תמונת מצב

קיץ הוא זמן של אבטיח, ים, לחץ בעבודה ותמונות, הרבה מאוד תמונות. אז לכבוד העונה שבה הגלריה הולכת ומתרחבת, כמה תמונות על תמונות.

תמונה ראשונה: חדר החושך ב'פוטו ציון'. זקני הקוראים זוכרים שפעם היינו הולכים לחנות צילום, מפקידים את המצלמה אצל מפתח התמונות ומתפללים לטוב. אף פעם לא ידעת מראש מה ייצא מסרט צילום של 48 התמונות. איזו תמונה נשרפה כליל, איזו נשרפה רק למחצה, מי מהמצולמים עצם את העיניים. כעבור שלושה ימים מרגע ההפקדה בחנות (והיו מהירים שהבטיחו פיתוח בתוך שעה) יכולת לבוא ולראות את התוצר. רגע קבלת חבילת התמונות המודפסות היה מרגש וגורלי, איזה אירוע זכה למזכרת ממשית ואיזה ייאלץ להסתפק בזיכרון ובחוויות שלנו. אי אז התמונות היו רק חלק מהטיול. כדי לצלם היינו צריכים לעמוד מלכת, להסתדר יפה, לשלוף את המצלמה מהתיק ולהתארגן. לא היה פילם לבזבז. לא היה אפשר לצלם כל מה שבא. העיקר היה הטיול, הטקס, ההתרחשות. החיים היו החיים. הצילום היה רק מזכרת, וגם היא על תנאי.

היום המצב הפוך. לא צילמת? לא טיילת, לא בילית, לא היית. זה התחיל בכיף. אין הגבלת תמונות ואפשר לצלם גם מפה וגם משם, בזווית הזאת ובזווית אחרת, גם את הנוף וגם את השמיים, גם את העלים וגם תמונות של צחוק, ולא לחשוש שהפילם ייגמר. אנשים מתרגלים להתבונן בטבע אחרת. תחביב הצילום כבר לא יקר כל כך. אבל מה? יש לזה גם תוצאות.

תמונה שנייה: ילדה לבושה בשמלה אדומה, לראשה שתי צמות, עומדת ושואלת למה. התוצאה הראשונה של שפע התמונות היא שלילדים רבים אין אלבום. אצלנו בבית אפשר להבחין בקלות בין הילדים שנולדו לפני העידן הדיגיטלי ובין אלה שנולדו אחריו. מרוב תמונות ותיעודים לא הדפסנו. המחשב והסלולרי זוכרים הכול (חוץ ממה שנמחק, כי גם מכשירים דיגיטליים מתים לפעמים). אז יש לנו היום הרבה יותר תמונות, אבל הרבה פחות אלבומים ותמונות לדפדף בהם בנחת בשבת בצהריים ולהיזכר בחוויות משותפות.

תמונה שלישית: מדריכה מצלמת את השבט. כולן מחייכות. הבת שלך לא שם. תדהמה. התוצאה השנייה של צילומים ללא סוף היא המידע התמידי, השוטף, היכן הילדים שלנו ומה הם עושים. בקייטנות, בתנועה ולפעמים גם בגנים ובבתי הספר מי שמבלה עם הילדים שלנו רוצה לספר לנו שהם אחלה ונהנים, ולכן שולח תמונות מהפעילות במים, מתותח הקצף או ממסיבת יום ההולדת.

רק שמיד אחרי שהתמונה נוחתת בסלולרי ההורים מקמטים את האף, מעמיקים מבט, מרחיבים את התמונה עד מתיחת התכשיט האישי למלוא רוחב המסך, ואז מתחיל ניתוח העומק: הוא עומד בצד. למה הוא בצד? למה לא עם כולם? הוא אוכל סוכרייה על מקל. אבל אני לא מרשה סוכרייה על מקל! ורגע, כולם רטובים ורק הוא לא. למה הוא לא רטוב? הוא לא השתתף בפעילות במים? ובכלל הוא לא מחייך (שוכחת לרגע שאי אפשר לחייך עם סוכרייה על מקל). בקיצור, ההורה המביט רק נכנס למצוקה מכל תמונה שנשלחת אליו. ועוד לא דיברנו על התמונות שבהן הילד שלכם אינו מופיע. ובכן, מדריכים, מובילי קייטנה, מורים וכל מי שרוצה לעשות לנו טוב על הנשמה: תחסכו לנו. עדיף שנשמע איך היה היום מפיו של הילד, שיסנן את מה שמתאים לו וישתף במה שהוא רוצה, ובעיקר ימנע חרדות שמתרגשות ובאות לעולם על כלום - בגלל תמונה.

