סיפורם של בלק ובלעם מוזכר מספר פעמים בספרי הנ"ך. כפי שכבר ראינו לאורך השנה, האזכורים והמובאות הללו מאירים את המקור בתורה באור חדש ומוסיפים לו נופך של תובנה ופרשנות חדשה.
בלק ובלעם נזכרים בספרי יהושע ושופטים, בספר מיכה ובספר נחמיה. בכל אחד מן המקרים יש לבדוק שני היבטים. האחד: מה הובא מתוך הפרשה הארוכה ומדוע דווקא הפריטים הללו? השני: מדוע נצרך הציטוט מפרשת בלק בהקשר בו הוא הוזכר. נבחן את חמשת האיזכורים ונראה מה ניתן ללמוד מהם.
בספר יהושע נאמר: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם" (יג, כב). הפסוק מופיע בתוך תיאור כיבוש ארץ סיחון מלך האמורי וארצם של המדיינים, כפי שמתואר בתורה בספר במדבר (פרקים כא ולא). סיפור המלחמה והכיבוש מצוטט בספר יהושע בתוך תיאור נחלת שבט ראובן, הכוללת את חבלי הארץ שנכבשו מידי סיחון ומידי המדיינים, ויש בו כדי להסביר כיצד זכו בני ישראל בחבל הארץ הזה וכיצד התאפשר לשבט ראובן להתנחל בו.
הפרט היחיד שמוסיף יהושע על סיפור התורה הוא הכינוי "הקוסם"לבלעם, כינוי שיש בו הפחתה בערכו של האיש. כדברי רד"ק:"להודיע כי לא נביא היה אלא קוסם, ונבואתו היתה לשעה או לכבוד ישראל בא אליו מלאך ה' לדבר הנבואות ההם".
בכך מבטל יהושע את הדעה שבלעם היה נביא בעל מדרגה רוחנית ממשית, שזכה לדבר עם ה' כשבאו אליו שלוחי בלק, לפגוש מלאך ה' בהיותו בדרך, ואף זכה להתגלות נבואית בברכותיו לישראל. הערכה שכזו מצויה במדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור" (ספרים דברים שנז י). יהושע מציג גישה אחרת, הרואה בבלעם סוג של מכשף בלבד.
רמזים של זלזול ביכולת הנבואית של בלעם מצויים כבר בתורה. זקני מואב באו אליו וקסמים בידם, ללמדך שהם ציפו ממנו למעשי קסמיםולא לנבואה. המפגש של האתון עם המלאך מרמז על היותו של בלעם "שתום עין", שהרי האתון היטיבה ממנו לראות את המלאך. העובדה שגם ניהלה שיחה עם בלעם והטיפה לו מוסר על קוצר הרואי וחוסר ההבנה שלו מגחיכה את דמותו. יהושע מחזק את המגמה הזאת בכנותו את בלעם בתואר קוסם.
בספר שופטים מוזכר בלק בדברי יפתח. על כשרונו של יפתח להשתמש בסיפורי התורה בויכוח המדיני שלו עם המדיינים דובר בשבוע שעבר בהרחבה. במסגרת נאומו על הזכות ההיסטורית של עם ישראל בעבר הירדן, הוא מזכיר את בלק כדוגמה למי שלא העיז להלחם עם ישראל: "וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם?" (שופטים יא, כה). יפתח אינו מזכיר כלל את בלעם מכיון שהוא רוצה להדגיש רק את ההיבט של המנעות בלק ממלחמה עם ישראל.
נחמיה נזקק לפרשת בלעם בהקשר אחר. כאשר עסק במניעת ההתבוללות של שבי ציון עם בנות הארץ, הזכיר את איסור הנישואים עם עמון ומואב ואת הצדקתו, כפי שמבואר בתורה (דברים כג ד-ו). "בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם: כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה: וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל:" (נחמיה יג, א – ג). ההיבט המודגש בדברי נחמיה מתוך פרשת בלק הוא המשמעות המעשית להלכה של מאורע זה, כפי שנאמר בספר דברים: איסור החתנות עם עמון ומואב.
בשלשת האזכורים הללו, על ידי יהושע, יפתח ונחמיה, מופיע סיפור בלק בהקשר מתבקש: כיבוש נחלת ראובן, מלחמת מדין ואיסור החתנות עם עמון ומואב. בשני האזכורים הנוספים של פרשת בלק בנ"ך היא מופיעה כחלק מרצף של תולדות עם ישראל, ובשניהם יש לתת את הדעת, מדוע נבחר סיפור זה מתוך המכלול העשיר של תולדות העם.
יהושע מזכיר שוב את פרשת בלק בנאום הפרידה שלו מן העם, באחרית ימיו. במעמד חידוש הברית של העם עם ה', מספר תחילה יהושע בתמצית את תולדות העם. הוא מזכיר את האבות, את יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מסכם את כל תולדות דור המדבר בארבע מילים: "ותשבו במדבר ימים רבים", מבלי להזכיר את מלחמת עמלק, מעמד הר סיני, חטא העגל והמרגלים ושאר הקורות אותם במדבר. הוא מדלג אל שנת הארבעים, אל מסע הכיבוש בעבר הירדן, ובהזכירו את כיבוש עבר הירדן הוא מספר, יחסית בהרחבה, על פרשת בלק ובלעם:
"וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם, וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ". (יהושע כד, ט – י).
