מעמדו הייחודי של בית המשפט העליון באיזון בין רשויות השלטון בישראל וניסיונות הקואליציה הנוכחית לרסן אותו עוררו בחודשים האחרונים כמה קושיות פילוסופיות (כמעט תאולוגיות) משעשעות במיוחד - כמו זו שסקרנו כאן בעבר ברוח "פרדוקס הכול יכול": האם הכנסת יכולה להכניע את בג"ץ ולברוא נגדו חוק שהוא לא יוכל לפסול?
כעת, נוכח המשבר התורן בעניין גיוס החרדים, שמטריד מאוד את הממשלה, ניצבים השופטים מגבעת רם לפני אתגר חדש שלא שיערום אבותיהם - ואפילו לא אהרן ברק: האם לבג"ץ יש סמכות להאריך את תוקפו של חוק שאינו קיים?
הדברים אמורים, כמובן, ביחס למעמדם המיוחד של תלמידי הישיבות לעניין השירות בצבא, שיפקע בליל השבת הקרובה ומביא את המתח ברחוב החרדי ובמערכת הפוליטית לנקודת רתיחה. אחרי עשרות שנים של הסדרים שונים - תחילה ברמת הממשלה ולאחר מכן בחקיקה - שמכוחם נדחתה (ובדרך כלל לבסוף גם בוטלה) חובת הגיוס של לומדי תורה, החל מסוף השבוע הקרוב, 1 ביולי, חוק שירות ביטחון יחייב כל אזרח ישראלי בן 18, חרדי כחילוני. צה"ל אומנם לא ימהר לגייס בכפייה את חובשי ספסלי בית המדרש, ובטח שלא ישלח לוכדי עריקים למיר ולפוניבז', אבל מבחינה רשמית מדובר מעתה בעבריינים שניצלים מהעמדה לדין רק בזכות מדיניות של אי־אכיפה. המצב החדש מכניס את ישראל לכאוס פוליטי־משפטי כמעט חסר תקדים סביב השוויון בנטל - סלע מחלוקת חברתית וערכית מהרגישות והנפיצות בתולדות המדינה.
חוק הגיוס שיפקע בסוף השבוע אושר בכנסת בסוף 2015, על פי דרישת המפלגות החרדיות, והוא מעניק לתלמידי הישיבות פטור דה־פקטו משירות בצבא. פחות משנתיים לאחר מכן הוא נפסל על ידי בג"ץ בנימוק של פגיעה בעיקרון השוויון ובזכות לכבוד האדם. בית המשפט קבע כי החוק יתבטל רק בחלוף שנה מפרסום ההחלטה, כדי שבפרק זמן זה תוכל המדינה להסדיר בדרך אחרת - הפעם חוקתית - את מעמד לומדי התורה, ובהמשך האריכו השופטים, לבקשתה, אין ספור פעמים את תוקפו, בין היתר בגלל המשבר הפוליטי בשנים 2019–2022. אלא שגם לאחר ניצחון הימין והתייצבות השלטון, מפלגות הקואליציה לא הצליחו להגיע להסכמה על מתווה חלופי שמצד אחד ישמר את הסטטוס־קוו ומצד שני יעבור את מבחן בג"ץ. מתוך הבנה כי תלמידי הישיבות בכל מקרה לא יתגייסו, וכדי להימנע מגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, העלולה להיגמר בכאוס, הסכים בית המשפט לדחיות נוספות שביקשה הממשלה – האחרונה שבהן עד 31 ביולי. אלא שבתוך כך, ובזמן שהפוליטיקאים והמשפטנים כבר חושבים על הארכה הבאה, נרדמו כולם בשמירה ולא נתנו דעתם לכך שבקרוב ממש יפוג תוקף החוק עצמו, כפי שאושר במקור, וממילא אין עוד את מה להאריך. כעת מוצאת עצמה המדינה, ובמיוחד הציבור החרדי, מול שוקת שבורה, כאשר אפילו בית המשפט אינו יכול עוד לסייע להם, שכן גם אם היה רוצה – אין לו שום הסדר להיתלות בו.
הצהרת כוונות
נו, אז האם לבג"ץ יש סמכות להאריך את תוקפו של חוק שאינו קיים? בצד השמרני התשובה האוטומטית היא בדרך כלל שלילית, שהרי לא ייתכן שהרשות השופטת תגבר על המחוקקת, ולעומתם האקטיביסטים לא היו שוללים זאת על הסף, כי הסבירות, כידוע, היא מעל הכול. אבל במקרה דנן, שבו העליונות שקבע לעצמו בית המשפט על הכנסת משרתת דווקא את האינטרס הפוליטי של הימין, והאיפוק והריסון משחק לידי השמאל - הסדר הרגיל והמוכר משתבש. וכך, בניסיון להיחלץ מהמצב החדש שבו כל תלמיד ישיבה שאינו מתגייס הוא עריק לכאורה, אישרה השבוע הממשלה "הצהרת כוונות" לפיה מעמדם המיוחד יוסדר מחדש בחקיקה בחודשים הקרובים, עד נעילת כנס החורף של הכנסת. על סמך ההחלטה הזאת, שאין לה שום נפקות משפטית, הנחתה הממשלה את שר הביטחון להורות לצה"ל שלא לנקוט הליכים לגיוסם של הצעירים החרדים עד סוף מארס 2024. סמכות זאת, שמכוחה ניתנו בעבר דחיות שירות ללומדים, אומנם נשללה בעבר מהשר על ידי בג"ץ, אך כעת, שעות אחדות לאחר ההחלטה בממשלה, עדכנה המדינה בעניין את בית המשפט, וביקשה כי יגלה אורך רוח ולא יחייב אותה לאכוף את חוק שירות ביטחון.
