תקופת השיחות בבית הנשיא הייתה תקופה קשה למובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית.
בין יום השיבוש הלאומי לשריפת הצמיגים בפתח ביתו של יריב לוין השתרעה תקופת יובש בעבודה שאולי אפילו גרמה לחלק מהם לחשוב על הסבה.
בצר להם חיפשו ראשי המוחים מטרות חדשות שיעבירו את תקופת ההמתנה בצורה קצת יותר מעוררת עניין. החרדים הועלו על המוקד, כך גם קרן הארנונה המשמימה, וגם – בתי הדין הרבניים.
בשבוע שעבר התכנס בפעם ה־32 הכנס השנתי של הרב ד"ר רצון ערוסי לבתי הדין לממונות, והשתתפו בו רבנים מהשורה הראשונה ומכל המגזרים. תחת קורת הגג של הכנס התקיים זו השנה ה־18 דיון פנימי, סגור לציבור ובעל אופי שונה.
זהו פאנל של כמה עשרות דיינים, רובם ככולם מהציבור הדתי־לאומי, שעוסק בכל שנה בנושא אחד שמעסיק את בתי הדין לממונות. הייחודיות של הכינוס הזה היא כפולה: הוא עוסק בשאלות יישומיות של דיני ממונות מול מציאות מודרנית וחוקי המדינה, והדיונים שמתקיימים בו עולים להצבעה והופכים למדיניות כוללת של בתי הדין הפרטיים לממונות בציבור הדתי – ארץ חמדה גזית, לכתחילה, מכון כת"ר, מכון משפטי ארץ, הליכות עם ישראל ועוד.
השנה, במקרה או שלא, עלה לדיון הנושא הנפיץ ביותר במתח שבין בתי הדין לציבור החילוני – זכויות נשים בתוך מערכת של נישואין. חשוב להדגיש בטרם ניגש לנושא: הפורום המדובר הוא של דיינים העוסקים בדיני ממונות בבתי דין פרטיים, ולא של דיינים בבתי הדין לענייני משפחה מטעם המדינה (אם כי נרשמה נוכחותו של הרב אליעזר איגרא, דיין בבית הדין הרבני הגדול). ועדיין, החלטת המדיניות ההלכתית שהתקבלה שם, בהסכמתו ובעידודו של הרב יעקב אריאל, היא די דרמטית.
מאז תקופת המשנה ולאורך כל הדורות יחסי הכוחות הממוניים בין בעל לאשתו היו ברורים למדי. הבעל, בשבתו כמפרנס וכמנהל של המשק המשותף, הוא גם הבעלים של כל ההכנסות בו, ושאר בני הבית – כולל אשתו – מקבלים מידיו את מזונותיהם ושאר הצרכים על פי דין. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי בקביעות התלמודיות "מה שקנתה אישה קנה בעלה", ו"מעשה ידיה (משכורת או הכנסות אחרות) לבעלה". אלו הנחות יסוד משפטיות, מיותר לציין, שנחשבות למקוממות מאוד בדורנו.
הדיינים בכנס, לצד ויכוחים ממוקדים על הפרטים, הסכימו שתיאור המצב ההלכתי הזה כבר איננו נכון בימינו. נדגיש: לא שאין זה נאה בעיניים נאורות ועל כן עלינו לשנות את קביעות ההלכה, אלא שקביעת ההגדרות המשפטיות בזמן המשנה התבססה על הנחות מציאותיות שאינן קיימות בימינו. משבטלו הנחות היסוד, בטלו גם ההלכות.
על פי חוות הדעת שהוצגה בדיון והוסכם עליה, המצב ששורר היום בין בני זוג ברוב מוחלט של משקי הבית עונה על ההגדרה ההלכתית של שותפוּת. הן הבעל והן האישה כורתים ביניהם ברית על בסיס ההנחה שכל סכום שירוויח מי מהם יוזרם לחשבון משותף, ושהשליטה בהוצאות מאותו חשבון נתונה ביד כל אחד בנפרד באופן חופשי. להחיל על המציאות הזאת כללים מסוג "מה שקנתה אישה קנה בעלה" זהו אנכרוניזם הלכתי.
הרב יעקב אריאל, שנבצר ממנו להשתתף פיזית, שלח מזכר בכתב ידו ובו טענה הלכתית שמחזקת את המסקנה של הדיינים בכנס. לפי הרב אריאל, גם הגמרא מודה ש"העדפה על ידי הדחק", כלומר רווחים שמניבה האישה העולים באופן ניכר על עבודות התחזוקה הביתית שבהן היא רגילה, נשמרים בבעלותה של האישה. כל משרה, גם הבסיסית ביותר, שאישה עובדת בה כיום, עונה בהחלט על ההגדרה הזאת.
ההשלכה המעשית שנידונה בפורום הדיינים הייתה חובת תשלום בתביעות נזיקיות נגד אישה. בעוד שבזמן הגמרא לא ניתן היה לתבוע נזקים מאישה, שכן לא היה לה רכוש משלה, כיום אין ספק שאישה היא ישות משפטית בעלת ממון שחייבת לפצות על נזקים שגרמה, וכך הכריעו הדיינים. עם זאת, להכרעה כזאת יש השפעות רחבות הרבה יותר על הסדרי ממון במקרים של גירושין, תחום שהדיינים המשתתפים בכנס אינם עוסקים בו בפועל. יש לקוות שחוות הדעת הזאת תעודד גם את הדיינים בבתי הדין הרבניים לאמץ גישה זו.
את הידיעה הזאת אפשר לקרוא גם בהקשר רחב הרבה יותר משאלת הבעלות של אישה נשואה על ממונה. בתי הדין ופוסקי ההלכה נמצאים תחת מתקפה פרוגרסיבית ובלתי הגונה, זה נכון.
עם זאת, אסור שרעשי הרקע האלה יטו את דעת הדיינים – לא לכניעה ללחץ אך גם לא לתגובת נגד בלתי מושכלת. "לא תגורו מפני איש" מצווה התורה, וכלולה בזה גם החובה להחליט על שינויים הלכתיים, אפילו מרחיקי לכת, בהתאם למציאות ולשיקול הדעת. האג'נדות, משמאל או מימין, מקומן מחוץ לאולם בית הדין.