פתאום קם אדם, ומתחיל ללכת

בשנים הראשונות לאחר לידתו נראה מסלול חייו של יאיר עמר (28), שמתגורר במושב מעגלים שבנגב, שגרתי למדי.

"נולדתי כאחד האדם, לא ראו כלום. תפקדתי רגיל, הכול היה נורמלי", משחזר עמר. אלא שאז רצף של אירועים הדליק נורה אדומה. "בגיל ארבע וחצי ציירתי ציורים של ילדים עם עיניים גדולות. זה עורר את תשומת ליבה של הגננת והיא אמרה לאמי שכדאי לבדוק. לאחר מכן, בחג החנוכה, ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית 'החדר של חני'. חני אירחה ב'חג האור' שלושה אנשים: עיוור, לבקן ולקוי ראייה, וכל אחד סיפר מה הוא רואה ומה הוא לא רואה. ישבתי על הספה והרגשתי שמישהו מדבר אליי מתוך העיניים שלי. התחלתי לתאר לאמא שלי את מה שאני רואה, ראייה מרחבית אבל לא ממוקדת.

"באותו ערב, כשבאתי להדליק את החנוכייה, אבא שלי היה צריך להרים את הפתיל של הנר כדי שאצליח להדליק אותו ואז לאמא שלי נדלקה נורה אדומה. בפעם אחרת כשראיתי בורג על הקיר אמרתי לאמא שלי: הנה פרפר. היא הבינה שמשהו לא תקין, וכך התחלנו בסדרה של בדיקות בבתי חולים עד שהגיעו לקביעה שאני לא רואה טוב".

עמר מסביר את אופי לקות הראייה שלו: "הלוחית העצבית בין המוח לעיניים מפריעה למיקוד הראייה, אין פוקוס, כך שאותיות קטנות אני לא יכול לקרוא, אבל אותיות גדולות מרחוק אני כן יכול לראות. בדייט, למשל, אני לא שם לב אם יש לבחורה איפור או לא", הוא מחייך. בעקבות לקות הראייה שהתגלתה שינו הוריו את שמו מלוטם ליאיר. "הכוונה בשם החדש הייתה שאני אראה כמו כולם, כיוונו שכך יהיה". אולם על אף שהאבחנה הרפואית הייתה ברורה, עבר זמן רב עד שקיבל את ההכרה הרשמית הנצרכת מהממסד. "לא הכירו בי בביטוח הלאומי. זה קרה רק חמש שנים אחר כך, כשהייתי בן תשע".

ההרצאה הראשונה – בכיתה ב'

מציאות חייו של עמר קיבלה הגדרה חדשה: נראה כמו כולם, אבל לא רואה כמו כולם. "לא ראיתי בבית הספר מהלוח, לכן לא למדתי כלום. בזמן שכולם קוראים וכותבים, אני מאחור. מנסה להבין כמו כולם מה זה אל"ף בי"ת ולא מצליח, עד שאמא שלי התחילה להדביק על הקירות אותיות ענקיות. לא רציתי ללמוד כי הרגשתי שאין מישהו שמבין איך לעזור לי, לא קיבלתי את הכלים הנכונים ללמוד".

אמו של עמר לא ויתרה. היא הזמינה מהספרייה המרכזית חוברות גדולות וכך, צעד אחר צעד, הוא החל לאט לאט לקרוא. "לקראת סוף כיתה ב' בבית הספר היסודי במעגלים, המורה שלי פנה אליי בבקשה: יאיר, אני רוצה שתכין פרשת שבוע, ואני בטבעיות עניתי לה: למה את מבקשת ממני? אני לא קורא, וגם את המעט שכן אני מצליח ממש לאט. אבל היא התעקשה: יאיר, אני סומכת עליך שתכין פרשת שבוע ליום שישי הבא. אמא שלי ישבה איתי, הגדילה לי את האותיות ולימדה אותי את מה שהייתי צריך להעביר".

