אי השקט הפנימי שלי התחיל לפני חודש בערך, כשהבן הגדול שלח הזמנה לטקס כלשהו בצירוף האמירה בנוסח עדות ורשה "אין צורך שתבואו, באמת. אני רק מיידע אתכם כדי שלא תגידו שלא אמרתי".
"תרשום לעצמך", אמרה אשתי, "שלא תשכח".
"מה לא לשכוח?" תהיתי.
"את טקס הענקת התארים".
"של מי?"
באופן עקרוני אני בעד לימודים. אני בעד השכלה, בעד הרחבת אופקים, בעד שהילדים ישהו כמה שיותר בבית הספר וכמה שפחות יבלגנו את הבית. אני אפילו בעד טקסים חגיגיים שמציינים את סיום השנה, כל עוד לא מכריחים אותי להגיע אליהם ולשמוע במשך שעתיים נאומים מרגשים של אנשים שאין לי שמץ של מושג מי הם.
"הבן שלך מקבל תואר שני במשפטים", אמרה אם הבנים השמחה, "אבל אם זה לא מעניין אותך אז בסדר, אני אלך לשם לבד".
"זה מעניין אותי, בוודאי שמעניין", מיהרתי לענות את התשובה הנכונה, "אבל הוא אמר בפירוש שאין צורך שנבוא".
"כי הוא למד ממך נוהלי דיבור פולניים", היא אמרה, "ברור שהוא רוצה שנבוא, וברור שגם אנחנו רוצים".
"כן?"
היא תקעה בי מבט שהבהיר לי שגם אם המוח הגברי שלי עדיין לא מבין את זה, התת־מודע הפנימי שלי משתוקק להגיע לטקס הענקת התארים. כנאמר במקורותינו, אישה כשרה עושה רצון בעלה – לא שהיא עושה מה שהוא רוצה, אלא עושה את רצונו, כלומר מעצבת את הרצון שלו.
ושלא תחשבו שלא אכפת לי מהבן שלי. כבר זכיתי להיות איתו בטקס הסיום של הגן (לפחות פעמיים), בטקס סיום כיתה א', בטקס סיום כיתה ו', בטקס סיום ההכנות לבר המצווה, בטקס סיום חודש ארגון (כל שנה), בטקס סיום י"ב, בטקס סיום הטירונות, בהשבעה, במסע כומתה, אפילו בחתונה שלו הייתי. כשהוא היה קטן לימדתי אותו הברות, אחר כך הוא למד מילים, והנה היום הוא מסיים תואר שני במשפטים. ולגמרי בעצמו. הנער יפה הבלורית והתואר הפך לבוגר עם קצת פחות בלורית אבל הרבה יותר תואר, וזה באמת משמח ונוגע ללב.
מצב צבירה של שלולית
אבל האם בגלל זה אני צריך להשתתף בטקס אקדמי מפוהק ומשמים? ואני הרי יודע, האקדמיה זה כבר לא מה שהיה פעם. פעם היו טקסים מכובדים, מרשימים, מעוררי השראה, בקיצור משעממים לגמרי אבל לפחות לא דחפו שם בכוח את המסרים המטורללים של ימינו. היום אי אפשר להעביר יום אחד באקדמיה בלי שאיזה פרופסור זועם יטיף לסרבנות, יקלל את ראש הממשלה או סתם ישווה את חיילי צה"ל לנאצים. היום אוניברסיטאות ומכללות בישראל שובתות לאות הזדהות עם אנרכיסטים, מאפשרות הפגנות אנטי־ישראליות בקמפוס ומבהירות לסטודנטים מה הן הדעות הנכונות ומה אסור בשום פנים ואופן להגיד, בשם הפלורליזם.
אני הרי יודע: כל הטקס ידברו על דמוקרטיה ודיקטטורה, הנואמים ישחילו רמזים עבים על כל מיני שרים בממשלה, הקהל יצחק בעצבנות ובסוף ידלגו על 'התקווה' כדי לא לעצבן את אתם יודעים מי. אולי אפילו יורידו את דגל ישראל לחצי התורן ויניפו במקומו את דגל הגאווה, מי יודע. למה אני צריך את זה?
"אני מצטער", אמרתי לאשתי, "אני עם האקדמיה גמרתי".
היא הסתכלה עליי מהצד במבט משועשע. טוב, באמת יש כמה תארים שהתחלתי ולא סיימתי, ככה שזה לא ממש נכון לומר שעם האקדמיה גמרתי, אבל זה לא העניין עכשיו.
"זה תואר במשפטים", התגוננתי, "הם כל הזמן ידברו על מהפכות משטריות ושטויות משפטיות, אין לי כוח אליהם".