תמונה רביעית: ילדים במסיבת סוף השנה, מולם ניצבים שלל מסכי סמארטפון. טוב, בואו נדבר עלינו ההורים. זה לא שאנחנו נקיים מכל הדבר הזה. הרי הצילום האינסופי, של הריקוד ההוא והדקלום הזה, והרצון לא להחמיץ שום דבר כי אם נחמיץ לא נזכור או הילד ייעלב, זה לא באמת. הרי רק כשמפסיקים להתבונן במתרחש דרך מסך הסמארטפון, או עדשת המצלמה למתקדמים, אפשר להיות שם באמת. ובינינו? שלוש־ארבע תמונות זה מספיק וגג שני סרטונים. ממילא לרוב התמונות נשכחות בתוך הגלריה, או שהענן שומר הכול.

האמת היא שצילום על כל צעד ושעל כבר מזמן אינו רק נחלתן של חגיגות יומולדת וסופשנה. לא פעם כשאני מגיעה לגינה אני רואה אמא מהנדסת את הפעוט שלה לומר או לעשות משהו כדי שעדשת המצלמה תלכוד אותו ברגע מתוק מדבש - וזה יוכל לעלות במהירות הבזק אל הרשת החברתית הקרובה. זה כבר לא בילוי ספונטני וכיפי אלא אירוע הפקת צילומים. באסה.

תמונה חמישית: מסגרת ורודה, שמחה, של פרפרים ופרחים ובתוכה ריק. ריק כי אני לא מעלה תמונות של הילדים שלי לרשתות החברתיות. כן, אני יודעת. אנשים אוהבים תמונות של ילדים וזה מבטיח תפוצה טובה יותר של פוסטים, ובכלל לפעמים רוצים לחלוק עם העולם רגעים מתוקים של אושר. אבל אם לא מעלים תמונות כאלה, הילדים נשארים אנונימיים ובעיקר מוגנים. תמונות ברשתות החברתיות הן לא פרטיות. הן נחלת הכלל, והיום עם היכנסה של הבינה המלאכותית לזירה זה אפילו מסוכן יותר מפעם. לפני שאנחנו מסבירים לילדים מה לצלם ומה להעלות להיכן, אנחנו צריכים להזכיר את זה לעצמנו.

תמונה שישית: טיול משפחתי. כולם מחייכים, חבוקים, רגליים נתונות בסנדלי שורש, טבולות בנחל צפוני כלשהו. תמונות כאלה יכבשו בעוד כמה ימים את הרשתות שלנו ויולידו תהיות מתסכלות. למה רק אצלי לא כולם יוצאים לטיול אלא עושים פרצוף, למה אצלי הם לא עומדים כמו שצריך, איך בכל המשפחות מחייכים בלי סוף ורק אצלי לא מפסיקים לריב. אז אני כאן כדי להזכיר שכל תמונות הקיץ שתראו הן רגע בזמן. רגע אחד מאושר שגם לפניו וגם אחריו היה ויהיה כיף, אבל לא כיף מגוהץ ושקט אלא כיף אמיתי של משפחה, כלומר בלגן ומריבות והיעלבויות והורים מותשים. נחשו איך אני יודעת.

ממתק אחדות

הפעם אני בוחרת להאיר את התופעה של חיזוק הדדי בין קהילות בזמן קושי. אחרי הפיגוע בעלי יצאה מלוד משלחת של נוער עם ממתקים ודברי חיזוק ליישוב, וזו לא הייתה המשלחת היחידה. יישובים אחרים שבניהם נרצחו בפיגוע קיבלו חיזוק מקהילות שונות. התופעה הנפלאה הזאת הורגשה היטב באפרת אחרי הרצח של הבנות והאם למשפחת די. אנחנו כאן בלוד הרגשנו אותה במלוא העוצמה בזמן מבצע שומר חומות. החיבוק, העיטוף, המארג ההדדי הזה, הוא ששומר עלינו ומגביר את החוסן שלנו בימי עצב ואסון. שנדע ללכת יחד גם בימי שמחה.

לתגובות: [email protected]

***