ר' קלמן שטיינהולד היה ידוע בקרב חסידיו בכינויו "האבא", זאת על שום התדירות הרבה שבה היה מוכיח את קהילתו בענייני הורות וחינוך הילדים. בפרט עשתה גלים דרשתו המרגשת בימים שלפני צאת התלמידים לחופשת הקיץ תשמ"ח.
וכך עמד מאחורי העמוד ודרש:
"מה אנו רבותיי? מה חיינו? מה חסדנו? על מה עמלנו? אם לא בשביל הזכות לשהות עם בנינו ובנותינו זמן ארוך ככל האפשר, להנחיל להם מסורת אבות ולטפח בהם מידות טובות למען ימשיכו את מורשתנו היקרה. חברים יקרים! אני עומד בפניכם לא כדרשן ולא כרב, אלא כאב לשמונה ילדים. עתיד אדם לתת דין וחשבון על כל דקה שבה לא בילה עם ילדיו. עשו למענכם אם לא למענם!"
מיד כשסיים ר' קלמן דרשה זו התמלא חלל בית המדרש דממה מרוגשת של מתפללים ששמעו האמת ממי שאמרה ונרעדו עד עמקי נפשם. כלומר, כולם נרעדו חוץ מהרבנית שטיינהולד, שישבה שם בפה פעור ושאלה את עצמה על מה למען השם הוא מדבר האיש הזה שאליו נקשרה בעבותות הנישואין. הרי כבוד הרב עושה הכול כדי לא לבלות רגע אחד עם "שמיניית הפוחזים", כפי שהגדיר אותם פעם ואז עוד המון פעמים.
ההשגות שלה על הדרשה הובאו לידיעתו מיד באותו ערב.
"אבל חרופה שלי", הוא פנה אליה בעגה הכי רומנטית שיכול להרשות לעצמו רב בישראל, "הדברים לא כפשוטם. ברור שהייתי רוצה לבלות מלא זמן עם הילדים, אבל אני שקוע עד צוואר בחובותיי הציבוריים".
"אתה מנמנם על הסטנדר בשטיבלך מתשע וחצי עד אחת עשרה ועשרה", היא ירתה.
"מנמנם היא מילה שאפשר לקרוא משני הצדדים", הוא הגיב ברפלקס שהיה לכל הפחות בלתי נסבל ולכל היותר עילה לביטול קידושין למפרע, "חוץ מזה, שאם שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, אז קל וחומר התעפצות על דברי תורה", הוא המשיך ללהטט בידיעותיו התורניות.
"מעכשיו אתה איתם מעלות השחר עד שקיעת השמש".
"שמש היא מילה שאפשר לקרוא משני הצדדים", הוא מלמל והלך לישון מעצבן מתמיד.
למחרת הוא חזר מהתפילה בצעדה איטית ומדודה, תוך שהוא מתרץ לעצמו שיש להישמר בפסיעה גסה בחול שמא יבוא לידי פסיעה גסה בשבת. אבל יש גבול כמה לאט אפשר ללכת מאתיים חמישים מטר, ודי מהר הוא מצא את עצמו במרכז הסלון נטול אישה ואובד עצות.
הראשונים למוטט עליו את מגדל הקלפים היו התאומים בני הארבע, שהחליטו שאומנם אין להם סיבה טובה לריב אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אז הם פצחו בניסיון משותף לנקב זה לזה את הריאה באמצעות שיפודים שמצאו במגירת המטבח ושימשו כעת לביצוע הומאז' לסצנת הקרב המפורסמת מהסרט 'הנסיכה הקסומה', שאותו הרב לחלוטין לא ראה (ואתם לא יכולים להוכיח אחרת).
הרב לא היסס, אומנם קילומטראז' ההורות שלו היה מפוקפק אבל הוא הבין טוב מאוד מה מדבר לדור הצעיר.
