שזו תהיה המשפחה האחרונה

ד"ר אורטל תמם, רופאה וחוקרת פורצת דרך, לא דמיינה שתהפוך יום אחד למובילה של מאבק נחוש בטרור הפלשתיני שנלחמת בגורמים עתירי ממון וכוח ויכולה להם.

הדרך לשם נסללה לפני כשמונה שנים, אז הגיעה למחות נגד הצגה שהועלתה בתיאטרון אל־מידאן בחיפה. במרכז ההצגה סיפור חייו של וליד דקה, האסיר הביטחוני ומפקד החוליה שרצחה את דודה, החייל משה תמם הי"ד.

"הייתי אז סטודנטית צעירה לרפואה ומאוד תמימה", היא משחזרת. "אבא שלי, אחיו הבכור של משה, קיבל את ההודעה על ההצגה מהתקשורת ביום שישי בצהריים, רגע לפני שהמריא לחו"ל, וביקש ממני לייצג את המשפחה עד שישוב". באותו יום שישי היא עלתה לריאיון בגלי צה"ל ובמוצאי השבת התייצבה בתיאטרון כדי למחות על העלאת ההצגה. "הייתי בטוחה שברגע שאסביר להם שהם מעלים הצגה שהגיבור שלה הוא הרוצח של הדוד שלי, הם יורידו אותה. האמנתי שהם פשוט לא יודעים, וכאשר אספר להם שזה ראש החוליה שחטפה חייל צה"ל, עינתה אותו במשך שלושה ימים ורצחה אותו באכזריות, הם יתנצלו, יחבקו אותי והסיפור ייגמר".

אבל בועת התמימות של תמם התנפצה ברגע. כאשר אחד מאנשי השמאל שבאו לצפות בהצגה צעק לה "את רוצחת!" היא לא האמינה למשמע אוזניה. "אני רוצחת?" היא שאלה בתדהמה. "שירת בצה"ל, אז את רוצחת", הייתה התשובה. "היו בקהל דמויות מעולם האקדמיה והתרבות בישראל, כמו פרופסור ענת מטר מאוניברסיטת תל אביב, שהיא חברה של דקה, מבקרת אותו בכלא, כותבת לו מכתבים ומגייסת בשבילו כספים". זו הייתה תחילתה של מלחמה ארוכה ועיקשת שנראתה חסרת סיכוי, לולא נחישותה של תמם, שהביאה בסופו של דבר גם להישגים.

אנחנו יושבות לשיחה ארוכה בבית קפה תל אביבי קטן. היא בת 34, נשואה טרייה, תושבת תל אביב. קשה לנחש שהאישה הצעירה, הנעימה והצנועה הזאת היא רופאה חוקרת שמובילה מחקר בין־לאומי פורץ דרך, שהביא לגילוי גן שגורם ללידה מוקדמת. הנחישות שלה והאמונה בצדקת הדרך סייעו לה גם בקריירה הרפואית, שנבנתה במקביל למאבקה בטרור.

נחטף חמש דקות מהבית

חייל צה"ל משה תמם הי"ד נחטף באוגוסט 1984 כאשר עצר טרמפים בצומת בית ליד בדרך לביתו שבחבצלת השרון. חוליה ובה ארבעה מחבלים, ערבים ישראלים מבאקה אל־גרבייה, חברי ארגון החזית העממית, חטפה אותו. לאחר יומיים שבהם הוחזק בבית ראש החוליה, וליד דקה, הוא עונה ונרצח על ידם בפרדס ליד מבוא דותן בצפון השומרון.

החוליה נתפסה כשנתיים לאחר הרצח והמחבלים נשפטו למאסרי עולם. במשפט נקבע כי דקה, ראש החוליה, שלא היה זה שירה בפועל בחייל, היה שותף שווה לרצח. דקה הוא שקיבל את כל ההחלטות בנוגע לתמם, כולל ההחלטה לירות בו למוות, אבל בשנת 2012, בהמלצת משרד המשפטים, קצב הנשיא שמעון פרס את עונשו (ואת עונשם של שאר חברי החוליה) ל־37 שנה. "מאחורי הגב שלנו ושל משפחת ברומברג (חייל צה"ל שנרצח ב־83' על ידי שניים מחברי החוליה ששוחררו השנה, כרים ומאהר יונס - ה"צ) פרס קצב את עונשם של ארבעת המחבלים. על פי חוק צריך לתת למשפחות לומר את דברן לפני קציבת העונש, אבל פרס קצב את עונשם בלי שידענו".