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא עמד מול קהל. "לא הייתי צריך לראות אף אחד מהילדים כי קירבתי את העיניים לדף כדי לקרוא, וככה לא התביישתי בעמידה מול קהל. לא ידעתי שעשרים שנה אחר כך, מה שאני הכי אוהב וארצה לעשות זה להרצות", מחייך יאיר. "ברגע שסיימתי להרצות מול כל הכיתה, המורה לקחה אותי לחדר המורים כדי שאקריא למורים. הייתי עד אז ילד מאוד מאוד חריג, עציץ ששיחק עם עפרונות, ילד שלא באמת למד".

אבל לא רק עם לקות הראייה נאלץ עמר להתמודד אלא גם, וביתר שאת, עם מצבו החברתי שהידרדר לאחר שאובחנה הלקות, שאליה התלווה גם היותו ילד כבד משקל. "יום אחד בכיתה ה' חזרתי לכיתה אחרי שיעור של מורה תומכת. לא היה אף אחד בכיתה. לפתע רצים לעברי 25 ילדים ואומרים לי: 'יא שמן, יא עיוור'. זה היה הכינוי שלי, צחקו עליי מאוד מאוד. באותו רגע רציתי שהאדמה תפתח את פיה ותאכל אותי. ברחתי והתחלתי לטפס על השער עד שעברתי לצד השני". מאותו רגע החל עמר לקחת את עצמו ברצינות ונכנס למתכונת בריאות. "לקחתי את עצמי בידיים כי לא רציתי להיות יותר שמן. נכנסתי לעולם הספורט והתחלתי לעשות כפיפות בטן כדי להוריד את המשקל. עברתי לאגוזים במקום בורקסים", הוא מחייך כשאנחנו יושבים בבית קפה ירושלמי, ברומזו: תאכל את הבורקסים, אני עד היום שומר על הבריאות.

"עברתי מלחמניות לאגוזים, פירות וירקות בניסיון להוריד את הבטן ולחזק את הביטחון העצמי הירוד שלי. באותה תקופה הייתי בפחדים גדולים, פחדתי מהצל של עצמי. השקעתי בגוף, אבל מבחינה נפשית עדיין הרגשתי למטה. התחלתי גם לקרוא הרבה פרקי 'שיר למעלות', כך שהתחזקתי גופנית מהכושר ונפשית משיר המעלות. על הפסוק 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל' קראתי משפט שבעיניי הוא מוטו, שכותב הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו: 'מחשבה שחוזרת על עצמה פעמים רבות הופכת להיות אינסטינקט בנפש'".

במקביל לבניית הכוחות נאלץ עמר להמשיך להתמודד עם אתגרים שזימנה לו החברה. אפילו ברגעי שמחה, לקראת בר המצווה, הוא ספג עלבונות. "בכיתה ז', לקראת בר המצווה, הייתי צריך להתכונן לקריאה בתורה. אבא שלי ידע שלא אצליח לקרוא מתיקון קוראים כמו כולם אז הוא קנה לי מכשיר הקלטה שבו מוקלטים הטעמים וגם נוסח התפילה, ואמר לי: כשכולם מוציאים סידור, אתה מוציא נגן MP3. ככה תוכל להתפלל, זו הדרך שלך. בהתחלה הרגשתי לא נעים, אבל עם הזמן זה פחות הפריע. יום אחד, אחד המדריכים רץ לכיווני במהירות, לקח לי את האוזניות וצעק עליי: מה אתה עושה? מיד קפצו עליו כמה חבר'ה ואמרו לו: מה אתה עושה? הוא לא רואה טוב! המדריך רצה לקבור את עצמו מתחת לאדמה. בעזרת אחי הגדול העברתי לו את המסר שלא קרה כלום".

