לא מזמן יצא לי ללוות בן משפחה לטיפול כירורגי בבית חולים במרכז הארץ. הגשנו את הטפסים במזכירות, קיבלנו הסבר קצר מהמנתח חסר הסבלנות, ואז האחות החביבה אמרה לנו לשבת ולחכות שיקראו לנו. לידנו ישב איש אחד עם אשתו ועוד גבר, והסביר להם בלהט את רזי הפוליטיקה הישראלית.
"כל הצרות זה בגלל ביבי", ניתח המועמד לניתוח, "הוא השתלט בכוח על הליכוד ועל כל המדינה. אף אחד לא סובל אותו, אפילו שרה, אפילו הילדים שלו, אפילו הליכודניקים הכי שרופים. אבל אין להם מה לעשות, הם פשוט לא מצליחים להיפטר ממנו".
הסתכלתי עליו מהצד. הוא היה אחוס"ל (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי), בן שבעים ומשהו על פי הערכתי הלא מוערכת, מיישוב מבוסס שיותר מ־70 אחוזים מתושביו הצביעו בבחירות האחרונות לגוש השמאל־מרכז, רובם הגדול ליאיר לפיד (לפי הנתונים של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת). אשתו והגבר הנוסף הסתכלו עליו בהבעה של "די, נו, לא עוד פעם", אבל לא אמרו לו כלום כדי לא לעצבן אותו לפני הניתוח.
"אף אחד לא סובל את ביבי", הוא הלם באצבעותיו על ידיות הכיסא, "שמיר לא סבל אותו, שרון עזב את הליכוד רק בגללו, הוא פשוט לא היה יכול להישאר עם הטינופת הזאת באותה מפלגה. כולם אומרים שהוא שקרן פתולוגי, כולם שונאים אותו, סובלים ממנו, בורחים ממנו כמו מאש, כמו ממגפה, כמו מצרעת, כמו..."
הוא כבר רעד כולו, כמעט יצא לו קצף מהפה מרוב זעם. למרבה המזל בדיוק הגיעה האחות וקראה לו.
"בהצלחה", איחלה לו אשתו, "ניפגש אחרי הניתוח".
"בתקווה שעד אז ביבי לא יחריב את המדינה", הוא אמר והלך עם האחות, תוך שהוא שולח מבט חטוף אחורה כדי לוודא שביבי והזומבים שלו לא באים לחסל אחוסלים כמוהו.
עברית יפה ושפה מכוערת
בזמן האחרון אני מרגיש שאנחנו מגיעים לרמות שנאה שלא היו פה מאז חורבן הבית. או אלטלנה. או לפחות מאז הדרבי התל־אביבי האחרון. זה לא רק אחוס"ל מקרי בבית חולים במרכז הארץ, או אישה שטופת מוח שצרחה על מתנדבי זק"א שהוזעקו לטפל בזירת הפיגוע בתל אביב בשבוע שעבר. אלה אנשים נורמטיביים שבאמת שכנעו את עצמם שהם ורק הם בנו את המדינה, כל האמת נמצאת רק אצלם וכל הדרכים כשרות כדי לממש אותה.
אני קורא ברשתות החברתיות פוסטים וציוצים מלאי שטנה, התנשאות, בוז, לעג. אנשים טוענים ברצינות תהומית שהשופטים בתיק 4000 הודיעו לתביעה שאין עילה להרשעה בשוחד כי הם פוחדים מנתניהו, שהוא כישף את ארנון מילצ'ן, שהוא מטיל אימה על כל העולם ורק נשיא ארצות הברית מעז להעביר עליו ביקורת בגלוי, הן בגלל שביידן איש אמיץ והן בגלל שהוא לא לגמרי איתנו. בשבוע שעבר מישהי פרסמה תמונה של שרה נתניהו וכתבה שבא לה להקיא מ"מיס פיגי הזאת". מישהו אחר כתב השבוע: "ניצחנו בסזון, באלטלנה, בעמונה, בהתנתקות. אנחנו הרבה יותר נבזים מכם. אתם לא מסוגלים להרים נשק על יהודים. אנחנו כן. לכן ננצח". וזה לא בוט וגם לא פרובוקטור, זה אדם אמיתי שמתנסח בעברית יפה ובשפה מכוערת. ואני כבר לא מדבר על אנשים שלפני שנה עוד אפשר היה לנהל איתם ויכוח אינטליגנטי והיום הם כבר פשוט לא מדברים איתי.