מכיוון שדקה המשיך בפעילות טרור ובאמצעות חבר הכנסת באסל גטאס ניסה להבריח טלפונים לתוך הכלא כדי לתכנן פעולות טרור, נגזרו עליו שנתיים נוספות בכלא הישראלי, עונש קל לכל הדעות. משפחת תמם נאבקת כמעט לבדה במשך שנים מול מערכות המדינה וארגונים רבי עוצמה כדי שהמחבל, שהפך לסמל בחברה הפלשתינית, לא יזכה להקלות ולא ישוחרר מוקדם.

"יכולנו שלא לקחת חלק במאבקים האלה", היא אומרת, "אבל אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, היא חלק מהזהות שלי ושל המשפחה שלי ואנחנו לא מוכנים שיהיו פה עוד משפחות שכולות. אני מאמינה שמה שאנחנו עושים מונע את הכאב הזה ממשפחות אחרות וזה שווה הכול, כי אני רואה מה השכול עשה למשפחה שלנו לאורך השנים ואני לא רוצה שעוד אנשים יעברו את זה. אני רוצה שלום ומאמינה שאנחנו עם שדוגל בשלום במהותנו. הדרך היחידה לחיות בשלום היא להילחם בצורה הברורה והנחושה ביותר בטרור. בלי נחישות, הטרור מתחזק ומאלץ אותנו להתגונן ולהצטדק".

איך דווקא את הגעת לחזית המאבק? הרי אפילו לא הכרת את דודך משה.

"נולדתי ארבע שנים אחרי הרצח למשפחה שכולה, משפחה שיש בה חור. אני זוכרת שכשהייתי קטנה תמיד היה מקום שמור למשה בשולחן. בכל יום שישי אבא היה לוקח אותי ואת אחי לבית העלמין. את ימי שישי הללו אפפה מעין קדושה, אבל גם פחד: היו הרבה שאלות שפחדנו לשאול. עד היום יש שאלות מסוימות שאני לא שואלת", היא מודה. "היו דברים שצפו והתגלו עם השנים. למשל, כשנחטפו שלושת הנערים התברר לי שהיה דמיון בין המקרה שלהם לחטיפת הדוד שלי: גם כשהמשפחה שלנו התקשרה למשטרה נפנפו אותם בתואנות שונות. רק לקראת הסוף המדינה הבינה שמדובר בחטיפה, ובדיעבד התברר שאלו היו ימים קריטיים שבהם משה היה עדיין חי". למרות החלל העצום, תמם מעולם לא חונכה לכעוס, לשנוא או לנקום: "חינכו אותנו ששגשוג והצלחה הם התשובה לשכול, ודחפו אותנו ללמוד ולהתקדם, לא להיכנע לרוע".

"וליד דקה הוא סלבריטי"

אני חוזרת איתה לאותו מוצאי שבת בתיאטרון אל־מידאן, ותמם מסבירה מדוע הרוצח זכה שתעלה הצגה על חייו. "וליד דקה הוא סלבריטי בחברה שלו", היא אומרת. "מדובר כנראה באיש מאוד כריזמטי, שניצל את העובדה שחטף ורצח חייל צה"ל והפך עצמו לגיבור. ההצגה ניסתה להביא את האג'נדה שלו ולהציגו כדמות לחיקוי, לחזק את מעמדו כסמל.

"דקה גדל במשפחה אמידה במרכז הארץ, קיבל את כל הזכויות שמקבל אזרח ישראלי ועשה תואר ראשון ושני בכלא. הוא משתמש בכל הכלים שיש לו כדי לצאת נגד מדינת ישראל. בזמן הרצח הוא היה חבר בחזית העממית אבל כיום עומדים מאחוריו גם החמאס, הרשות הפלשתינית וארגוני שמאל".

כשפעיל פוליטי צעק לה שהיא רוצחת כי שירתה בצה"ל, היא נזכרה באירוע מתקופת שירותה הצבאי: "שירתי בצה"ל כפרמדיקית. כחלק מההכשרה היינו מתנדבים במד"א. באחת הפעמים קראו לנו לבית הכלא שבו דקה הוחזק. הקריאה הייתה לטיפול באסיר ביטחוני בערך בגילו, וכל הנסיעה לשם חשבתי לעצמי 'ומה אם זה הוא?'. אלה היו 15 דקות ארוכות מאוד, התהפכה לי הבטן אבל ההכרעה שלי הייתה לטפל. זה היה רגע קשה, שבו החלטתי שהאור והטוב שלי חשובים יותר מהחושך והרוע שלו". לבסוף, האסיר שבו נקראה לטפל לא היה דקה.

הבוז שזכית לו בתיאטרון לא ריפה את ידייך?

"להפך. מהמחבלים אין לי שום ציפייה, אבל מהמדינה שלי בהחלט יש. להפתעתי, מה שחשבנו שתהיה החלטה טכנית ומובנת מאליה - שלילת המימון מהתיאטרון - התברר כמאבק שנמשך שנים ואפילו הגיע לבג"ץ". שרת התרבות דאז מירי רגב שללה את התקצוב לתיאטרון, אולם כשהתיאטרון איים בעתירה לבג"ץ, היועצת המשפטית של משרד התרבות המליצה להחזיר את התקצוב וכך השרה התכוונה לעשות. "אמרתי לשרה: לכי לבג"ץ. אני אעביר את זה בבג"ץ. את לא יכולה לאפשר שהצגה על רוצח חייל צה"ל תעלה במימון שלך. אם תחזירי את המימון, אני אביא אלפיים איש שיפגינו מול ביתך".

במשך חודשים רבים תמם ועוד כמה חברים עבדו קשה: "יצאנו מנקודת הנחה שתיאטרון שהגיבור שלו הוא רוצח חייל צה"ל, חייב לייצר עוד פעולות של תמיכה בטרור, וצדקנו. הצלחנו להראות בבג"ץ איך עשו בתיאטרון הערבי הזה התרמה למשפחות של מחבלים מתאבדים, איך סייעו לעמותות שהוצאו מחוץ לחוק כעמותות תומכות טרור ואיך הביאו לתיאטרון מרגל לטובת סוריה שגורש מישראל, בטענה שקרית שהוא משורר. התיאטרון היה מרכז תמיכה בטרור במימון המדינה ועיריית חיפה".

להפתעת כולם, כולל אנשי משרד התרבות, בג"ץ הכריע ששלילת המימון הייתה מוצדקת. "זה היה ניצחון חשוב, כי בעקבות שלילת המימון התיאטרון נסגר. אבל זה לא ניצחון מובהק, כי לא הייתה אמירה ברורה של בג"ץ שהמדינה לא תממן הצגות על טרוריסטים רוצחים. אם זה היה האירוע היחיד של התיאטרון בנוגע לתמיכה בטרור, ככל הנראה בג"ץ היה מחליט נגדנו. ויותר מזה - אם היום תיאטרון כלשהו יחליט להעלות הצגה כזאת, נצטרך להתחיל מחדש את כל המאבק".

היא מסרבת להסתפק במועט בנוגע למלחמה בטרור: "אנשים אוהבים לדבר על עונש מוות למחבלים ויש מעט דברים שמכעיסים אותי יותר מזה. המרחק בין החיים שיש לאסירים ביטחוניים בכלא ובין מוות הוא כל כך גדול, שלפני שמדקלמים סיסמאות על עונש מוות תביאו לכך שיהיה להם רע בכלא! האסירים הביטחוניים הללו נהנים מתנאים דה לוקס בכלא הישראלי, ובנוסף לזה הם שולטים בכלא ומנהלים משא ומתן עם שב"ס על התנאים וההטבות שלהם. דמות מפתח חשובה מאוד בהנהגה שלהם זה וליד דקה. הוא היה דובר האסירים מול השב"ס בעודו ממשיך בפעילות טרור".

איך זה ייתכן?

