1. חידה: האם אורי אורבך ז"ל היה רקדן מה יפית, משרת חנפן, עבד נרצע שמתחנף לפריץ ולא יירגע עד שיקבל את הליטוף על הכיפה שלו (שהולכת וקטנה בשנים האחרונות)?
יש לי יסוד סביר לשער שדברים ברוח זו היו נכתבים על אורבך, לו היה חי איתנו היום וממשיך את עשייתו העיתונאית. טקסטים שהשאיר היו שורפים אותו כליל בעיני עסקני תקשורת ימנית דהיום.
בט"ו בשבט התשע"ד, אחרי שנערי גבעות נכנסו לכפר קוצרא רעולי פנים וחטפו מכות, כתב השר אורבך 'איגרת' לבוחריו. "הם נמאסו עליי, עדרי הפראים האלה. כבר מזמן", כתב, איחל להם לשבת בכלא והוסיף: "נמאס לי ונמאס לרבים מהטיפוסים המפוקפקים האלה, שוחרי אלימות, שונאי אדם, משועממים ומופקרים. זה לא גינוי, זה גט כריתות לצעירים האלה, הממיטים עלינו קלון ואוטוטו על כולנו אסון". לבסוף הדגיש: "איני רוצה את האנשים האלה לידנו ובתוכנו. אני חושב שהכהניסטים ותוצריהם הם פגע רע וסכנה גדולה".
2. ידע אורבך מתי להסתלק. לו כתב זאת היום, הינון מגלים והשמעון ריקלינים היו עושים בו שפטים. גומזים אותו. מצטערים שעודדו אותו ללכת לתקשורת.
איך אני יודע? כי כך הם עושים לכל עיתונאי בעל כיפה ו/או כיסוי ראש המשמיע איזושהי ביקורת פנימית. גם אם במילים אוהבות. גם אם באחד מתוך 20 מאמרים.
בשבוע שעבר כתבה חן ארצי-סרור מאמר ב'ידיעות אחרונות' שבו ניתחה את הציבור הדתי של היום. "מה היה חושב הרב קוק על הדרך שבה בחרה הנהגת הציונות הדתית?", שאלה כותרת המשנה. מתחתיה, במשך כ-1,000 מילים, התפלפלה בתורת הרב זצ"ל ובמשולש שבין הקודש, האומה והאנושיות.
הייתה שם לא מעט ביקורת. לא יודע אם הייתי כותב כך, אבל זה לא העניין. כי בתגובה התחרע עליה מגל, הכריז שהיא תוקעת סכין בגב המגזר, פרי באושים, והוסיף אותה לרשימת המשרתים (לצד העבדים הוותיקים יאיר שרקי, רועי שרון ועבדכם). בין שטף הגידופים, הודה מגל שאפילו לא קרא את המאמר. אבל זה לא עוצר את אובססיית החינוך הטהור.
לא את ארצי-סרור ושרקי הם מחפשים. מטרתם היא להרתיע את העיתונאים הצעירים. שלא יחלמו להיות שרקי או חגי סגל או אבישי גרינצייג. למגל ושות' יש אובססיה לכאלה, והם מפעילים טרור מחשבתי אובססיבי ואנטי קולגיאלי כדי למגר את התופעה. קומיסרים על מלא.
3. ברוך השם, החברה הדתית גדלה והתחזקה. יש בה גם דתיים לייט, וגם ימניים לייט, וזה נהדר. אחד הראשונים להבין זאת היה אורבך. הוא הבין שאנחנו כבר לא כבשה בין 70 זאבים. שביקורת היא לפעמים ביטוי לעוצמה ולא לחולשה. שהוא לא חייב להגן על כל חובש כיפה באשר יעשה. ושלהתנער ממשהו פסול זה לא תמיד לרקוד מול הפריץ. ובכמה מובנים, אנחנו כרגע הפריץ.
משמח אותי לשמוע כאלה גידופים. כשמתחילים למיין מי ראוי ומי לא, סימן שיש המון עיתונאים דתיים. ולגרש יהודי אחר מבית המדרש - זה יהודי בעיניי! ולטנף על האנשים הכי דומים לך - זה יהודי! להקים שלושה בתי כנסת באי בודד - זו יהדות!
אשריכם, חברים יקרים, שאתם כל כך יהודים.
מתוך 'שביעי'