סיום ועוד סיום ועוד סיום ועוד... בזה אחר זה התייצבו אמש חניכי מכינת "לביא" בפני הקהל הנרגש, לשתף ב"סיום" הספרים שלמדו, ובתובנות שאימצו לעצמם תוך כדי הלימוד.
בחן, בכנות, ובענווה הציגו את המסלול המיוחד שעברו במהלך שנת-המכינה, את אתגרי המסלול הזה, סיפרו על השינויים שחלו בהם במהלכו, שיתפו בכוחות שגילו בתוכם, וביכולות שפיתחו לקראת הגיוס לצה"ל, יכולות שילוו אותם גם לאורך כל חייהם הבוגרים.
בסיפוק רב הציגו את התרומה הייחודית שתרמו לעיר אור יהודה, בה שוכנת המכינה: במאמצים שהשקיעו בסיוע לקשישים, בשיפוץ בתיהם בהתנדבות, בשותפות בכוחות החירום וההצלה, ובהרמת הרוח באירועים שונים. ומעל הכל שיתפו בתחושה שניטעה וצמחה בהם במהלך השנה הזו, התחושה והתובנה שהם חלק מעם גדול ששב הביתה ובונה כאן מחדש את ביתו, ושהם שמחים ורוצים לקחת חלק פעיל בתהליך המופלא הזה, לא רק בשירות הצבאי, אלא בכלל.
מחיאות הכפיים הנלהבות שמילאו את האולם הקטן בטקס באור יהודה, שזכיתי להשתתף בו כשרה המופקדת על פעילות המכינות, התמזגו בדמיוני עם מחיאות כפיים רבות בטקסים אחרים בכל רחבי הארץ, במכינות רבות ושונות כל כך זו מזו, אשר כולן שותפות לדרך ראשית אחת: הדרך של חיזוק התודעה הציונית, והמחויבות הנובעת ממנה.
כזה הוא עולם המכינות הקדם-צבאיות: מפעל חינוכי נפלא, שרבו בו הגוונים והסגנונות, אבל כולו, על כל גווניו, מעמיק בדור העתיד שלנו את תובנת השייכות לעם, לארץ, ולמדינה, את תחושת הזכות הגדולה לחיות בדור הזה, בשלב הזה בשרשרת הדורות, ואת הרצון להמשיך להיות חלק, לתרום, לפעול ולהיטיב עוד ועוד.
בתוך חברה, ותקופה, רוויות מחלוקות וקיטוב, שומרות המכינות על עמוד-השדרה הערכי המשותף לכולנו, מצמיחות ומפתחות אותו לגובה ולעומק, בשיתוף פעולה נדיר בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. "לכלל המכינות הקדם צבאיות מטרה משותפת, והיא חינוך ציוני-ערכי למנהיגות חברותית, ליוזמה ולהתנדבות בצה"ל ובמרחב האזרחי" – כך הגדירה מועצת המכינות את המטרה המשותפת, אשר סביבה "בחרו ראשי המכינות להתאחד ולפעול יחד, מתוך חשיבה משותפת וחברותא, על אף המגוון המיוחד וריבוי סוגי המכינות".
בעולמנו הציבורי גדוש-המחלוקות ורב-הזעזועים, בעיצומן של תחושות קשות וסערות מטלטלות, טוב וחשוב להתרומם מעל כל אלה ולהתבונן על היופי המאחד הזה, שהוא המרכז האמתי של חיינו. להתבונן בהתפעלות על היופי הפנימי של החניכים והחניכות, שבוחרים להקדיש שנה (או שנתיים) מחייהם כדי להעמיק את הקשר שלהם אל העם, הארץ, והמדינה. על המחנכים שעמלים באהבה ובכשרון רב כל כך על בניית המנהיגים של הדור הבא. על השותפות המופלאה, שותפות של אהבה ואחווה, של כבוד והערכה, שצמחה במועצת המכינות, סביב ערכי-הבסיס שמאחדים אותנו, בלי לטשטש את חילוקי הדעות בינינו. כל אלה נותנים כל כך הרבה כח, שמחה, ותקווה.
וזה בעצם גם תפקידה של פרשת השבוע שלנו, פרשת בלק, הממוקמת לפני, אחרי, ותוך כדי פרשיות רבות כל כך המתארות סיבוכים, כשלונות, חולשות, ומחלוקות שהיו מנת חלקו של עם ישראל במהלך נדודיו במדבר. חומש במדבר הוא חומש הציבוריות של עם ישראל – כך לימדנו הרב צבי יהודה זצ"ל – והציבוריות יש בה הרבה מן הסיבוכיות. ואכן, למי שקורא את פרשיות השבוע האחרונות, ומתבונן על מציאות חייו של עם ישראל מתוך המחנה, נראית הסיבוכיות הזו במלוא הקושי, הכאב, ולפעמים אפילו היאוש.
והנה באה פרשת בלק בן ציפור, ולוקחת אותנו מתוך כל הסיבוכים והסכסוכים, להתרומם רגע "אל ראש הפסגה", לראות את מחנה ישראל ממעוף הציפור ולא מן הקרקע. או-אז מתגלה מחנה ישראל במלוא הדרו ועוצמתו: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל!" גם סוד כוחו ובסיס עוצמתו של העם מתגלה מראש הפסגה: "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו" – ורש"י מבאר לנו: "אני מסתכל בראשיתם, ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואמהות" – ובלשון של ימינו: עם שמכיר את שורשיו, את אבותיו ואמותיו, עם כזה הוא עם חזק שיש לו גם עתיד.
המבט הזה על מחנה ישראל ממעוף הציפור, לא שם קץ לבעיות, למשברים ולסיבוכים בתוך המחנה. כולנו יודעים שמיד לאחריו מופיע משבר חדש נורא ומטלטל, ויהיו עוד רבים נוספים. אבל המבט הזה מאפשר לנו תקווה גדולה גם בתוך המשברים, אמונה גדולה בכוחו של העם הזה, ובעתידו.
זו בדיוק הבשורה הנפלאה של מפעל המכינות הקדם-צבאיות, על כל גווניו וסגנונותיו: לבנות דור שמכיר את שורשיו, שיודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך, לחנך צעירים "מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו", צעירים שרוצים להוביל ולתרום ולהשפיע טוב ולהיות חלק מהתהליך הגדול הזה שעם ישראל זוכה בו בדורנו.
כמה כח ותקווה נותן המפעל הזה למדינה שלנו. כמה יופי וכמה עוצמה ואמונה הוא מפיח בעם שלנו. כמה תודות אנחנו חייבים להם, למחנכים ולחניכים גם יחד, מכל המכינות ומכל הסגנונות, על הבניה המשותפת הזו של דור העתיד שלנו. מה טובו אוהליכם, מכיניסטים שלנו. וכמה מחיאות כפיים מגיעות לכם מכולנו.