מה ראה יהושע להרחיב דווקא בפרשיה זו מתוך תולדות העם?
יש לשים לב לכך שבתורה לא נאמר כדברי יהושע שבלק נלחם בישראל. לכן מסבירים המפרשים (רד"ק ואחרים) שיהושע החשיב את הזמנת בלעם לקלל כמלחמה במישור אחר, בלשוננו: בנשק בלתי קונבנציונלי. ניתן לדייק זאת גם מדברי בלק עצמו בעת הזמנת הקללה:"אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ". הקללה היתה אמורה להיות שלב ראשון של ריכוך שיחליש את ישראל לקראת המלחמה הקונבציונלית. כיון שהקללה נכשלה, לא המשיך בלק במהלך מלחמתי מכיון שהתיירא מכוחם של ישראל.
סקירתו של יהושע דילגה על דור המדבר והתמקדה בכיבוש הארץ מכיון שהברית אותה הוא כונן במעמד זה היתה ברית על הארץ. לפני הצבת הדרישות מן העם לעבוד את ה', הוא הדגיש את חלקו של ה' בברית, בהורשת הגויים מן הארץ ונתינתה בדרך ניסית לעם ישראל. תחילת הכיבוש נעשתה בימי משה בעבר הירדן. לפי דברי יהושע, במלחמה זו היה משקל משמעותי מאד לנסיון של בלק לחסום את עם ישראל בדרכו לארץ, על ידי קללת בלעם, ולהתגברות על האיום הזה על ידי הפיכת הקללה לברכה ביד ה'.
מדברי יהושע מתבאר מדוע הקדישה התורה פרשה ארוכה לסיפור בלק ובלעם. מסתבר, שההתמודדות עם קללת בלעם היתה חשובה לא פחות מן ההתמודדות המעשית עם סיחון ועוג והיא היתה מפתח להצלחה בכיבוש הארץ בחסדי ה' ובברכתו.
פרשתנו נזכרת רק עוד פעם אחת, בספרות הנבואה, בנבואת מיכה המורשתי. ה' רב עם ישראל ומתווכח איתם: "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר? מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':" (מיכה ו, ג – ה).
מדוע בחר מיכה, מכל חסדי ה' לעמו, להזכיר רק את יציאת מצרים, הנהגת משה אהרן ומרים ופרשת בלק?
נראה שהזכרת שלשת המנהיגים שהובילו את עם ישראל מראשית התנועה לשחרור משעבוד מצרים ועד שערי ארץ ישראל, מקיפה את הנהגת החסד של ה' עם עמו מיציאת מצרים, דרך דור המדבר, ועד ההגעה אל סף הארץ בעבר הירדן. בכך דומה מיכה ליהושע: שניהם מקצרים בתיאור דור המדבר ומתמקדים בהגעה לארץ. הביטוי "מן השטים עד הגלגל" מכיל בתמצית את כל מסע הכניסה לארץ ישראל, מהשיטים וערבות מואב ועד אחרי חציית הירדן, כיבוש הארץוחלוקתה (רש"י ליהושע יח א). אזכורה הפיוטי והמורחב יחסית של פרשת בלק בתווך, מורה שבעיני מיכה, פרשת בלק היתה אירוע מכונן במעבר שבין דור המדבר, בהנהגת משה אהרן ומרים, לבין דור הכניסה לארץ, בהנהגת יהושע.
מהאופן שבו רמז מיכה לפרשת בלק, אפשר להבין מדוע ייחס לה חשיבות כה רבה. מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם בן בעור? עצת בלק היתה שבלעם יקלל את ישראל, ותשובת בלעם היתה שאין בכוחו לעשות דבר בלי הסכמת ה'. הוא אמר זאת לזקני מדין וחזר ואמר זאת לבלק שוב ושוב, כל אימת שניסה לקלל ועלתה בידו ברכה.
בעיני מיכה, כמו בעיני יהושע, היתה פרשת בלק משמעותית ביותר בתולדות המסע של עם ישראל מארץ מצרים לארץ ישראל, ובייחוד בשלב תחילת כיבוש הארץ וירושתה, בעבר הירדן. פרשת בלק מעידהעל "צדקות ה'" באופן מיוחד ושונה משאר ניסי יציאת מצרים, המדבר והכניסה לארץ. זאת, מפני שאין בה בכלל דיאלוג בין ה' לעם ישראל והיא מתרחשת מחוץ לידיעתם של משה ובני ישראל. אין בה לא מעשים טובים של עם ישראל ולא תפילה של משה רבנו, לא זכרון זכות אבות ולא קיום הבטחה ושבועה של ה'. יש בה רק גילוי של אהבת ה' לעמו והתפעלות מסגולתו של העם וייחודו.
לא יפלא איפוא שהיו אמוראים שחשבו שהיה מקום לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע. (ברכות יב ע"ב), פטרונו מכך, משום טורח ציבור, אבל עדיין, אנו אומרים בכל יום בשערי בית הכנסת פסוק אחד של ברכה שנטלנו מבלעם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". תזכורת חשובה למבט של הערכה וברכה מאת ה' לעמו.
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג