לפעמים לחץ של ילדים יכול לבלבל אפילו אדם מיושב. כך קרה ביום שישי לפני שנתיים, עליו נסוב סיפורנו זה, שלמרבה המזל היה מהימים הארוכים ביותר בשנה, שבהם השקיעה ביום שישי היא ב־19:52.
בבוקר אותו יום שישי חברים של ילדיי ביקשו מאביהם, שבמקרה הוא גם חבר טוב של בעלי, לנסוע לים. "מה אכפת לך, אבא", הם התחילו ללחוץ. "אם נצא מוקדם נחזור הביתה עד חמש. יהיה לנו מספיק זמן לנוח, להתרחץ ולהתארגן". הבנים חברים טובים גם של הבנים שלי, וביחד הם ניהלו התקפה שקשה לעמוד בה. כל מה שבעלי רצה היה להגיע לשבת ברוגע, ללמוד, להכין את עצמו לקראת השבת הקדושה בנחת כמו תמיד. אך הם היו נחרצים כל כך, עד ששני האבות לא יכלו לעמוד בתחנוניהם. דניאל, החבר, נשבר ראשון, התקשר לבעלי ושאל אם הוא מצטרף. השעה הייתה עדיין מוקדמת ובעלי הסכים. אך סדרה של תקלות עיכבה את דניאל ועד שהוא הגיע לביתנו כבר הייתה השעה שתיים וחצי.
בעלי אמר לכולם שזה מאוחר מדי ולא יוצאים – והיללות והצעקות שנשמעו איימו להכריע את כולנו. בסוף הוחלט לצאת לזמן קצר ביותר. בינתיים אשתו של דניאל התקשרה ואמרה שהיא שכחה לקנות כמה דברים במכולת והיא חייבת שהוא יביא לה אותם דחוף. "אני רק טס למכולת האחרונה שעדיין פתוחה וכבר חוזר!" הוא אמר.
"אם לא תחזור בתוך חצי שעה אנחנו לא נוסעים, שיהיה ברור!" אמר בעלי ודניאל הבטיח שמדובר בעשר דקות מקסימום. אבל אני, מתוך היכרות עם השעה העמוסה שבה סוגרים את המכולת, הייתי סקפטית. כמובן שהוא לא הגיע עד שלוש, וגם בשלוש ורבע עדיין לא נראה באופק. בשלוש ועשרים הוא חזר, מתנשם כולו. "אין מה לדבר על לצאת עכשיו", התערבתי, "עד שתגיעו לחוף תעבור כמעט שעה, פשוט מאוחר מדי".
שוב התחילו הילדים בתחנונים: "בבקשה, נגיע לחוף בעוד שעה, נהיה שם רק שעה ונחזור, לא יותר!" היה ברור שזו טעות, אך משום מה, אולי משום רוח שטות או דבר אחר, נכנסו האבות והבנים לג'יפ של בעלי ונסעו לים. "בשש אפס אפס אני בבית!" בעלי הבטיח, ואני הבטתי בו במבט מפקפק.
עשה שבתך חול
בארבע וחצי הם הגיעו לאזור הדיונות באשדוד, משם תכננו להיכנס לחוף פרטי שבעלי מכיר. אבל כשהתחילו לעלות עם הג'יפ בדיונות קרה הגרוע מכול. פנצ'ר.
סתם פנצ'ר בסתם כביש רגיל הוא בעיה קטנה מאוד. עשר דקות עיכוב, מקסימום רבע שעה. אבל להרים רכב גדול וכבד כמו ג'יפ בחול – אף ג'ק לא מתנדב. הם מצאו את עצמם תקועים באמצע שום מקום, במרחק שעה הליכה לכל כיוון. אף נפש חיה לא נראתה באזור והג'ק מסרב נחרצות להרים את הגלגל. בעלי ודניאל ניסו לעשות כל מיני תמרונים אך ללא הצלחה. לבסוף הם מצאו בקבוק ישן ומילאו אותו בחול. ניסו לשים אותו מתחת לג'ק כדי למנוע ממנו לשקוע, בתקווה שאולי בכל אופן זה יצליח. לרגע כמעט זה קרה, אך לפתע קרס הרכב וכל הגלגלים שקעו עמוק יותר בחול. השמש ירדה מטה מטה והם עדיין לא הגיעו אפילו לחוף.
לבסוף ראו מרחוק טרקטורון. כולם צעקו לו בכל כוחם, עד שהוא התקרב ובא. נסעו בו אב ובן. בעל הטרקטור הזעיק את העובד שלו, שיגיע במיוחד לעזור. בינתיים הילדים ישבו ובנו ארמונות בחול... דניאל ובעלי, שראו עד כמה השעה מאוחרת, התפללו מעומק הלב. "סליחה אבא, עשינו טעות ואנחנו מבטיחים לא לחזור עליה. בבקשה, אנא תרחם עלינו שלא נצטרך לחלל שבת, או לבלות שבת כאן בחולות..."