"בדו"ח השב"כ מפורט שגם דקה וגם משפחתו ממשיכים לעסוק בטרור בעודם מקבלים כסף מדי חודש מהרשות על הרצח. מה שאני מבינה היום ולא הבנתי בתחילת הדרך הוא שעומדים מאחוריהם גורמים עתירי כוח וממון. בשנים שעברו דקה הצליח להבריח מהכלא ספרים שכתב ואפילו זרע שלו!". מכיוון שתמם עוקבת אחר פרסומים עליו ברשתות הערביות, היא ידעה להתריע בפני השב"ס שהברחת הזרע עומדת לקרות: "התחננתי שיעצרו את זה והם אמרו לי: 'אצלנו דברים כאלה לא קורים'. אחרי שנולדה הילדה שלו, השב"ס אמרו לי שאסור להם לעשות בדיקת אבהות: 'מי אמר לך שזו הילדה שלו?'. לדוד שלי הי"ד אין ילדים, והרוצח מביא ילדים לעולם?!"

המחבל בוחר את רופאיו

לפני שלושה חודשים הגיע לקיצו העונש שקצב שמעון פרס לדקה, 37 שנים, והשנתיים הנוספות שקיבל היו אמורות להתחיל. "באורח פלא, זמן קצר מאוד לפני תום העונש שפרס קצב, דקה הפך להיות חולה אנוש שימיו ספורים".

הוא לא חולה?

"יש לו סרטן שאפשר לחיות איתו הרבה שנים. שלא כמו שאר אזרחי המדינה, הוא מקבל גם טיפולים שנמצאים מחוץ לסל הבריאות והוא יכול לבחור את רופאיו", היא מחייכת במרירות ומוסיפה: "כשאני אומרת לך שעונש מוות זה קשקוש, אני מתכוונת לזה! רוצח חייל צה"ל מקבל טיפולים שאזרחי ישראל לא יכולים לקבל. הם לא יכולים לבחור את רופאיהם והרוצח יכול!"

דקה הביא חוות דעת רפואיות שקובעות כי הוא חולה סופני וימיו ספורים. מאז עברו חודשים והוא עדיין חי. "אחד הרופאים שחתום על חוות דעת כזו הוא ראומטולוג, רופא למחלות במפרקים. לדקה יש בכלל מחלה המטולוגית, אבל הוא פנה אליו כי הוא רופא בכיר בארגון 'רופאים למען זכויות אדם' שתומך באופן פומבי ומוצהר בשחרורו המוקדם מהכלא", היא מסבירה. "כשראיתי את חוות הדעת הרפואיות השקריות הללו, שאת חלקן כתבו קולגות שלי ומרצים שלימדו אותי, עוד שכבה של תמימות התקלפה ממני. לנצל את התפקיד שלך כרופא כדי לפעול אקטיבית לשחרור מחבל, זה לחלוטין לא מוסרי".

לדקה ממילא יש סרטן. מדוע את סבורה שהשחרור שלו יהיה כל כך דרמטי?

"השחרור שלו יהיה שחרור של מנהיג טרור, דמות לחיקוי. יש עשרות נרצחים יהודים שהרוצחים שלהם העריצו אותו ופעלו בהשראתו. יש מאחוריו המון כסף והוא ממש לא עומד למות. מדינת ישראל עומדת לשחרר לתוכה מנהיג טרור פעיל ונערץ". בגין מחלתו האנושה כביכול הגיש דקה בקשה לשחרור מוקדם מהכלא, לפני תחילת השנתיים הנוספות. "על פי חוק אין קיצור עונש לאסירים ביטחוניים", היא אומרת. "כמו כן, הניסיון להציג את השנתיים הנוספות כעונש נפרד מה־37 הקודמות הוא תקדימי, כי אצל אסירים ביטחוניים תמיד מדובר על עונש מצטבר".

דקה מיוצג על ידי עורך הדין אביגדור פלדמן, מבכירי עורכי הדין בישראל, ששירותיו עולים ממון רב. "תשאלי, מאיפה הכסף של דקה?" היא נאנחת, "עומדים מאחוריו כוחות עם אינסוף כסף, אנרגיה וזמן ואין להם מה להפסיד. הוא סמל של המאבק בכיבוש והם מקדמים אותו כמה שהם רק יכולים".

