הרב בני לאו במפגש עם תושבי עטרת
הרב בני לאו במפגש עם תושבי עטרתצילום: אלי רוזנבאום

מוצאי שבת, אני על הציר שמוביל לישוב עטרת בארץ בנימין.

את כביש 60 אני מכיר די טוב ומרגיש בטחון (סביר). בפניה מהכביש מערבה (לכיוון ביר – זית, עטרת ונוה צוף – בואכה תל אביב) אני נדרך יותר. שנים רבות שלא נסעתי בציר הזה. זיכרון ישן התעורר בי מימי ראשית שנות הנישואין (אמצע שנות השמונים, רגע לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה) שטיילנו כאן בארץ התנ"ך הקסומה הזו. זה כביש חיבור בין יישובי גב ההר לבין מודיעין ועבור תושבי המקום זה מעבר הכרחי, ממערב (תל אביב – מודיעין) או ממזרח.

בכביש הכניסה לישוב יש פסל סלעי וגדול בדמות אריה המשקיף על הציר, שנחצב על ידי הטבע בעצמו. המסורת הערבית שמתגלגלת כאן מזה דורי דורות טוענת שזוהי נקודת הנפילה בקרב של יהודה המכבי.

***

בנקודת המפגש מקבל את פני עוזיה לוי. אשתו רחלי יזמה את הביקור בעקבות פוסט שכתבתי בשבוע שעבר ובו שיתפתי במכתב של קצין שהיה במוצאי שבת באירועי התפרעות בשער של עטרת. רחלי, כמו רבים מאד מתושבי הישוב, נפגעו מאד מהפרסום. הם חשו שנעשה להם עוול ופגיעה בשמם בעצם הפרסום בלי שבררתי ולו מעט מה היה שם באותו אירוע.

אל סלון ביתם באו עשרות מתושבי הישוב מתוך נכונות לשמוע ולהשמיע באוזני את מחאתם על הפרסום וכדי לשקף לי את האירוע מנקודת מבטם.

רחלי פתחה בציטוט מתוך הפוסט שלי: "תושבי היישוב עטרת התנגדו בכוח ליציאת השיירה, נקודה. תוך כדי זריקות אבנים על השיירה, חסימת הציר והתקהלות פרועה ואלימה כנגד השוטרים במקום. אני יודע שזה לא תמיד היה ככה. פעם היתה ממלכתיות והיא נעלמה וזה מסוכן יותר ממחבלים".

"שקר", אמרה רחלי בשקט ובנחרצות. "לא היה ולא נברא. היינו שם ליד השער שעות. הייתה מחאה ואיש לא זרק אבנים על השיירה. תושבי עטרת כלל לא השתתפו במאבק שם. הוצאת עלינו שם רע ברבים".

חנן דמרי, יו"ר המזכירות של הישוב, הוסיף את התחושה שלו: "כבר שבוע אני מנהל אתך שיחה קשה, אמר חנן. מאז שפרסמת את הדברים השקריים האלה אני כאוב. מי שקורא את הדברים שלך יכול לחשוב שהישוב עטרת התעורר במוצאי שבת והחליט לפגוע בכוחות הבטחון. אספר לך משהו על הישוב הזה. כבר עשרות שנים שאנשי עטרת נחשבים גם בעיני תושבי האזור וגם בעיני כוחות הבטחון לישוב הממלכתי ביותר, ממלכתיות היא שם נרדף שלנו. אנשים כאן לא יודעים לפגוע בחוק ובסדר, רחוקים כל כך מהדימוי הפרוע שציירת בדברים שלך. הפכת אותנו בהינף מקלדת לאנארכיסטים".

הערב התקדם ומעגל הדוברים הקרין בעיני ובאוזני גם אמינות גדולה וגם כאב גדול על הכתם הגדול שהכתמתי אותם.

מה שמעתי?

מעגל אנשים במגוון מקצועות חופשיים, עובדים בערים הגדולות וחיים בקהילה אינטימית עם גיוון פנימי שנע על הציר שבו נעה כל החברה הדתית – לאומית. מתמודדים עם הסוגיות החינוכיות שאיתן מתמודדת כל החברה ומשתוקקים לתחושת בטחון אישי ויישובי בנסיעה בציר היחידי המוביל לביתם.