המהמורות שבדרך כללו גם קשיים בקבלה ללימודים. "כשסיימתי את כיתה ו' הלכתי להיבחן בישיבה התיכונית בכפר מימון", מספר עמר. "לאחר הבחינה בעל פה אמר לי הבוחן שעברתי את המבחנים בעל פה, ושמחתי. אלא ששבועיים לפני תחילת הלימודים כולם קיבלו מכתב לקראת יום גיבוש ואני לא קיבלתי. אמא שלי שמעה שעוד ועוד תלמידים קיבלו מכתב, והרימה טלפון לראש הישיבה: למה לא שולחים מכתב ליאיר כמו לכולם? ראש הישיבה אמר הרבה דברים לא ברורים, עד שבשלב מסוים הוא אמר: אני לא יודע איך להתמודד עם לקות הראייה שלו ואין לי מושג איך המורים יקבלו זאת".

לאחר שיח מעמיק בין ההורים למנהל הוחלט כי עמר יתקבל על תנאי ויוגדר כתלמיד לניסיון במשך חודש וחצי. אם יצליח - יישאר, ואם לא - ייאלץ לחפש בית ספר אחר. "כל התקדמות קטנה שלי הייתה מאוד בולטת לעין עד שבחנוכה, בזמן שמגיעים הילדים שצריכים להיבחן לשנה הבאה לישיבה, באמצע ארוחת הצהריים עצר ראש הישיבה ואמר בסיפוק: אתם יודעים שבישיבה שלנו לומד בחור עם לקות ראייה? והוא מצליח ללמוד! זה היה ממש כמאמר הפסוק 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה'. הוא חשש מלקבל אותי, ולבסוף הפכתי לדגל שמייצג את הישיבה שלו".

לוותר על אולימפיאדה למען השבת

אבל סופו הטוב של הסיפור עדיין לא הגיע. אחרי שצלח את האתגר הלימודי והחברתי ניחתה על עמר התמודדות חדשה. "בכיתה ח', תוך כדי משחק כדורסל, אני מרגיש שהרגליים שלי הולכות ומתעקמות. משהו ממש מוזר ברגליים. החבר שלי אמר: שטויות, בוא תחזור למגרש. אבל הרגל שלי ממש כאבה. הלכתי לחדר ומאז כל יום, כל לילה, ולמעשה כל שנייה, הרגשתי שהרגליים שלי הולכות ומתעקמות".

במשך שלוש שנים התרוצצו עמר והוריו בין רופאים שונים, אולם אף אחד לא ידע לתת מענה. הקושי הלך וגבר, הרגליים התעקמו, מה שגרם לכאבים ברגל וכתוצאה מכך לקושי ניכר בהליכה. לאחר שלוש שנות סבל, בגיל 17, הם פגשו אורתופד שהציע לו להשתמש בסדים. סדי הפלסטיק הוצמדו לרגליו של עמר עד גובה הברכיים ואפשרו לו ללכת, אולם גם הם גרמו לכאבים כתוצאה משפשופים ויבלות. עמר הפך לתלוי בסדים, ולא הצליח ללכת בלעדיהם כלל.

חוץ מהאתגר הנפשי והפיזי במעבר לסדים, הקושי החברתי התפרץ מחדש. "ילדים בישיבה התיכונית מאוד קינאו בי על איך שלקחתי את עצמי בידיים, וגם התחלתי לטפס מכל הבחינות, כולל מהבחינה הלימודית". הארון של עמר בפנימייה היה גדול מספיק כדי להניח בו מחשבון גדול, לוח מחיק ענקי ומחברות גדולות. הארון הזה הכיל כלים חשובים שסייעו להתקדמותו הלימודית. "החברים היו מחבלים לי בארון, שמים לי במנעול מזלגות או שתוך כדי השיעור היו זורקים עליי ניירות מאחורה. התחלתי לישון הרבה בשיעורים, עד שבשלב מסוים, בגיל 15, הרב שלי סילק אותי זמנית מהישיבה".

