אני אוהבת לשדר ברדיו. בשנה האחרונה זה קורה בערך פעם בחודש. אני מגיעה במוצאי שבת לגלי צה"ל, משוחחת עם הודיה כריש־חזוני, השותפה שלי לשידור, אנחנו מראיינות אנשים שחשוב לנו להשמיע את קולם, נותנות מקום לשירים שבחרנו, נפרדות יפה וזהו. מצד אחד מדובר בשידור חי ומה שאמרת - אמרת, אין עריכה בזמן אמת. מצד שני, אין כתיבה ומחיקה, וכתיבה מחודשת, וחרטה. הכי פשוט שיש. מהפה של המגישות לאוזן של המאזינים.
בקורס רדיו באוניברסיטה הסביר לנו המרצה את כללי המדיום. אחד היסודיים שבהם היה "לא תשתוק". רדיו מבוסס על האזנה בלבד. כמה שניות של שקט מבשרות למאזין שהשידור נפל וכדאי לו לחפש משהו מעניין בשדות זרים, כלומר בתחנות המתחרות. וזה, כמובן, אסור שיקרה.
התובנה הזאת לא התחילה בקורס רדיו. היא נזרעה בי ובכולנו כבר בימי בית הספר. את יודעת לענות על השאלה? תצביעי, תגידי! יודעת מה? אפילו תתפרצי לפעמים, זה מוכיח ידע והבנה. אם שתקת, סימן שאת לא יודעת, או שאת בכלל לא איתנו.
הרווח שבין המילים
הדיבור שלנו הוא מותר האדם מן הבהמה. "רוח ממללא" מתרגם אונקלוס את המילים "נפש חיה" שמתארות את אדם הראשון בספר בראשית. יש כאן כוח אדיר. עולמות נבראים במילים. השיח מעביר מידע, רגשות ומחשבות. הוא מפתח את העולם. הדיבור מאפשר לנחם ולהתנחם. כוחן של המילים גדול ואינני ממעיטה בו. זה עולמי וזו גם פרנסתי, ובכל זאת, בחודשים האחרונים נחשפתי אט אט לעולם הנפלא של השתיקה.
המפגש הראשון שלי איתה השנה היה בקורס הנחיית קבוצות שבו השתתפתי. הבוקר שלנו התחיל מדי שבוע במעגל שבו סיפרו העמיתים מה החוויה, המחשבה או התחושה שהם מבקשים לשתף בה את כולם. שתי הנחיות התלוו למעגל הזה: אין להגיב על מה שהעמית שיתף (אפשר לדבר איתו על זה, אבל אחר כך) וגם שאין סדר לדוברים. כלומר, רק מי שמתאים לו להיות הבא בתור מספר, וכך עד שנשמע את כל הקולות. כולנו הבאנו חוויות מכוננות. מרגשות, שמחות, עצובות, מהורהרות. על כל אחת מהן היה לי מה לומר. לשאול, להתעניין, לתת עצה, אפילו להתווכח. אבל לא. שתיקה. גם בין הדוברים היו שתיקות.
בהתחלה נלחצתי מהשקט. לא אמרנו ששקט הוא רפש? לא אומרים ששתיקות בדייטים ושתיקות בכלל זה אומר ריק ומבוכה? האם שתיקה לא סודקת את היחד? ואולי זה בכלל בזבוז זמן. לאט לאט למדתי לנשום את השתיקות האלה. לתת לדברים להדהד בחדר ואז לחלחל לתוכי. השקט הזה הפך ממעיק למאפשר. לרגעים שיש להם משמעות.
ואז הגיע הפלא הגדול באמת. גם החומר התיאורטי שלמדנו הצביע בעד השתיקה. למדנו שאחד מתפקידיו הרבים של המנחה הוא לשתוק. כן, קראתם נכון. מנחה הקבוצה, זה שאמור להוביל, לנתב את הקבוצה, צריך גם לדעת לשתוק שתיקות טובות. רגע, זה לא מה שסיפרו לנו כל השנים. אנחנו הרי יודעים לצטט נאומים כריזמטיים, לספר על מנהיגים שמלהטטים במילותיהם. לכל זה יש כמובן מקום בעולם. אבל מנהיג טוב לא נבהל מהרווח שבין המילים ובין הדוברים וגם לא ממילים קשות. שתיקה טובה היא שתיקה שמאפשרת קשב עמוק למה שהקבוצה מביאה, וגם למה שהיחידים מבקשים לומר, פעמים במילים פעמים גם בלי.
להקשיב גם לעצמנו
שתיקה. כמה היא נחוצה בעולם שלנו היום, וכמה היא הפוכה מכל מה שסביבנו. תראו מה קורה בפאנלים בטלוויזיה, בתוכניות הכי נצפות. הרי רק מי שלוקח את זכות הדיבור בכוח יצליח להעביר את המסר שלו. כל דאלים פופולרי. תראו מה קורה ברשתות החברתיות. סרטון רק יוצא לאוויר הווירטואלי ואנשים מגיבים עליו הכי מהר, הכי חד, הכי יודע. לא פעם מתגלה כמה שעות אחר כך שהפוסטים נכתבו לשווא, כי הסרטון היה קטוע או ערוך או הציג תמונה חלקית. אבל בעולם שלנו, אם הגבת מהר - זכית, אם שתקת - הפסדת.
כמה השתיקה חסרה לנו כשאנחנו פוגשים אנשים עם דעות שונות משלנו. כמה קשה לשמוע אדם שאומר דברים שנשמעים לנו מופרכים או איומים. אבל יש בזה ערך. השתיקה מאפשרת לא לעסוק בתשובה שאני כבר מנסחת בראש, אלא בהבנה מאין הוא בא. כן, גם אם בעיניי זה מופרך.
כמה חסרה השתיקה במרחב הציבורי פוליטי שלנו. דמיינו עולם שבו כל אחד שותק חמש שניות לפני שהוא מדבר. אני משוכנעת שיש מילים וכינויים שלא היו באים לאוויר העולם, גם מצד האופוזיציה וגם מצד הקואליציה. אגב, פה לדעתי חברי הקואליציה צריכים לשתוק יותר, בגבורה עילאית, למרות שזה קשה. האופוזיציה אמורה לצעוק ולהיאבק, תפקידה של הממשלה להקשיב ולפעול. הכוח בידיים שלה. השתיקה יפה יותר מכל המילים הריקות ומכל המילים הפוגעניות, אשר מחוללות נזק מיותר.
וכמה חסרה השתיקה במרחב הביתי. מול ההורים שלנו, מול הילדים - אלה שחוזרים מהקייטנה ומספרים על משחק הכדורגל, וגם אלה שהחופש שלהם כולל בטן-גב במינון גבוה. שניהם יגידו לנו משהו, ומתחת לזה הם מספרים סיפור. כמה חסרה השתיקה בשיחות עם בן הזוג או בת הזוג. גם כשהם אומרים דברים של סתם, כמו איך היה היום בעבודה, גם כשהם חולקים כאב. כן, גם אם אנחנו גורם הכאב.
והאמת? גם במעגל הכי הכי אישי. לעצמי. גיליתי שיש ערך בלשתוק רגע, להניח את כל הדעות הקדומות שלי על עצמי ולהקשיב למה הגוף מספר, מה הנפש, ומה גורם לזה.
השתיקה היא מעשה בעולם, ממש פעולה. אני עובדת לשכלל אותה וזה מאוד לא קל. האם אפסיק לדבר או לכתוב? כנראה אין סיכוי. אני עדיין פה.
ממתק של אחדות
את הסיפור הבא פרסם יאיר קראוס, כתב הצפון של ynet, שזו גם הזדמנות להוריד בפניו את הכובע על הסיפורים והחשיפות שהוא מביא, במיוחד בנושאי הפרוטקשן והפשיעה הלאומנית. השבוע הוא כתב על טקס השקת ספר שמאגד עדויות של עשרה עולים מאתיופיה, שסיפרו על התלאות הרבות שהיו מנת חלקם בדרכם לישראל. ההשקה, שהתקיימה בכרמיאל, לא הייתה באולם תרבות וגם לא במתנ"ס אלא בתחנת המשטרה. מי שאסף את העדויות, יזם את כתיבת הספר ואף הפיץ אותו בקרב שוטרי התחנה הוא מפקד השיטור הקהילתי בעיר, רס"ב פאיז אבו־מנסור, תושב בית ג'אן. הספר נולד אחרי שבנה של טובה מדהני־גבייאו נעצר, הוכה והושפל בתחנה על לא עוול בכפו, בעקבות טעות בזיהוי. אבו־מנסור ביקש להביא לידיעת חבריו השוטרים את גבורתם של עולי אתיופיה מתוך כוונה להפחית את החשדנות ואת שיפוטיות היתר כלפי הקהילה. ככה עושים שינוי. ביצירתיות, בהתמדה, בהשקעה. מצדיעה.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***