במפלגות החרדיות בחודשים האחרונים היו הדעות חלוקות בין נציגי ש"ס והליטאים, שאימצו קו פרגמטי, לבין החסידים, שחיפשו גם הישג הצהרתי. המחנה האחד, בראשות אריה דרעי ומשה גפני, שיתף פעולה עם הדחיינות של ראש הממשלה בנושא מתוך מחשבה שהיא לא תסכן את מעמד תלמידי הישיבות. השני, של יצחק גולדקנופף, לא הסתפק בשורה התחתונה אלא התעקש על קיום ההסכם הקואליציוני בנושא זה וההבנות שבעל פה כלשונם - הן לגבי נוסח המתווה, כולל חוק יסוד: לימוד תורה, והן לגבי לוחות הזמנים, השלמת החקיקה לפני אישור תקציב המדינה. בסופו של דבר יד הפרגמטיים הייתה על העליונה, כאשר הפוליטיקאים והרבנים כולם מיישרים קו ומסכימים לדחייה, אבל הפלונטר שאליו נקלעו כעת יוצר תחושה כי ההסכמה לבקשת נתניהו התפוצצה להם בפנים ומחזק את ידי הצד השני. השר מאיר פרוש, מהמתנגדים הבולטים לפשרה, ביטא זאת השבוע בריאיון לרדיו קול ברמה, כשאמר: "אני מרגיש שעשו עלינו קומבינה". עיתון המבשר, המזוהה איתו, הדהד אף הוא "דרישה בעולם התורה להסדרת המעמד החוקי של לומדי התורה באופן מיידי".
חצי מקצועי
נתניהו היה מעדיף, כמובן, לדחות עוד ועוד את ההכרעה בנושא, שכן נראה שכל מתווה לפתרון המשבר יהיה כרוך בחקיקת יסוד רגישה כזאת או אחרת - בין בדמות של הכרה בלימוד התורה כערך עליון וכתרומה למדינה, בין בפסקת התגברות אד־הוק לעניין הגיוס ובין בכל תוצר אחר של הלוליינות המשפטית והפוליטית שהקואליציה עסוקה בו כעת בניסיון להיחלץ מהסבך. ואם בעבר ראש הממשלה נדרש לרבע את המעגל עם נוסחה שמצד אחד תשמר את הססטוס־קוו ומצד שני תיצור מראית עין של שוויון כדי לצלוח את המשוכה המשפטית, כעת נכנס מרכיב שלישי למשוואה - החשש להלהיט את מחאת קפלן, שבלאו הכי פנתה לעסוק בסוגיות דת ומדינה ולבשה אופי אנטי חרדי.
אבל למרות ההבנה כלפי הדחיינות של נתניהו, נראה שהפעם גם הוא יודע שכלו כל הקיצין, ושותפיו החרדים לא יוכלו להשלים עוד עם מצב שבו שולחיהם נחשבים במדינת היהודים לעבריינים בגלל השתמטותם משירות צבאי למען לימוד התורה. וכך, בזמן שהקואליציה פוזלת לעבר בג"ץ, לראות אם יתעלה על עצמו ויקבל את הבקשה החריגה של המדינה, היא תקדם בו זמנית מהלך הכורך את הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות עם קידומו של מתווה ממשלתי להוקרת המשרתים. בכך היא מקווה להכשיר משפטית את הפטור מגיוס לחרדים, משום שהחקיקה הכפולה מקדמת את השוויון בנטל מכיוון אחר, כאשר היא הופכת את צה"ל לצבא מעין מקצועי: מי שמשרת - מקבל זכאויות והטבות נרחבות, ומי שלא - מפסיד.
האם עסקת החבילה הזאת תעבור את מבחן בג"ץ גם בלי ביטולו המוחלט של חוק שירות הביטחון? עדיין מוקדם לדעת. אבל דבר אחד ברור - ובו אפשר להתנחם: החרדים יצליחו כך לעשות את מה שהצטיינו בו במשך עשרות שנים, תחת כל ממשלות ישראל, בכל הנוגע לגיוס תלמידי הישיבות - להרוויח עוד קצת זמן.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***