העובד הגיע עם ג'יפ נוסף והציע שהוא יישאר במקום בעלי, יחלץ את הרכב שלנו ובעלי ייקח את הג'יפ שלו וייסע הביתה. "אם תשאיר כאן את הרכב ותלך ברגל – הבדואים לא ישאירו ממנו כלום עד מוצאי שבת, בזה אתה יכול להיות בטוח!" הוא אמר.
בעלי הודה לו מאוד על ההצעה, אבל הסביר לו שחילול שבת של אדם אחר וחילול שבת שלו עצמו זה אותו דבר והוא לא יכול לעשות לו את זה. הילדים, שהבינו עד כמה המצב מדאיג, התחילו קצת לבכות וקצת להגיד תהילים. זה היה רגע קשה מאוד, שבת קרובה כל כך!
אך אז, משום מקום, הגיע פתאום ג'יפ נוסף עם ציוד מיוחד להגבהה בחול. הוא הרים את הרכב ותוך דקות ספורות הגלגל הוחלף. השעה הייתה שבע וחמישה! בעלי הודה לו במילים נרגשות והתחיל לדהור כמו אמבולנס בהתקפת טירוף הביתה. מאוחר יותר סיפר לי כי זו הייתה נסיעה קשה מאוד: כל הדרך הוא עשה תשובה, ביקש מחילה, והתחנן לה' שיזכה אותו להגיע הביתה לשבת. היה ברור שבאיזשהו שלב הוא יעזוב את הרכב וילך ברגל, אך הוא התפלל שזה יהיה מספיק קרוב הביתה.
בכל הזמן הזה אני בבית, לא יודעת מה קורה. בדיונות לא הייתה קליטה, בעלי לא עונה, לא חוזר. קשה להסביר מה עברתי באותן שעות. החל משש בערב ניסינו אני והבנות להתקשר עשרות פעמים כדי לשמוע מתי הם מגיעים, אך רק כשיצאו משם הם סוף סוף ענו לי, הסבירו שהם בדרך ובאילו נסיבות.
כעשר דקות לפני השקיעה בעלי, דניאל והילדים הגיעו לקצה הרחוב שאנו גרים בו. הם טסו מהרכב, השאירו את כל המוקצים ויצאו ברגל לעבר הבית. ללא ספק היה זה אחד מערבי שבת הקשים בחיי, וכולנו למדנו ממנו לקח חשוב. על הטעות הזאת לא נחזור!
שטרודל פילו תפוחים עם פירות יער
את השטרודל המופלא הזה מכינים בצורת שבלול ולא כפס של בצק. הפילו ממולא במלית תפוחים נפלאה, ולפני סוף האפייה זורקים מעליו חופן גדול של פירות יער, שמוסיפים לכל המנה צבע מושלם וחמצמצות נהדרת שמתחברת נפלא עם התפוחים. אני הכי אוהבת להשתמש בעוגות בתפוחים מזן דלישס (זהוב), כי אין צורך להוסיף להם סוכר ועדיין יש להם באפייה חמצמצות נהדרת. בצק הפילו הפריך הוא החיבור המושלם ומתקבלת עוגה מהממת.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן אפייה:
40-35 דקות
12-10 מנות
12-10 עלי פילו
חצי כוס שמן או חמאה מומסת למריחה
לתפוחים:
8 תפוחי דלישס קלופים
חצי כוס צימוקים או חמוציות (לא חובה)
חצי כפית קינמון
3 כפות תרכיז תפוחים טבעי
2 כפות שמן
לציפוי:
חצי כוס פירות יער קפואים
אבקת סוכר
מכינים את המלית: חותכים את התפוחים לרבעים, מסירים את הליבה וחותכים לקוביות. שמים בסיר קטן יחד עם הצימוקים או החמוציות, הקינמון, תרכיז התפוחים והשמן. מוסיפים רבע כוס מים ומביאים לרתיחה, מבשלים כ־10 דקות, עד שהתפוחים רכים ורוב הנוזלים התאדו. מסירים ומצננים.
מרכיבים את העוגה: מחממים תנור לחום של 180 מעלות. לוקחים עלה של פילו ומורחים עליו שמן או חמאה מומסת. מסדרים בחלקו התחתון פס של מלית בעובי סנטימטר ומגלגלים את הבצק על המלית לגלילה מהודקת. משמנים מעט תבנית עגולה בקוטר 24 סנטימטרים ומניחים את פס הבצק, צמוד לדפנות. ממשיכים להכין באותה צורה גלילי שטרודל ומניחים כל גליל בקצה של הגליל הקודם, כך שיתקבל שבלול של בצק שהולך ונכנס פנימה, עד שכל התבנית ממולאת בשבלול של גלילי שטרודל. מורחים על הבצק מלמעלה מעט שמן או חמאה ואופים למשך 30 דקות. מוציאים את העוגה, מפזרים את פירות היער ואופים עוד 10-5 דקות, עד שהעוגה מזהיבה. מצננים ולפני ההגשה מפזרים אבקת סוכר.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***