נכון, זה זמן מצוין לשנוא דווקא עכשיו, בתקופה הנהדרת של בין המצרים, אחרי שראינו ששנאת חינם מובילה לתוצאות מאוד מלהיבות, בעיקר בתחום הלהבות. אבל יחד עם זה, יש לי תחושה שהאויבים שלנו מביטים בנו בהנאה ומחסלים כמויות אדירות של פופקורן בזמן שאנחנו מחסלים את עצמנו. ומכיוון ששנאה אף פעם לא מגיעה רק מצד אחד של המפה הפוליטית, בואו נבדוק את עצמנו: האם אנחנו שונאים?
סליחה מהקרציות
כך תדע אם אתה שונא:
אם אתה כל הזמן חושב על מישהו ולא מסוגל למצוא בו אף נקודה טובה, יכול להיות שאתה שונא.
אם אתה מכנה אותו בכינויים כמו "האיש הזה", "המנוול הזה", "החזיר המושחת והמתועב הזה", יש סיכוי קטן שייתכן שבמידה מסוימת אתה לא ממש מאוהב בו.
אם אתה מרגיש צורך להוסיף "יימח שמו וזכרו" או "שם רשעים ירקב" בכל פעם שאתה מדבר עליו.
אם אתה משווה אותו לפעמים לחסידי אומות העולם כגון המן, סטלין והיטלר.
אם לפעמים אתה קורא לו כלב, חמור, פרעוש, קרצייה.
אם אתה מיד מבקש סליחה מהקרציות, כי לא התכוונת להעליב אותן עד כדי כך.
אם אתה מתעורר באמצע הלילה ומגלה שאתה מנסה לחנוק את הכרית בזמן שאתה צועק את שמו.
אם אתה מבועת מהמחשבה שיום אחד תזמין אותו בטעות לאירוע שלך במקום להזמין את קמצא.
אם בכל פעם שאתה רואה אותו אתה מרגיש צורך בלתי נשלט לצרוח עליו ולסלק אותו בבושת פנים.
אם אתה לא מסוגל אפילו להגיש לו כוס מים.
אם אתה קורא ליריבים שלך מכונת רעל, כוחות האופל, חלאת המין האנושי.
אם אתה מייחס למישהו כוחות הרס קוסמיים והשפעות מאגיות, ובאופן כללי חושב שהוא הכלאה די מוצלחת בין וולדמורט לגרגמל.
אם אתה מוכן להשקיע מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור כדי להגיש נגדו כתב אישום מעורער, רק כדי שיסתלק כבר מהחיים הציבוריים.
אם החלום המתוק שלך הוא לראות אותו נמק בכלא.
אם אתה מוכן להפיל את הכלכלה ולשרוף את המדינה, ובלבד שגם היריב שלך יישרף יחד איתה.
אם אתה מוכן להעליל, להשפיל, לסלף, לסתום פיות, ועוד מתגאה בזה.
אם אתה חושב שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.
אם אתה בטוח שאתה מלא באהבת חינם, לא כמו בני הפלוגתא שלך שרק שונאים ושונאים כל הזמן.
ומה לגבי ידידנו האחוס"ל? אחרי הניתוח וההתאוששות פגשנו אותו שוב, עם תחבושת על הרגל וחיוך על השפתיים, בזמן שאחת האחיות הסבירה לו איך לטפל בפצע אחרי שהוא יוצא הביתה.
"אני נותנת לך משחה שצריך למרוח פעם ביום", היא אמרה לו, "וכל יום להחליף תחבושת".
"אולי אפשר להחליף גם את הממשלה?" הוא עלץ.
"אולי, זה לא תלוי בי", היא אמרה, "בכל אופן, אם יש דימום..."
"כמו ביבי?"
"מה כמו ביבי?"
"את מתכוונת – אם הפצע מדמם כמו שהמדינה מדממת בגלל ביבי, נכון?"
"כמו ביבי, כמו גנץ, לא יודעת. העיקר, אם יש דימום צריך להחליף מיד תחבושת, ואם הוא לא נעצר – אתה צריך להגיע למיון".
"וביבי להסתכלות", צהל האחוס"ל. האחות חייכה אליו אלמנטרית, ציידה אותו במכתב שחרור, ואחרי שהוא דידה החוצה עם מלוויו היא פנתה אל האחות השנייה שהייתה שם.
"מה הוא רוצה ממני?" היא נאנחה, והתפנתה לטפל בנו. לא, רובנו הגדול לא שונאים. אבל לנוכח מצבנו, אני חושש שלא מעט אנשים פה צריכים ניתוח דחוף להסרת בלוטת יותרת השנאה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***