על התוכנית להביא לשחרורו המוקדם של דקה מהכלא היא שמעה כמעט במקרה: "קיבלתי טלפון מאדם שלא הכרתי, שעובד ב'חוננו'. הוא אמר לי שהולך להיות דיון בנושא שחרור מוקדם. על פי החוק השב"ס מחויב להודיע למשפחה לפני שדבר כזה מתבצע. לכן שוחחתי מיד עם קצינת הנפגעים של השב"ס, והיא בדקה וגילתה שאכן מתקיים דיון כזה, בוועדה רגילה". אסיר ביטחוני שהורשע ברצח אינו זכאי לדיון בוועדה רגילה, אלא בוועדה מיוחדת. תמם פנתה למשרד המשפטים כדי לברר איך דבר כזה מתאפשר בניגוד לחוק, ונאמר לה שמדובר ב"טעות". היא ביקשה שהטעות תתוקן ושתיערך בדיקה איך קרתה טעות כזאת. "עברו חודשיים מאז שפניתי אליהם והם לא מספקים תשובות".

הדיון בוועדה הרגילה התקיים למרות ה"טעות". משפחת תמם ופעילים נוספים הפגינו מחוץ לאולם. "לפני שניתנה ההחלטה הייתה הפגנה גדולה יותר שאליה הגיעו ח"כים ופעילים רבים. מולנו התקיימה הפגנה נוספת של משפחת הרוצח. זאת הייתה חוויה שתיצרב בי לכל החיים. העובדה שמשפחה של רוצח חייל צה"ל מרשה לעצמה להפגין מול משפחת הנרצח צמחה על קרקע פורייה שבה הגינוי לטרור זה פוסטים ברשתות החברתיות ולא עשייה של הממשלה. מדובר במשפחה שהשב"כ הגדיר כפעילת טרור. הם צריכים להיות מגורשים מפה! במקום זה הם מקבלים את מלוא הזכויות במדינת ישראל", היא אומרת בצער, "זה היה רגע שבו משהו בי נשבר".

בשלב הזה, דומה היה שתמם בכל זאת ניצחה: השופטת בוועדה החליטה שהדיון צריך להתקיים בוועדה המיוחדת לאסירים ביטחוניים. "נקבע דיון בוועדה המיוחדת אבל אז, באורח פלא, קרתה טעות נוספת: כ־48 שעות אחרי קבלת התיק, השופט סגל, שאמור היה לדון בתיק בוועדה המיוחדת, הודיע כי הוא לא מתכוון לדון בתיק".

מדוע?

"הוא הסתמך על פלפול משפטי תקדימי והודיע שהוא מחזיר את הדיון לוועדה רגילה. מה שהוא עשה מנוגד לחוק ומהווה החלטה פסולה: בוועדה יושבים כמה חברים, והוא קיבל החלטה על דעת עצמו ובניגוד להחלטת השופטת הקודמת. כאן כבר היה לי ברור שמישהו פועל כנגדנו במכוון מאחורי הקלעים: טעויות אנוש קריטיות שמעולם לא קרו לפני זה קורות במקרה יחיד". הפרקליטות יצאה כבר באותו היום במכתב נגד ההחלטה וביקשה את קיום הדיון בוועדה המיוחדת. "אבל בשלב הזה היה ברור שהשופט נגדנו: הוא כבר הוציא את החלטתו בכתב". כשהדיון בוועדה המיוחדת התקיים לבסוף, דודתה של תמם כבר שכבה על ערש דווי והיא לא לקחה חלק בדיון. "הפרקליט עדכן אותי שהיה דיון קשה והוא הרגיש שההחלטה התקבלה מראש. ביקשתי ממנו שאם יהיו בשורות רעות, שלא יעדכן אותי. לא יכולתי להכיל עוד צער".