ראיתי אנשים שבחרו לגור בנקודה הזו, שמצד אחד כמעט מבודדת מגושי ההתיישבות האחרים ומצד אחר היא "תקועה כמו עצם בגרון" (כלשון אחד התושבים) לחלום הפלסטיני שרוצה לבודד את ציר מודיעין מציר גב ההר. רק בזכות הישוב הזה (ושכנו נוה צוף) נשמר הרצף היישובי היהודי. מאז הימים המדממים של שנת 2001, בהם החיים במקום היו מאתגרים עד בלתי נסבלים, הפך המקום לנקודה שקטה עם חיכוך נמוך בין התושבים היהודים לשכניהם הפלסטינים. החיכוך שיש הוא דווקא חיובי ומתרחש בעיקר סביב הקפצת כוחות הסיוע וההצלה של עטרת לטובת שכניהם בכפרים הסמוכים. כן, אפילו בימים האחרונים שלפני שבוע שעבר עוד נכנסו רכבי הצלה יהודים לסייע לשכנים.

הבטחון האישי הזה קרס בשבועות האחרונים והתרסק בסוף השבוע שעבר. נקודת השיא היתה בחמישי בערב (לפני עשרה ימים) שבו פלסטינים רגמו במשך שעות את כל מי שנסע בכביש. יש וויכוח מה הצית את הטרור הזה (האיחוד האירופאי? נוער הגבעות שנכנס לשטחים ליד הכפרים?). אין וויכוח על כך שהציר (בין נוה צוף לעטרת) נחסם לתנועה. הצבא לא היה שם ואנשים שביקשו לשוב הביתה נתקעו עד אמצע הלילה. שם הטמפרטורה עלתה. ועדיין – איש מתושבי הישוב לא העלה בדעתו לפעול באופן אנרכיסטי ולקחת את החוק לידיים. רב הישוב, הרב עזריאל אריאל, סימן את כיוון הרוח ואת גבולות הגיזרה באמירות מאד ברורות וממלכתיות. כבר לפני חודשים הוא פרסם את עמדתו ביחס לאלימות כנגד פלסטינאים, וכך הוא כתב:

"מי שמפעיל אלימות בלי סמכות, עושה מעשה בלתי מוסרי בעליל, גם אם יש לו את כל הסיבות לעשות את זה"... מדינת ישראל נתונה ללחצים בינלאומיים כבדים בכל הנוגע למלחמה בטרור, וכאשר מתפרסמות תמונות המראות את הערבים כקורבנות, זה פוגע במישרין בחופש הפעולה של צה"ל. גם אם זה מביא תועלת נקודתית במקום וזמן מסוימים, הוא גורם נזק בטחוני גדול בהרבה בטווח הרחב".

במהלך השבת החלו התפרעויות בין פלסטינים לקבוצות צעירים יהודים (רועי צאן ותושבי מאחזים) בסמוך לכפר אום צפא. מבחינת תושבי עטרת (שאיש מהם לא היה שם) היה אירוע של התקפה המונית של פלסטינים על רועים יהודים שיצאו למרעה. הרועים לא קיבלו מענה מהצבא והקפיצו את חבריהם מהגבעות ואז התפתח המאבק האלים שסופו כניסה של כמה מנערי הגבעות לכפר.

(בנקודה זו החל שיח פנימי במעגל התושבים שישבו איתי. אפילו מבחינה סמנטית – איך קוראים לנערי הגבעות האלה? ילדים חמודים, גיבורי הגבעות, נוער נושר. לא שמעתי אף אחד שקורא להם טרוריסטים יהודים).

חשוב היה לתושבי עטרת להדגיש שוב ושוב- אין אף אחד בישוב שתומך במעשים האלה, הם מבקשים לחזק את כוחות הבטחון, מכירי תודה למפקדי צה"ל, משטרה ושב"כ על הפעילות האינטנסיבית שהם עושים בדרך כלל, ועם זה בימים אלה הם מלאי אכזבה ותסכול עד כדי תחושת הפקרות. לא שומרים עלינו בצירים ולתחושת חוסר הבטחון יש תוצאות, כשחלק מהן מתגלה בצורת לקיחת החוק לידיים (ושוב – נגד רוח הישוב).

