ידוי אבנים
ידוי אבניםצילום: Wisam Hashlamoun, פלאש 90

1.

זה קרה בשבריר שנייה, בלי כל אזהרה מוקדמת או תחושת סכנה.

חזרנו במכוניתנו ששים ושמחים מהיישוב יצהר, שם השתתפנו במסיבת האירוסין של בן למשפחת חברים טובים מקרני שומרון עם בת למשפחה מיצהר. כמה קילומטרים צפונית־מזרחית משם עובר המשכו של הכביש הזה בתוך חווארה הידוע לשמצה, וכשנוסעים שם התחושה דרוכה ומתוחה יותר. אבל בקטע הכביש הזה המכונה "ציר גלעד" נהגתי מאות פעמים בלי שום פגע. גם הפעם, למרות החשכה ששררה ב־11 בלילה, לא היה בליבי חשש מיוחד.

לא ראיתי ולא שמעתי שום אות לסכנה אורבת, עד שחשתי את עוצמת החבטה בפנים. את המחבל הערבי בן־הבליעל שפגע בנו לא ראינו כלל, לא לפני שהטיח בנו את האבן ולא לאחר מכן. אני זוכר את עוצמת הפגיעה של האבן בצד הפנים שלי, ואשתי שישבה לצידי והוצפה גם היא ברסיסי השמשה המנופצת זוכרת שאמרתי לה שחטפתי מכה חזקה ושזה כואב מאוד. בתמונה הבאה שאני זוכר אנחנו יושבים ברכב שלנו שכבר עומד בכביש הכניסה לחוות גלעד, שניים־שלושה קילומטרים ממקום הפיגוע, וצוות צבאי מעניק לי טיפול ראשוני. אני לא זוכר ששמעתי את אשתי מתקשרת למשטרה מיד לאחר הפגיעה. הייתי משער שאיבדתי את ההכרה לכמה דקות, אבל זה לא מסתדר עם העובדה שהמשכתי לנהוג ברכב ממקום הפיגוע עד חוות גלעד. כוחות ההצלה הגיעו מהר מאוד, תחילה סיוע צבאי ואחר כך אמבולנס אזרחי מיצהר שהביא אותנו בערך בחצות לחדר המיון בבית החולים מאיר בכפר סבא.

2

אחרי לילה בחדר המיון, שבו בין בדיקה לבדיקה ובסיוע משככי כאבים הצלחתי גם לישון שעה פה ושעה שם, לקחתי בבוקר את הטלפון הנייד וכתבתי בפייסבוק פוסט עם סיפור המעשה. בצמוד אליו העליתי תמונה שלי שוכב במיטה, פניי נפוחות ומוכתמות בדם באופן שממחיש היטב את הפציעה. פרט לרצון לעדכן באופן קבוצתי את המתעניינים בשלומי, ודווקא משום שמדובר רק בפיגוע אבנים שנגמר ברוך ה' בפציעה לא קשה, היה לי חשוב להעביר את פוטנציאל הסכנה שיש בכל אירוע כזה, שהוא בגדר של מעשים שבכל יום בכבישי יהודה ושומרון. אם האבן הייתה פוגעת כמה סנטימטרים למעלה, ברקה או בעין, הפציעה הייתה עלולה להיות קשה ואפילו קטלנית חלילה. וכמובן, פגיעת אבן תוך כדי נהיגה עלולה לגרום לאובדן שליטה על הרכב ולהיגמר בתאונה קשה וקטלנית. זו לא תיאוריה, היו מקרים כאלה שנגמרו בהרוגים. ברוך ה' הגומל לחייבים טובות שלא נתננו טרף לשיניהם והציל אותנו מיד מבקשי נפשנו.

הפוסט בפייסבוק עשה את שלו ובתוך זמן קצר הוצפתי בהזמנות לראיונות כמעט מכל כלי התקשורת המשודרת – תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה. סדר היום שלי בשעות הבאות נראה בערך ככה: בדיקה אצל רופא פה ולסת (לדעתו אין שבר בלסת. מפענחי ה־CT חשבו אחרת. תכל'ס זה לא משנה כי שבר חמור זה לא ואין צורך בטיפול). ריאיון טלפוני לרשת ב'. טלפונים ומסרונים משרים, ח"כים, עמיתים וחברים. תיאום צילומים עם 'הצינור' של גיא לרר. עוד שלוש תוכניות מתקשרות בניסיון לתאם צילומים. זריקת אנטי־טטנוס. ריאיון טלפוני ל'כאן מורשת'. תדריך יציאה מרופא ומכתב שחרור מבית החולים. אחד הבנים בא להסיע הביתה אותי ואת אשתי, שהייתה לצידי כל הזמן הזה. ריאיון לגלי צה"ל. צלם של 'הצינור' מגיע אליי הביתה כדי לצלם ריאיון מרחוק עם גיא לרר. השעה שתיים בצהריים, עכשיו אפשר לנוח כמה שעות.

לכל הפונים מכלי התקשורת השונים הסברתי שאני לא שומר בלעדיות על אירוע כזה. היה רגע קומי כשמההפקה של אחת מתוכניות הבוקר ביקשו בעיקר שלא אצטלם לתוכנית המתחרה של גאולה אבן. השתדלתי להיות נחמד ומנומס, אבל הסברתי שקשה לי להתחייב על כך. אין לי טענות למפיקה שעשתה את עבודתה לפי המצופה ממנה, אבל בינינו, הרי מדובר בפיגוע של אבן בפנים - אז דווקא לתוכנית של גאולה אבן אתחייב לא להצטלם?

