קובי אלירז
קובי אלירזצילום: טובי שריד

כמה תובנות מאירועי השבוע האחרון ובכלל.

1. אזרחים לא נוקמים, ובדרך כלל גם לא נדרשים לפעילות ביטחונית מול האויב. אנחנו הסיירת בהתיישבות לא בתג מחיר צבאי. התסכול לעיתים מובן, לא תמיד אנחנו רואים ומודעים לכלל הפעילות המבוצעת. בהיותי קצין בצה"ל במילואים ששירת בעשורים האחרונים בפעילות מבצעית בגזרות אלו, ידוע לי כי רובה מבוצעת מאחורי הקלעים ובפעילות מעצרים מדי לילה.

נכון, כשההתפרעות מתרחשת מול עיניך או בסרטון שקיבלת - העניין מתסכל, משפיל ומייאש. צריך לזכור שלא תמיד הכוחות הרלוונטיים נמצאים בשטח בזמן אמת, ושירותי הביטחון ידעו להגיע לרובם לאחר מעשה.

2. כוחות הביטחון צריכים לטפל בכל כפר שמביע תמיכה פומבית בטרור. כל חלוקת סוכריות, הבעת תמיכה ברשתות והתבטאויות בתקשורת מצריכות תגובה רצינית. שיבושי קליטה, מעצרים, חקירות, מחסומים ועוד - ניתן ואף ראוי להקשות שם על השגרה הרגילה. לאורך זמן, כנראה זה עוזר ומנמיך את המוטיבציה לפעול. ודאי שלא מוכח באופן נחרץ שרק רווחה תנועתית, כלכלית ופרנסתית בצד השני מורידה את רף הטרור. היא לא.

3. בסביבת הפיגוע, לנראות הצבאית יש משקל חשוב, גם אם היא אינה סופר אפקטיבית. נוכחות החיילים והמחסומים באזור רבתי של הפיגוע עוזרים להבין שהצבא עובד, שיש תגובה, שדם יהודי אינו הפקר, שיש מי שפועל עכשיו ולא שוקט. כששלוש פעמים בתוך יממה חוזרת ההתפרעות של הערבים כמעט באותה נקודה ליד היישוב עטרת, עולה התחושה המצערת שלא בטוח שיש מי שמבין את תחושת התסכול ואת הצורך הנפשי להחזיר את הכבוד הלאומי. ואז באים הצעירים שדם חם ובריא זורם בגופם באופן שלא תמיד מאוזן, ומרגישים שעליהם מוטלת המשימה. זה לא נעשה תמיד בצורה מושכלת ונכונה. זה רגש מתפרץ וחיובי. ככל שכוחות הביטחון לא מודעים לחשיבות עבודתם ותגובתם הגלויה, הראשונית והאפקטיבית ולא מפנימים אותה, אלו הן תוצאות כמעט פאבלוביות.

גם הודעת גינוי על "הטרור הלאומני היהודי בשטחים" הינה גסה וכוללת, כאילו מדובר על שלווה פסטורלית שבה קמו להם יהודים שטופים בהסתה ושנאה והחליטו ללכת לשרוף ולנקום בתים כי בא להם. בפועל זה גורם לתמרוץ הפוך, לתסכול גדול יותר ולרתימת תמיכה ציבורית בפעילויות תג המחיר.

4. בקיצור, צה"ל הוא לא האו"ם, והוא לא מפריד בין הניצים משני הצדדים. ככל שהמפקדים בשטח יבינו שמלבד פעילות העומק שמבוצעת יש גם להפגין נוכחות, להקים מחסומים, לשהות בפועל על הצירים, ובמיוחד לאחר פיגועים, כמות האירועים וההתכתשויות בין יהודים לערבים תרד באופן דרמטי.

5. בזכות היכולות הטכנולוגיות והסייבריות, ישראל מסוגלת להוריד את שן מספר 23 של מחבל זה או אחר, תוך כדי ישיבתו בבית הכיסא. זו אכן יכולת מדהימה, ולא בציניות, אבל יש לה גם מחיר. מסתבר שיכולת זו אינה עוזרת בהורדת המוטיבציה לטרור העממי. לא ייתכן שבכל פעילות הרואית של צה"ל והימ"מ בתוככי מחנות הפליטים, כאשר עשרות רעולי פנים חמושים יורים, המחיר הנגבה הוא חיי המבוקשים בלבד, ואולי חייו של עוד מחבל שממש סיכן את הכוחות. כל שאר החמושים חוזרים לביתם בשלום ומבינים שניתן לצאת רעולי פנים ומזוינים בנשק חם ואין סיכון גדול בכך. זה זולג החוצה, וכל פעיל זוטר כזה מעז יותר ויותר להפגין את יכולותיו בפיגועים על הצירים ובכלל.

לכן יש לשנות את פרדיגמת ׳הפינצטה הכירורגית׳ ל׳שופל מגהץ׳ או ל'מאג משתולל'. תג מחיר צבאי רציני שייגבה מכל פעיל טרור זוטר כבכיר הוא השלב הראשון, הנצרך והחיוני, שלאחריו נוכל לבחון את המצב ולקבל החלטות להמשך.

גם אם שינוי טקטי כזה כרוך במחיר גינויים והטפות מוסריות ממדינות נאורות ומתקדמות, הוא עדיין שווה.

טוב לזכור שבמקרים דומים, מדינות נאורות כאלו מבצעות פעילות תג מחיר קטלני שאין מקום להשוותו למתרחש כאן, תג מחיר המופעל בדרך כלל גם מול אזרחים תמימים ולא מעורבים.

בכל מקרה אנחנו נמשיך לחיות, לבנות, לפתח, לחרוש ולנטוע, לרעות ולטייל.

כוחות החיים, הדרך הארוכה והאמונה הם נר לרגלינו, לא נתייאש ולא נוריד את הראש. "בדמייך חיי" נצרב במהותנו, ונוכל לזה.

הכותב לשעבר יו"ר הישוב עלי ויועץ שרי הביטחון להתיישבות