"ילדים עצרו הכול, יש לי בשבילכם משהו מיוחד", הוא הכריז, "חידוש מבהיל של ר' קיבא אייגר, לא תאמינו איזה מהלך". הילדים אכן חדלו מהקרב, פחות מהציפייה לחידוש המסעיר ויותר מההלם.
"מסכת כתובות דף נ"ג ברחבות דיבור המתחיל מוחלת כתובתה לבעלה", המשיך הרב כדי שהילדים יידעו על מה להחיל את החידוש, אבל בשלב הזה הם התנערו מההלם המדובר והמשיכו בניסיונות הפירסינג ההדדי.
"כנראה את החידוש הזה הם כבר מכירים", הוא מלמל לעצמו וניגש להתמודד עם המשבר הבא - בן השבע ובת השבע ועשרה חודשים (לא שואלים שאלות) רבו על הטאבלט.
"טאבלט בשנת תשמ"ח!" חשב לעצמו ר' קלמן, "אמא שלהם באמת לא מצליחה להגיד להם 'לא' לכלום". בכל אופן, לתרחיש הזה ר' קלמן היה דווקא מוכן. "זה אומר כולה שלי, זה אומר כולה שלי - יחלוקו", הוא עשה גזירה שווה מסוגיית שניים אוחזין בטלית וחצה את הטאבלט המסכן לשניים באמצעות מזמרה.
הילדים הסתכלו על אבא שלהם באכזבה גלויה ואהבה מסותרת והשליכו את החלקים חסרי השימוש הצידה. לזכותו של אבא שלהם ייאמר שאי אפשר לצפות מרב בשנת תשמ"ח לדעת מה יהיו ההשלכות המעשיות של חציית מכשיר טכנולוגי.
בשלב הזה בן השנתיים החליט לפתוח בו זמנית את כל משחקי הקופסה שקיימים בבית ולפזר אותם באופן אקלקטי כך שבכל מרצפת הייתה נציגות לשחמט, מונופול, הרמז, שבץ נא, טאקי ופריכית אורז. כל זאת בזמן שהוא גורר אחריו חיתול כל כך מלא, שצריך לדון אם אכן לילד יש חיתול או שמא זה החיתול שיש לו ילד. הרב העיף מבט בשעון כדי לבדוק אם כבר הגיע הזמן להימלט למנחה, אבל השעה הייתה 8:56, מה שאומר שחלפו כעשר דקות מהרגע שהוא נכנס הביתה.
להגיד שהוא סיים את היום על ארבע יהיה אנדרסטייטמנט. יותר מדויק יהיה לומר שהוא סיים את היום מרוח על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים וחסר תנועה לחלוטין, משל היה בן דמותו של הגיבור וסטלי בסוף המערכה השנייה של 'הנסיכה הקסומה', שאותו כאמור הרב לא ראה מעולם (ותתביישו שחשדתם).
הרב שטיינהולד החליט בלית ברירה שאם יש גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה - כנראה שהבעיה בגזירה ולא בציבור. אז בשבת העוקבת חברי הקהילה התפלאו לשמוע את הרב דורש בכיוון אחר לחלוטין. באותה דרשה הרב נשא דברים אודות חשיבות חיזוק הזוגיות דווקא בתקופת החופש הגדול, ועד כמה יש לשמר את הלבד הזוגי, גם במחיר שליחת ילדים למחנה קיץ יוקרתי יותר או פחות אי שם בצד השני של העולם למשך כל התקופה. יעלה כמה שיעלה.
ואכן, כל הקהל נרעד מהתרגשות.
כלומר, כל הקהל חוץ מהרבנית, שהבינה שהיא תצטרך לספוג חודשיים שלמים ביחידות עם אשף משחקי הלשון המיותרים והחידושים המפוקפקים. את חישוב הרווח והתועלת היא עשתה מהר מאוד ומיד באותו שבוע הדברים בבית משפחת שטיינהולד חזרו לסורם ועל כולם באה המנוחה. ואם היה מי שחשד שזו הייתה כוונת הרב הקדוש מלכתחילה, הרי שהוא היה צודק.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***