אלא שאז הגיע רב חדש, הרב אשר חזן, שהחליט לקחת את עמר כפרויקט. "הרב חזן החליט לעשות סדר והעמיד את שלושת הילדים שעשו לי דברים לא טובים על מקומם. הם התנצלו וביקשו סליחה. בסופו של דבר היום הם חברים טובים שלי. מאז התחלתי להשתפר מבחינה חברתית ולימודית. הרבה חברים עזרו לי לאורך הדרך, וכהכרת טובה על כך בסוף כיתה י' לקחתי את מי שעזר לי לעלות על מסלול הלימודים לפיצה. ברוך ה' סיימתי בגרות עם ממוצע 82. בהתחלה לא חשבתי אפילו להוציא תעודת בגרות בגלל הקושי והאתגר".

עם תום תקופת לימודיו בישיבה התיכונית עבר ללמוד בישיבת ההסדר בקריית גת בראשות הרב שמעון פרץ. "לא הצלחתי ללמוד. רציתי לעזוב באמצע שיעור א', אבל לא עזבתי כי הרגשתי שאני צריך ללמוד. החלטתי לסיים את שיעור א' מתוך רצון גדול להתגייס לצבא". אלא שהצבא הראה לו מהר מאוד את הדלת החוצה, עוד לפני שהגיע לבקו"ם. "ביקשו עוד בדיקה עדכנית על מצבי ועוד בדיקה, בנוסף לכאבים ברגליים שרק התחזקו. ניהלתי מול הצבא הרבה מלחמות כדי להתגייס, ובסוף החלטתי לוותר".

אחרי שסיים עמר את הישיבה, ומאחר שהצבא סירב לגייס אותו, הוא בחר להתנדב לשירות לאומי בחוות הנוער הציוני בירושלים. "תוך כדי השירות הלאומי שילבתי לימודים לפסיכומטרי במכללה של לקויי ראייה ועיוורים בהר הצופים בירושלים. בבוקר הייתי עם האוטיסטים ובצהריים עם נוער בסיכון, כך במשך שנה שלמה".

תחום נוסף שהחל לקרוץ לעמר היה הספורט. "לקראת סוף כיתה י"ב הצטרפתי לספורט פאראלימפי של לקויי ראייה שנקרא כדור שער. אבל אחרי שנה וחצי הכאבים ברגליים גברו וענף הספורט הזה היה קשה כשהרגליים לא מתפקדות, אז נאלצתי לפרוש". החלומות על ספורט לא הרפו, וחזרו מאוחר יותר. "במקביל לתחילת התקופה האקדמית, התחלתי להתעניין בספורט פאראלימפי שפחות דורש עבודה עם הרגליים ויותר עם הידיים. כך מצאתי את עצמי בחתירה אקדמית במרכז דניאל בתל אביב. מדובר על ענף שבו אתה נמצא בסירה עם שני משוטים בצד".

ההתחלה, כרגיל, הייתה קשה. "ביום הראשון זזתי ממש לאט, פחדתי להתקדם ואפילו נעזרתי במצופים. כל גריפה במשוט לקחה זמן. בשלב מסוים אמרתי למאמן: בוא נחזור בחזרה, אבל הוא התעקש: חכה בסבלנות. בשלב מסוים כמעט גלשתי מהירקון לים והמאמן עצר אותי מהר עם סירת המנוע". אולם בהדרגה נכנס עמר לכושר, וטיפס בסולם ההצלחות בענף. "שלוש פעמים בשבוע הגעתי לשעות של אימונים, כולל הדמיה של שחייה 'על יבש', וכמובן חתירות בירקון. לא באתי במטרה להיות ספורטאי אלא כאוהב ספורט".

וכך, לאחר שהתחיל בכך כתחביב אישי, סומן עמר על ידי מאמניו כמועמד לאולימפיאדה. הוא היה כפסע מהישג חשוב, כולל אפשרות להגיע הכרה בינלאומית, אבל אז הוא עמד בפני ניסיון לא פשוט ועמד על עקרונותיו תוך נכונות לשלם מחיר. "נכנסתי חזק לעניינים בספורט, ואז כשאמרו לי שהתחרויות בארץ הן בשבתות ובחגים ויתרתי, אמרתי תודה רבה והנחתי את המפתחות. העובדה שלא הייתי מוכן לוותר על השבת גם מנעה אותי מלהשתתף באולימפיאדה".