יום אחרי השבעה על דודתה היא קיבלה טלפון מהפרקליט ולא ענתה כי פחדה לשמוע מה בפיו. "הוא שלח לי צילום מסך מהחלטת השופט, שהייתה מנומקת על 17 עמודים, ובה השופט מסכם וכותב 'שלא יהיה לרוצח שחרור מוקדם, ותהא הסיבה אשר תהא'. התקשרתי מיד אל עורך הדין והוא אמר לי: אני לא יודע איך זה קרה. היה פה ונהפוך הוא. אמרתי לו: אני יודעת. אתה עשית את שלך, אני את שלי, והדודה שלי סידרה את השאר מלמעלה". היא שותקת רגע ומוסיפה ששוב מדובר בניצחון שהוא מתוק ומר בעת ובעונה אחת. "הוא מתוק מאוד כי היו כל כך הרבה כוחות שפעלו נגדנו ויכולנו להם. אבל הוא מר כי זו שמחת עניים. בתוך שנתיים, מה שלא נעשה, הרוצח ישתחרר מהכלא ויהיו לו עוד שנים ארוכות של חיי נוחות ושל פעילות טרור".

נתניהו לא מספק תשובות

לאחר מה שחוותה בוועדה האחרונה, הבינה תמם שהיא לא יכולה להמשיך לפעול לבדה. היא כתבה מכתב לראש הממשלה, פירטה את כל מה שעברה המשפחה, וביקשה להיפגש עימו. "במהלך השנים יצרתי קשר לא פעם עם נתניהו וביקשתי את העזרה שלו. זה מה שעשיתי גם עכשיו, למרות שמעולם לא קיבלתי תשובה. גם הפעם התעלמו מאיתנו, אבל כשהמשכתי להתעקש חזרו אליי. לפני כשבוע אחד העוזרים שלו הודיע לי שלא תתקיים פגישה".

מה הציפייה שלך מנתניהו?

"יש ארגונים ואנשים טובים שמסייעים לנו, כמו עורך הדין מוריס הירש, פורום בוחרים בחיים, חברת הכנסת אורית סטרוק וחבר הכנסת משה סולומון, אבל הכול נעשה בהתנדבות. למחבל ולמשפחתו יש תמיכה מקיר לקיר: אבו־מאזן התקשר והבטיח שיפעיל את כל הלחצים הבין־לאומיים כדי לשחררו מוקדם. ראש החמאס וראש החזית העממית עשו את אותו הדבר. ולהבדיל אלפי הבדלות בכל שנות המאבק שלנו ראש הממשלה שלי לא יצר קשר, לא תמך ולא הציע עזרה וסיוע. זה לא הגיוני שלמחבל יש אינסוף כספים וארגונים שעומדים מאחוריו ואנחנו לבד. ראש הממשלה רואה את המשפחה שלי, שעל גבי השכול מתמודדת במשך שנים עם עוולות חוזרות ונשנות כלפינו, ולא נחלץ לעזרתנו אפילו פעם אחת".

למה לדעתך הוא נוהג כך?

"כי זה נוח לו. הוא יודע שכשהוא ייפגש איתי החיבוק שלו לא יספיק. אני ארצה לדעת מה הוא עושה כדי שלא תהיה עוד משפחה כמונו. לי אין אינטרס פוליטי וכלכלי. כמות הכסף שהוצאתי מכיסי והמחיר המקצועי שאני משלמת הם גבוהים. את כל אלה אני עושה באהבה כי יש לי אג'נדה מאוד ברורה: אני לא מוכנה שיהיו עוד משפחות שכולות. המאבק בטרור הוא לא כותרת. יש לו השלכות אמיתיות על חיים של אנשים אמיתיים, ואם זה חלק מהייעוד שלי אז אני לוקחת אותו באהבה. אבל אני לא מוכנה לעמוד בו לבד. במכתב שכתבתי לו התרעתי מפני המשמעות של שחרור מחבל כמו דקה ללב ישראל ולא קיבלתי תשובות. האם מדינת ישראל אומרת שמי שלא שורף צמיגים בקפלן לא יקבל יחס? ראש הממשלה, שיש לו המון זכויות, לא פועל מספיק למיגור הטרור".

יש טענה שהבעיה היא מערכת המשפט ששמה מקלות בגלגלי המלחמה בטרור.

"זה נכון, אבל מהניסיון שלי הטיעון הזה הוא לא פעם תירוץ, ובאיזשהו מקום לפעמים זה אפילו נוח לנבחרי הציבור שלנו".

