אחת מהצעות החוק שנידונו לאחרונה במסגרת השינויים במערכת המשפט עוסקת בצמצום סמכותם של היועצים המשפטיים, וממעמד של בעלי זכות וטו משפטי על החלטות שלטוניות הם ייהפכו לנותני ייעוץ משפטי בלתי מחייב.
מתוך הנחה שבמדינת התורה הדמוקרטית ההולכת ונרקמת כבר יותר ממאה שנים לנגד עינינו בנוסף על משרת היועץ המשפטי לממשלה יידרש גם יועץ הלכתי לממשלה, אשר ייתן חוות דעת הלכתית לממשלה בתחומים שבהם החלטות הממשלה נוגעות להלכה, יש מקום לשאול: מה יהיו סמכויותיו? האם תהיה לו זכות וטו, או שדעתו תישמע באופן בלתי מחייב? ואולי התורה אינה מחייבת כלל את ראש הממשלה בהיוועצות הלכתית?
מהותה של בחירה חופשית
אדם פרטי שנתקל בשאלה הלכתית בתחום שהוא בקי בו רשאי וחייב לקבל בעצמו את ההחלטה כיצד לנהוג, וכפי שאומרת הגמרא במסכת חולין: "רואה טרפה לעצמו" (מד, ב). הוא אינו נדרש להעביר את קבלת ההחלטה לפוסק הלכה. זוהי מהותה של הבחירה החופשית שניתנה לאדם, אשר מטילה עליו את האחריות לקבל החלטות גם כאשר יונחו על המאזניים אינטרסים אישיים כבדים. מאידך בתחום שבו אדם אינו בקי הוא חייב להיוועץ עם פוסק הלכה, ואם לא עשה כן הוא נחשב כמזיד (נימוקי יוסף בבא מציעא יח, א). כמובן שעומדת למתייעץ הרשות להתייעץ עם כמה פוסקי הלכה (רמ"א יו"ד רמב, לא), ואחרי שמיעת הדעות השונות יבחר האם להחמיר או להקל, לפי חומרת העניין (רמב"ם ממרים א, ה).
את אותה חובה יש להטיל גם על מנהיגי הציבור. עליהם ללמוד מראש באופן בסיסי לכל הפחות את הדרישות ההלכתיות הנוגעות לתפקידם, ובמקום שבו יהיה להם ספק יהיו חייבים להתייעץ בפוסק הלכה. כמו האדם הפרטי גם למקבל ההחלטות עומדת הזכות להתייעץ עם כמה פוסקים הבקיאים בתחום, ואין הוא מחויב לבכר את דעתו של אחד מהם. מתוך הנחה שגם אם כל חברי הממשלה יהיו יהודים יראי שמיים, הרי שכמו בכל תחום מקצועי הידע האישי של השרים מוגבל, ולפיכך נראה שקיימת חובת היוועצות הלכתית עם יועץ הלכתי אך דעתו אינה בלעדית וזכותם של מקבלי ההחלטות לשמוע דעות הלכתיות נוספות ולפעול לפי שיקול דעתם.
שונה הדבר כאשר מדובר בשאלה הנוגעת לסכנת חיים שבה גם האדם הפרטי נדרש לקבל החלטות במהירות, כפי שאומר הירושלמי: "הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים" (יומא פרק ח, הלכה ה). במקרים כאלה קיימת חובת היוועצות מקצועית שנועדה לברר את קיומה של הסכנה וכן מהו המענה המבוקש (רמ"א יו"ד קנה, ג).
אולם השלכת עיקרון זה על קבלת החלטות בשאלות הנוגעות לביטחון הלאומי מורכבת יותר, שכן מצד שני בהחלטה כבדה אחת של יציאה למלחמה מצאנו לכאורה חובת היוועצות הלכתית. המשנה במסכת סנהדרין (ב, א) קובעת כי "אין מוציאין למלחמת הרשות - אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". יש שהסיקו מכאן כי החלטה שלטונית הנוגעת לחיי אדם מחייבת את הסכמת גדולי התורה ובתחומים אלו הייעוץ ההלכתי לממשלה הוא בעל מעמד מחייב. אולם מעיון בפוסקים נראה שהתמונה מורכבת יותר.
נחלקו הראשונים בשאלה מהו תפקיד הסנהדרין בתהליך היציאה למלחמה. לדעת רש"י (ברכות ג, א) תפקידם רוחני בלבד: "נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם". המהרש"א בחידושי אגדות (סנהדרין טז, א) מבאר שתפקידם רק להעלות את השיקולים ההלכתיים השונים אשר ישמשו את המלך בבואו לקבל החלטות. על פי שיטות אלו נראה שעצם ההחלטה האם לצאת למלחמה אינה תלויה באישורם, כפי שאומר הנצי"ב: "נמלכין בסנהדרין שיסכימו המה גם כן, אבל המה מוכרחים להסכים" (מרומי שדה סנהדרין כ, ב). לפי שיטות אלו קיימת חובת היוועצות הלכתית אך הייעוץ אינו מחייב את הממשלה.