עצה מה'פלא יועץ'

כאמור, במשך חמש שנים היה עמר מרותק לסדים ברגליו, אבל גם הם לא היו פתרון אידיאלי בלשון המעטה. בהדרגה הוא נזקק גם לקביים, וכשחצה את גיל 20 והתחיל לחשוב על הקמת בית, התווסף השיקול הזה לרצון העז למצוא פתרון אחר ולהיפטר מהתלות בסדים בהליכה. חיפושיו הובילו אותו לארגון 'עזרה למרפא', שם הציעו לו סדרת ניתוחים שתיישר את העקימות ברגליים ותאפשר לו – לאחר תהליך שיקום ארוך – לעמוד על רגליו. לפני שבע שנים נכנס לניתוח הראשון בבית החולים וולפסון. הניתוחים בוצעו בהדרגה בשתי הרגליים, ולאחריהם נותר במשך תקופה ממושכת בכיסא גלגלים, עד שהחל בתהליך שיקום בכפר השיקומי 'עדי נגב – נחלת ערן'.

במקביל לעבודת השיקום הסיזיפית החל עמר להבין שכדי לחזור לעמוד על הרגליים – מה שדרש מאמצים עליונים מבחינתו – הוא זקוק גם לעבודה תודעתית, בהתבסס על מקורות יהודיים שאליהם נחשף. "הייתי כמעט שנה שלמה בכיסא גלגלים, ישבתי בבית, אכלתי ושמעתי מוזיקה, הייתי עם גבס ובמצב לא טוב. מיום ליום שקעתי בהרהורים על הספה והתחלתי להשמין. בשלב מסוים החלטתי לעשות מה שהרב שלמה וולבה אומר ב'עלי שור', שכשאדם מדבר לעצמו הוא מעורר כוחות בעצמו. עשיתי עבודת שיקום שבסופו של דבר עזרה לי להיפרד מכיסא הגלגלים, תוך כדי הפעלת הרבה המחשה בדמיון כדי לעבוד עם עצמי וליישם משפט של ה'פלא יועץ': מה שהמוח מצייר הגוף מייצר".

בעיצומו של עוד יום מתסכל בסלון הבית החליט עמר לעשות מעשה: "אמרתי לעצמי: זהו. לקחתי את כיסא הגלגלים ויצאתי החוצה לבית הכנסת, שנמצא במרחק של קילומטר". הוא קם מהכיסא והחל לצעוד לבית הכנסת, צעד אחר צעד, כשכל פסיעה היא מאמץ עליון. "הלכתי מטר אחרי מטר, כך במשך קילומטר, כדי להתפלל שחרית. הגעתי סחוט. ככה עשיתי במשך חצי שנה במהלך השיקום". הוא השקיע גם בפעילות ספורטיבית, יחד עם הכיסא: "הרמתי טלפון לנערים שהייתי עושה איתם בעבר ספורט ושאלתי: 'אתם עושים היום אימון?'. 'כן', הם ענו, 'אבל אנחנו רצים שישה קילומטרים ואתה בכיסא גלגלים'. לא ויתרתי, הם היו רצים ואני הייתי מתגלגל איתם. הפכתי את הכיסא לעוד תחום של ספורט. הייתי קם בשעות מוקדמות, לפעמים גם בארבע בבוקר, עושה שישה קילומטרים וממשיך בשגרת היום בבית".

תוך כדי השיקום, כשהוא רוכש ידע בתחום ההתפתחות האישית ועושה הליכות ותרגילים לרגליים, הרגיש עמר שוב כאב מתפרץ, כמין עצם חדה בתוך הרגל. "כאילו אני דורך על סכין. שוב עליתי על מיטת הניתוחים, אלא שבמקום שהניתוח יצליח המצב ברגל רק הלך והידרדר יותר. כל הזמן ניצבו בפניי עוד ועוד אתגרים, אבל האמנתי שדווקא מתוך האתגר תגיע הצמיחה".