לתת את הכוח למטופלים

לתמם יש קריירה מרשימה בתחום המחקר הרפואי. היא למדה רפואה בארץ ואחר כך עשתה דוקטורט בארצות הברית. כיום היא רופאה שחוקרת גנטיקה של לידות מוקדמות, ולאחרונה מחקר שהובילה גילה את הגן הראשון (ונכון להיום היחיד) שגורם לכך שאחת מעשר לידות תהיה לידה מוקדמת. "יותר ממיליון ילדים בעולם מתים כי נולדו פגים ויש ללידה מוקדמת הרבה תחלואה נלווית. אני חוקרת את המנגנון כדי שנוכל לטפל בזה". היא עובדת בבית חולים לילדים בסינסינטי והייתה במשך תקופה ארוכה על קו ישראל-ארצות הברית. המחקר פורץ הדרך שלה זכה בפרסים בין־לאומיים נחשבים, בהם פרס גייטס.

את לקראת סוף המחקר. מה הלאה?

"החלום שלי הוא לקחת את הידע הרפואי והמחקרי שלי ולחבר אותם יחד כדי להקים מיזם שמחבר בין רופאים, חוקרים ומטופלים וייתן הרבה יותר כוח וכלים בידי המטופלים, גם לזיהוי מוקדם של מחלות וגם למציאת פתרונות למחלות שכרגע אין להן פתרון. מדובר בפרויקט גדול מאוד".

לפני שלושה חודשים היא נבחרה לאחת החוקרות המבטיחות בעולם בכנס גדול ביפן. "כל מדינה בחרה שלושה חוקרים מתחומים שונים, ואני הייתי הרופאה היחידה וקיבלתי תמיכה גדולה מזוכי פרס הנובל שהיו שם. התובנה שצריך לשלב רפואה קלינית יחד עם מחקר הולכת ונהיית ברורה בעולם, אבל בישראל רופאים חוקרים הם מיעוט. בעיניי, ככה העתיד ייראה: המטופלים יהיו חלק מהטיפול של עצמם והקשר בין הרופאים לחוקרים יהיה הרבה יותר קרוב. הידע הוא רחב, והרבה מהפתרונות שכיום נראים מובנים מאליהם הגיעו מאינטגרציה של ידע מתחומים שונים לגמרי. כמו כן, ככל שלמטופלים יהיו ידע וכלים רחבים יותר כדי לקחת אחריות על הבריאות שלהם, זה יקדם אותנו כמטפלים ויכול להאיץ את הרפואה קדימה מהר מאוד".

גם בתחום המקצועי, כמו במאבק בטרור שהובילה, מה שעמד לנגד עיניה הוא הניסיון המשפחתי המר והרצון למנוע מאחרים את הסבל והכאב. "את הדודה שלי שנפטרה בחודש שעבר לא אבחנו בזמן למרות תלונותיה, טענו שהיא פסיכוסומטית. זה לא צריך לקרות. כמו בנושא הטרור והשכול, כך גם בתחום הרפואי – אני לוקחת את הסבל שהיה מנת חלקי ומשתדלת למנוע אותו מאחרים".

מפרקליטות מחוז מרכז נמסר בתגובה לטענות שהובאו בכתבה: "הבקשה לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים הוגשה על ידי האסיר. אף אחד מהנושאים המוזכרים בפנייתכם אינו מצוי בתחום אחריותה של הפרקליטות. עמדת הפרקליטות הייתה מלכתחילה שהדיון צריך להתקיים בפני ועדה מיוחדת, ועמדתנו זו, שהועלתה בכתב ובדיון בעל פה, אף התקבלה בסופו של דבר.

"יוזכר כי בהמשך התקבלה עמדת הפרקליטות גם לגופה של בקשת השחרור של האסיר. כפי שטענו, נקבע כי בעניינו של דקה חל חוק המאבק בטרור, ועל כן אין כלל מקום לדון בבקשתו לשחרור. הפרקליטים המטפלים היו לאורך כל ההליך בקשר עם נציגת משפחת נפגע העבירה, ועדכנו אותה כמקובל".

ממשרד ראש הממשלה לא נמסרה תגובה לפניית העיתון 'בשבע'.

***