"אתה רוצה לבוא או לא?"
"והטקס בלב תל אביב, מעוז החילוניות והמחאה! מה נעשה אם יחסמו את איילון? אם האנרכיסטים יזהו ששני דוסים חשוכים נכנסו לעיר הפלורליסטית שלהם ויתקפו אותנו?"
"אז אתה לא רוצה לבוא?"
"אני רוצה, אבל איפה נחנה בתל אביב? ואם נמצא חנייה זה בטח יהיה נורא רחוק מהטקס, ועד שנגיע ייגמר כל האוכל. אם בכלל יהיה אוכל. ואם יהיה הוא בטח לא יהיה כשר. ואם יהיה כשר אז אין ספק שהוא יהיה צמחוני. או טבעוני. או פלצני".
"אתה מעייף אותי".
"והכי גרוע – איך אני אסתדר עם הלחות של תל אביב ביולי? את רוצה שאני אגיע לטקס במצב צבירה של שלולית?"
"בסדר", נכנעה האישה, "אל תבוא".
"טוב", אמרתי, "אני בא".
אין תקווה לבושה
כבר כשיצאנו מהמכונית הבנתי שעבדו עליי. חשבתי שבשעות הערב המוקדמות כבר לא יהיה כל כך חם בתל אביב, ושהלחות תהיה גבוהה אבל בכל אופן לא יותר מ־120 אחוזים. במקום זה קיבל את פנינו מזג אוויר חמים ולחות סבירה עם רוח מערבית שייבשה את הזיעה ואת הציפיות האפוקליפטיות שלי. גם האוכל היה כשר והקפה היה סבבה. אבל כאן נגמר החלק הטוב של הערב.
כי בתוך האולם עצמו, הטקס היה אכזבה גדולה. הנואמים דיברו קצר, לא הזכירו את עילת הסבירות אפילו ברמז, אף אחד לא התפרץ בצעקות "בושה בושה", אף אחד לא תקע בזמבורה ואפילו שלט אחד לא הונף. כולם היו מנומסים, נינוחים, מחויכים. אפילו השירותים היו נפרדים – בצד אחד שירותי נשים, בצד השני שירותי גברים. כשראיתי את זה רציתי לבכות. באמת, מה נהיה מאיתנו?
פעם אחת במהלך הערב נרשם רגע מעניין כשאחד הנואמים פנה אל הקהל ובמקום להגיד "כלות וחתני הטקס" אמר "כלות וכַלֵי הטקס", מתוך פרוגרסיביות שאינה מודעת לעצמה או סתם בגלל חוסר ריכוז. רק שאף אחד לא שם לב כי אנשים לא באמת מקשיבים לנאומים, רק מצטרפים בנימוס כשמישהו בשורה הראשונה מתחיל למחוא כפיים. אחר כך אותו נואם שיבח את הסטודנטים ודיבר על מאמץ, התמדה, מסירות, קניית ידע, בקיצור כל מיני דברים לא חשובים וממש לא מעניינים.
ואז הוא הזכיר את פרשת השבוע.
פה נדרכתי, כי השילוב של פרשת פינחס עם טקס אקדמי בתל אביב לא מבשר טובות. הנה, אמרתי לעצמי, הגיע שלב ההטפה. עכשיו הוא יגנה את פינחס, ישווה אותו לנוער הגבעות ותכף יעופו פה הקלישאות הרגילות על דמוקרטיה ודיקטטורה ויתחיל להיות קצת מעניין. אבל הוא רק אמר שפינחס אומנם זכה לאישור בדיעבד על מעשהו אך לא זכה בהנהגה, כי מנהיגות לא יכולה להיות קנאית, היא חייבת להיות מתונה וזה תפקידה של האקדמיה, להכניס לשיח הציבורי מתינות והקשבה הדדית. נו, לך תבנה ככה מדינה.
רגע לפני חלוקת התארים – הידיים עדיין רועדות לי כשאני כותב את זה – המנחה ביקשה מהקהל לעמוד לשירת התקווה. יותר מאלף בני אדם – יהודים וערבים, חילונים ודתיים – נעמדו ושרו את התקווה. בטקס אקדמי. אף אחד לא ישב, אף אחד לא מחה, אף אחד לא סובב את הגב. ואז הטקס נמשך כאילו כלום. כאילו אנחנו מדינה נורמלית, כאילו באמת אפשר לחיות פה יחד בכבוד הדדי ובהרמוניה. בושה. פשוט בושה וחרפה.
אין מה לדבר. האקדמיה זה כבר לא מה שהיה פעם.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***