חלק מהצמיחה שבה נמצא עמר בשנים האחרונות הגיעה כתוצאה מלימודי שיטת NLP. "יישמתי את זה על עצמי והתחלתי להעביר הרצאות איך הכלים של NLP עזרו לי". חלק מהשיקום של עמר היה תוצאה ישירה של העבודה המנטלית. "הייתי מנסה ללכת עם הקביים, להרים אותם קצת ועוד קצת. אנשים אמרו לי 'מה אתה מנסה לעשות בכלל? אתה תיפול!' אבל אני המשכתי, תוך כדי המחשה לעצמי בדמיון מה אנשים יחשבו ואיך אני רואה את עצמי בעתיד. ציירתי לי במוח את התמונה שאני הולך בלי קביים. במשך תקופה ארוכה המשפחה הכי קרובה אמרה לי: עזוב יאיר, זה מה שיש לך, תתמודד. אבל לא ויתרתי. יום אחרי יום, עבודה מנטלית עם המוח, המון אימוני ספורט, עבודה על הרגליים בלי סוף. שילבתי דיבור, מחשבה ומעשה, ואז הצלחתי. בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו".

השילוב בין הפיזי למנטלי, קובע עמר, היה הכלי שאיפשר לו להשתחרר לבסוף מהמגבלות כך שהיום – לאחר שעשה את הבלתי ייאמן – עמר מתהלך בחופשיות על רגליו בלי עזרים. "תרגילים פיזיים בלבד לא עזרו לי לפרוץ קדימה. אבל במקביל קראתי אין־ספור ספרים שמדברים על כך שברגע שאדם מאמין בעצמו ודבק במשימה הוא יוכל להשתחרר ממגבלות פיזיות ומנטליות. לא המצאתי את הגלגל, כדאי למשל לקרוא את הספר 'המוח הגמיש' של ג'פרי שוורץ. צריך הרבה עבודה על המודע והתת־מודע. הפסקתי לראות סרטים והתמקדתי ביותר תורה, באיך אני מדבר, למה אני מקשיב. שילבתי הרבה פיזי־מנטלי־רגשי. הצד הפיזי כלל ספורט, רכיבה על סוסים וגלישה בים לצד טכניקות נוספות".

מחפש שותפה למסע

עמר הוא בנם של יונית ואשר, טכנאית שיניים וחקלאי, השני במשפחה בת שש נפשות. בנוסף להישגיו הקודמים הוא גם למד רפלקסולוגיה במכללת רידמן וכיום הוא רפלקסולוג מוסמך. "הקלטתי את המרצה בטלפון, ואחר כך למדתי את כל השיעור שוב לעומק. תקופה קשוחה מאוד". כיום עיסוקו העיקרי הוא בהעברת הרצאות לבני נוער, תלמידי מכינות קדם־צבאיות, גמלאים, חברות וארגונים. לאחרונה סיים לכתוב ספר שעוסק בהעצמה אישית ומנטלית "בעקבות הסיפור האישי שלי והחוויות שעברתי בדרך".

בין לבין הספיק באופן מפתיע לזכות במקום הראשון בתחרות מרצים ארצית. "לפני כשנתיים, בזמן הקורונה, הייתה תחרות מרצים גדולה שנערכה בזום. השתתפו בה מרצים מבן גוריון ועוד מרצים מאוד נחשבים משלל במות של התפתחות אישית ורוחנית. ברוך ה' זכיתי בתחרות במקום הראשון".

לסיום אני שואל את עמר מה החלום הבא. החיוך לא מסתיר: למצוא את החצי השני. "כיום, אחרי כל העזרה שאני נותן לאחרים, מאוד חשוב לי להקים את הבית שלי. אני מחפש בחורה איכותית ויראת שמיים. דווקא מתוך המקום של לעזור לאחרים, אני מחפש את המקום השלם הזה, כי אדם בלי אישה הוא בלי חומה והגנה. אני מחפש את האישה שתצטרף למסע שלי".

***