לעומתם סבור הרמב"ם כי ההחלטה האם לצאת למלחמה אכן מותנית ברשות הסנהדרין, אולם יש להבין את תפקידם באופן שונה: "מלחמת מצווה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (מלכים ה, ב). מדברי הרמב"ם עולה כי הסנהדרין מתפקדת כגוף המייצג את רצון העם. לכן במלחמת מצווה, כגון לשם כיבוש ארץ ישראל או עזרת ישראל מיד צר, המלך יכול לכפות על העם לצאת למלחמה בניגוד לרצון העם, ולפיכך רשות הסנהדרין אינה נדרשת. לעומת זאת, במלחמת רשות היציאה למלחמה מותנית בהסכמת העם, על ידי הסנהדרין המייצגת אותו.
כאשר המלך מחליט שבשלה העת לכבוש את ארץ ישראל, או שיש לצאת למבצע בג'נין כדי לשמור על ביטחון אזרחי ישראל, הוא אינו אמור ליטול את רשות העם. כל אחד מהעם עשוי לבקש לשבת תחת גפנו ותאנתו ולהתעלם מהחובה הלאומית להציל את אחיו יושבי הספר מצרתם או לכבוש את ארץ ישראל. לשם כך נועד המלך, והוא זה שאמור להתעלות מעל האינטרסים האישיים על מנת לממש את החובה הלאומית.
לעומת זאת מלחמת רשות נועדה לשם האינטרסים הכלכליים והגיאופוליטיים של המדינה: "להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (רמב"ם שם, א). מימוש האינטרסים הלאומיים הללו כרוך בסיכון לא מבוטל ובפגיעה באינטרסים אחרים של עם ישראל. את ההחלטה המאזנת והמכריעה בין האינטרסים הלאומיים השונים חייב לקבל העם, ולפיכך חייבים את הסכמתו (על פי הרב יצחק הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה א, עמ' 4; הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמ' 60). לפיכך מסיק הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני, ז, ז) כי אם העם הביע את הסכמתו ליציאה למלחמה באופן אחר, לא נדרשת עוד הסכמת הסנהדרין.
ההחלטה והאחריות על כתפי השרים
לסיכום, חובת ההיוועצות עם הסנהדרין, אם היא קיימת, אינה מכוח היותם פוסקי הלכה אלא מכוח היותם נציגי העם. למעשה אין מקור המחייב את השלטון לקבל את אישורם של פוסקי ההלכה לפני יציאה למלחמה, או קבלת כל החלטה אחרת שאינה הלכתית, שכן אלו אינם אמורים ואינם יכולים לקבל את ההחלטות במקומו.
הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בהליך המורכב המלווה את קבלת ההחלטות השלטוניות הנוגעות לביטחון הלאומי. לדוגמה, כאשר ראש הממשלה נדרש לקבל בשבת החלטה הנוגעת לביטחון הלאומי, עליו להכריע בזמן אמת האם מדובר בפעולה שניתן להקדימה או לאחרה, האם הימנעות ממנה תפגע פגיעה של ממש ביחסי החוץ של מדינת ישראל או שמא רק לא תשפרם, מהי משמעות הפגיעה, האם היא תישאר במסגרת של ביקורת בין־לאומית או שהיא עשויה לגרור גל של שנאה ליהודים או למדינת ישראל, האם פעולה זו נדרשת כדי להגן על מדינת ישראל או על יהודים בארץ וברחבי העולם והאם מדובר בפגיעה כלכלית שניתן לספוג או בפגיעה שמדינת ישראל תתקשה להתאושש ממנה.
מרחב שיקול הדעת בשאלות אלו רחב ביותר, וכפי שאמר משלי "שמיים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר" (משלי כה, ג) ופירש רש"י: "שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות, למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים, והכול ביום אחד" (שבת יא, א).
במדינת התורה הדמוקרטית שאליה התפללנו אלפי שנים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" לא יהיה שלטון אייטולות ולא מועצת השורא, אלא שלטון של שרים וראש ממשלה יהודים יראי שמיים אשר בתחומים ההלכתיים השונים מתייעצים במידת האפשר במגוון של פוסקי הלכה אך את ההחלטות הם מקבלים באופן עצמאי ונושאים באחריות המלאה עליהן.
(המאמר מבוסס על מאמר המחבר "חילול שבת לשם שמירה על הבטחון הלאומי", תחומין מג)
הכותב הוא חוקר במכון משפטי ארץ בעפרה ורב קהילת עוז והדר בהדר גנים
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***