***

לאחר חצות ליווה אותי מני קלכהיים, יועץ חינוכי שמלווה כבר עשרות שנים את הנוער בסביבה, לראות את בית הכנסת החדש שנבנה במקום. עמדנו מול ארון הקודש הנבנה כולו מסלעים מקומיים. מני מבקש להעביר את תחושת ההמשכיות מקרבות יהודה המכבי לשחרור הארץ ואל מאבק הציונות המתחדשת כאן באדמת בנימין.
אנחנו ממלכתיים, אומר מני. איש כאן לא יסרב לשרת ואיש כאן לא יפגע בכוחות הבטחון. מול הכרסום באתוס הציוני שמתרחש בשפלת החוף, אנחנו כאן על ההר נושאים את דגל המדינה בגאווה.

אפשר להתווכח על פוליטיקה, אפשר להתווכח על עתיד שטחי האזור (C), אפשר לחיות במחלוקת ביחס לעתיד הציונות אבל – אסור להוציא לשון הרע על אנשים ועל יישוב שלם.

אני מבקש את סליחתם של תושבי עטרת שנקלעו שלא לטובתם לאירועי מוצאי השבת שעברה. כפי שהיטיב להגדיר חנן דמרי נראה שהכאב שלי על חילול ה' שנעשה בפגיעה של נוער גבעות באזרחים לא מעורבים ובכניסה האלימה לכפר הפלסטינאי, עיוור את עיני מלראות שבתוך המהומה הזו מנסים תושבים לחיות חיים של אזרחי מדינה ישרים וטובים.

אחרי בקשת הסליחה חייבת לבוא גם קבלה לעתיד. לגבי היד הקלה על המקלדת כבר נכתבו דברים רבים ובוודאי יש חשיבות גדולה לחזור ולהשתדל מאד על הדבר הזה. איני מצטער שהייתי פה לקצינים שאמינותם גדולה בעיני וששיתפו בכאבם על הכאוס שחוו באותו מוצאי שבת. כן מצטער שלא עצרתי לשוחח עם אנשי הישוב ולהשמיע את קולם באותו זמן ומרחב של קולם של כוחות הבטחון.

***

חזרתי לפנות בוקר לירושלים עם מחשבות פתוחות. אני זוכר את מורי הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל בימי מלחמת לבנון עומד בבית המדרש הגדול בישיבת הר עציון ומדבר על האחריות שלו לטבח שהתחולל בסברה ושתילה. הוא לימד אותנו את מושג האחריות הריבונית והטריטוריאלית. הוא דיבר על החובה היהודית לעמוד ולומר את המילים: "ידינו לא שפכו את הדם", שמשמעותם – עשינו הכול כדי שלא תהיה שום תשתית לשפיכת דם נקיים בסביבתנו. הטרור היהודי שמרים ראש ופוגע גם באזרחים לא מעורבים בטרור וגם בקציני צה"ל וכוחות הבטחון מקבל רוח גבית מחלק מחברי הממשלה. האם תושבי הישובים שנמצאים בסביבה כל כך מאתגרת יכולים למקם את עצמם באופן ברור ונחרץ כנגד אותו טרור? האם נגזר עליהם לומר שהם מחבקים את כולם, גם את הצבא וגם את "הנערים המתוקים" או את "גיבורי הגבעות"? זו שאלה שקברניטי היישובים חייבים לשאול בתוכם. הנושא של השיחה עם היישוב לא עסק בטרור היהודי אבל הוא היה שם באוויר כמו הפיל בחדר. ההתעלמות מהנושא הזה והקושי להתייצב במלוא העוצמה של המוסריות היהודית כנגד פגיעות שכאלה עולה במחיר כבד להתיישבות עצמה. כמו שרב היישוב כתב לתושבים – אולי יש תחושה של כוח נקודתי אבל הנזק התדמיתי הישראלי והעולמי לא ישוער.

***

ועוד מילה על גבורה. קיבלתי רושם של יישוב קטן עם חוסן גדול, עם תודעה של בחירה לחיים מאתגרים שיש בהם סיכון אישי ובוודאי מחיר נפשי. הגבורה היהודית נמדדת לא באגרופי מחץ וקירות ברזל אלא בעיקר ביכולת לנשום עמוק ולתת לרוח האלוהים השורה על האדם לכבוש את היצר הקמאי שמבקש להשתחרר מכבלי המוסר ודרך הארץ. אני מאמין שהאנשים שפגשתי בחרו בנתיב הגבורה ושהם ימשיכו לחנך את ילדיהם ואת סביבתם לעוצמת הרוח ואהבת האדם.