במרכז למורשת יהדות תימן שברחובות מתקיים היום כנס סביב יום המודעות לחטיפת ילדי תימן. עם מנהל המרכז, חנניה קורש, שוחחנו על האופן בו מתקבלים סיפורי החטיפה בקרב הדור הצעיר הספקן מטבעו.
שאלנו את קורש אם הספקנות של הדור הצעיר מופנית כלפי הממסד וגרסתו הרשמית או כלפי המספרים, והוא משיב כי לאחר הדור השני, שהיה בעל יכולות ואמצעים ובעיקר ידע לעמוד גם מול הממסד, הלך האמון בממסד ופחת עד לדור הנוכחי. את חוסר האמון יונקים הצעירים מהוריהם, הוא אומר ומספר על תגובות אמוציונאליות של בני הדור הצעיר שנחשפים לסיפור דרך תערוכה שמוצגת במרכז שבראשותו.
לשאלתנו אם יחס שכזה מגיע גם מבני הדור הצעיר שאינם בני העדה, משיב קורש ומציין כי כיום החברה הישראלית מקוטבת והמתח בה רב. מאחר וכך, ההזדהות עם מצוקתן של קהילות אחרות נמוכה באופן יחסי. כך היה לגבי מצוקת בני העדה האתיופית וכך גם לגבי מצוקת יוצאי תימן והטרגדיה אותה חוו. מאחר וכך עולה ספקנות לא מעטה כלפי האירועים, אם אכן היו.
"כמו שניצולי השואה הסתירו את הטרגדיה הגדולה שלהם עברו מהדור השני. כך גם בקרב יהודי תימן אנשים לא רצו לפתוח את הכאב. חלק מהנשים ספגו אשמה מהבעלים שכאילו הם הפקירו את הילדים", מספר קורש הסבור כי "האמת במלואה לעולם לא תיוודע".
בדבריו מספר קורש על "חבר, פרופסור מהאוניברסיטה, ששאל אותי מה אתם רוצים לפתוח ארכיונים, הרי ארכיונים כוללים את מה שרצו להכניס לתוכם. קהילות שיוועו לפתיחת ארכיונים והתאכזבו. מצאו שם חומר חסר. את האמת זרקו לים. האמת יכולה הייתה להיוודע לא מעדויות ההורים והאחים, אלא מאותן נשים וגברים, אחיות ורופאים, שהיו חלק מהממסד והיו שותפות ללקיחת הילדים. התיעודים המצולמים שלהם מעטים מאוד כי פחדו, הם התפרנסו מהממסד".
על האמת שלטעמו ולהערכתו לא תתוודע במלואה אף פעם אומר קורש כי להערכתו "האמת הצרופה היא לאו דווקא בצד של הקהילה התימנית. אני מניח שחלק מהילדים אכן מתו ולא כולם נחטפו. זו הייתה תקופה קשה ביותר, אלפי הרוגים, קליטת עליה של מאות אלפים, בלאגן גדול וסירוב של רבים להעלות את יהודי המזרח שאלמלא עקשנותו של בן גוריון לא היו עולים", הוא אומר ומציע לנו שלא לשפוט את המציאות של אז בכלים של היום.
מוסיף קורש ומשיב לשאלה מדוע חלקם של יהודי תימן בפרשה גדול לאין ערוך מחלקם של בני עדות אחרות שהגיעו באותה תקופה לארץ. "חלק גדול מהילדים באמת חלו. הם נלקחו ממוסדות הבריאות. למוסדות האלה הגיעו הילדים מעולי תימן אחרי מסע מפרך וקשה. לעומתם יהודי עיראק עברו עלייה קצרה באופן יחסי, הגיעו עם חליפות ובמצב כלכלי טוב. מאות מיהודי תימן מתו בדרך. בעדן, עד שקיבלו את הסרטיפיקטים, הם חיו בתנאי מחסור, רעב וצמא, תחת כיפת השמים ב-45 מעלות ויותר. רבים מתו בדרך ואלה ששרדו הגיעו לארץ תשושים לגמרי וכשהגיעו למחנות היה צריך לטפל בהם. באותן שנים ניצולי השואה הגיעו אחרי כמה שנות שיקום נפשי וגופני".
קורש מסכים שאכן היו מאותם שנטען שנחטפו שנולדו בארץ, אך הוא "מניח שהרוב הגדול היו תינוקות בני שנה ושנתיים".
עוד שאלנו את קורש אם גוון העור לא היווה חסם. כיצד זה לא נראו ילדים כהי עור להורים בהירי עור מאותה תקופה, ובמענה הוא מספר סיפור אישי: "למדתי בתיכון ברחובות. היה לי חבר, בן למשפחה פולנית, שהיה כהה יותר ממני. מבחינת התקופה זה מתאים. הוא היה בן יחיד להוריו ניצולי שואה, כך שהדברים התאימו".
"גם האופי של יהודי תימן היה פחות מיליטנטי. אנשים הגיעו אחרי מסע מפרך לציון ונישקו את האדמה. האמון שלהם בממסד היה מוחלט כך שמסירה של ילד לרופא או אחות זה כמו מסירה לבן משפחה", אומר קורש וכשאנו שאולים אודות הטענות לניסויים רפואיים שבוצעו לכאורה בילדים ואף בנשים מקרב העולים, הוא משיב ואומר "אני לא מוסמך לענות על השאלה הזו. זו שאלה מאוד קשה. אין טעם לזרוק רעל באוויר בדברים שאני לא מכיר. שמעתי עדויות, אבל אין לי מושג כמה אמת עומדת מאחורי הדבר הזה. אם זה נעשה זה דבר לא אנושי ולא נתפס".
"אנחנו יודעים שבפני שלוש הוועדות שדנו בסוגיה הופיעו 1053 משפחות, אבל אנחנו יודעים שכמות המשפחות הייתה הרבה יותר גדולה. אנשים לא באו בגלל חוסר אמון במערכת וגם כי נשים התביישו לחשוף את קלונן בפני הציבור, בפני החברה ובפני המשפחות שלהן. את ההיעלמות של הילדים שלהן האמהות ראו כאחריות אישית שלהן והעדיפו להשאיר את הכאב סגור, נצור בליבן ולא להוציא אותו החוצה".