3

בעקבות פרסום האירוע הוצפתי בגל ענקי של גילויי התעניינות, דאגה ואהבה. כאן המקום להודות מכל הלב לכל המתקשרים, המסמסים, נותני הלייקים וכל שולחי המסרים הטובים, המחזקים והמעודדים.

אני מודה גם לקולגות מכלי התקשורת השונים שטרחו להתעניין ולהתייחס למה שקרה לנו. זאת למרות שמדובר באירוע לא חמור יחסית מבחינת תוצאותיו, וביום שבו על סדר היום הציבורי נמצאים עניינים חשובים כמו מבצע צה"ל בג'נין, שהיה בעיצומו. אבל חשוב לי לומר, לעצמי ולעמיתיי בתקשורת, שפיגועי אבנים קורים מדי יום בכבישי יהודה ושומרון, ומן הראוי שהם יזכו להתייחסות ולסיקור גם כשהנפגעים אינם אנשים מוכרים מהתקשורת, או כאלה שיודעים להעלות פוסט מצולם מבית החולים.

אלפי פיגועי אבנים בכל שנה אינם זוכים כמעט לשום סיקור, למרות שמדובר באירוע מסוכן שמן הראוי להתייחס אליו כאל ניסיון רצח לכל דבר. גם המערכות הממונות על הסיכול ואכיפת החוק – המשטרה, השב"כ, התביעה והשופטים מתייחסים בקלילות יתרה לפיגועי האבנים. הייתי רוצה להאמין בכך, אבל לצערי לא נראה לי שמישהו מנסה לעלות על עקבותיו של המחבל שפגע בנו השבוע, פגיעה שלא הייתה רחוקה מלהיות קטלנית. אז נכון שפיגועי הירי והדקירה קטלניים יותר, אבל לא בגלל זה מותר לוותר על מיצוי הדין עם מחבלים מיידי אבנים, גם אם מדובר בנערים בני 14. לצד הדרישה להילחם ביתר עוצמה בפיגועי הירי והדקירה, עלינו לדרוש ממנהיגינו הפוליטיים, מכוחות הביטחון ומרשויות התביעה והשיפוט להילחם מלחמת חורמה גם בתופעה המסוכנת הזאת שהאויב הפלשתיני הפך אותה לתחביב, מעין ספורט לאומי שכל נער שמחזיק מעצמו חייב להתמחות בו. פרט לעצם הסכנה שבתופעה, הדעת נותנת שהנער בן ה־14 שמיידה אבנים היום צפוי לגדול ולהיות המחבל בן ה־18 שדוקר או יורה בנשק חם מחר. המלחמה בטרור מתחילה בהרתעה והענשה מגיל צעיר. ואם הסיבה להיעדר אכיפה והענשה של מיידי אבנים היא מחסור בכוח אדם בשב"כ ובמשטרה, אולי כדאי להקצות לנושא חלק מכוח האדם שאף פעם לא חסר לימ"ר ש"י ולמחלקה היהודית בשב"כ כדי להפליל את נערי הגבעות על מעשים הרבה פחות חמורים. כזכור, המרדף המשטרתי המסוכן שנגמר במותו של הנער אהוביה סנדק נפתח בגלל חשד לזריקת אבנים של יהודים על ערבים. הלוואי עלינו נחישות כזאת מול התופעה הנפוצה פי אלף של ערבים שזורקים אבנים על יהודים.

4

נסיים בטוב. ראשית בציון לשבח לארגון 'חוננו' שלקח על עצמו להיאבק בטרור האבנים, בין השאר באמצעות איסוף נתונים והפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות. במכתב שנשלח לפני כמה חודשים לשר לביטחון לאומי כתב יו"ר 'חוננו' שמואל (זנגי) מידד כי רק בשנת 2022 בוצעו ביהודה ושומרון בלבד 5,159 פיגועי אבנים, ממוצע של 14 פיגועים מדי יום. "מדובר בשגרת טרור יומיומית ומדממת", כותב מידד, "והואיל והוכח בעבר כי פיגוע אבנים עשוי להרוג, הרי שמדובר בשגרת טרור שהוא ניסיון רצח לכל דבר".

ראויה לשבח גם חברת הכנסת לימור סון הר־מלך, נפגעת טרור בעצמה שבעלה הראשון שולי הר מלך הי"ד נרצח בפיגוע, שטורחת להזכיר בכל שבוע מעל דוכן הכנסת את רשימת פיגועי הטרור ביהודה ושומרון, לא רק פיגועי אבנים, שלא זכו לסיקור ולהתייחסות.

ולבסוף נאמר כי אנו היהודים שנוסעים בכבישי יהודה ושומרון לא ניתן לטרור להכניע או להרתיע אותנו. נמשיך לנסוע בכבישים בכל מקום בנחלת אבותינו, ונמשיך לדרוש את השלטת החוק, הסדר והביטחון שהם חלק בלתי נפרד ממצוות יישוב הארץ והגשמת הברכה האלוקית "וישבתם לבטח בארצכם".

הזוג הצעיר והמתוק, בני קרני שומרון ויצהר, שבעת הפגיעה היינו בדרך חזור מהאירוסין שלהם, יקימו את ביתם בעזרת ה' בקרוב באחד היישובים הצעירים סמוך לכביש 60. בעזרת ה' גואל ישראל נמשיך לבסס ולפתח את ההתיישבות עם דור המשך של זוגות צעירים חדורי הכרה יהודית ולאומית, שיבססו את אחיזתנו בכל רחבי ארץ ישראל הנגאלת משממתה ומשלטון האומות עליה.

לתגובות: [email protected]

כותב הטור בבית החולים
כותב הטור בבית החוליםללא קרדיט צילום

**************************************************************************