אני לא יודע מה איתכם, אבל עד לא מזמן אני חשבתי שיש שלוש תנועות נוער דתיות בלבד. הראשונה כמובן היא בני עקיבא, שבה על פי המסורת "כל מדריך כל חניך יש לו חברה". השנייה היא תנועת עזרא שבה כל מדריך כל חניך יש לו חברה אבל לא מדברים על זה, והשלישית היא תנועת אריאל שבה לכל מדריך ולכל חניך יש תעודת הסמכה יורה יורה מטעם הרבנות הראשית.
ונכון, יש גם את הצופים הדתיים, אבל כל דבר שאתה צריך להדביק לו תווית "הדתי" בסופו, בא הדבר ללמדך שאין לו קיום עצמוני. זה כמו שיגידו על קומיקאי שהוא האדיר מילר הדתי. מיד אתה מבין שאין מה ללכת לראות. בקושי את הטור שלו קוראים.
אני סוטה מהנושא.
בקיצור, תפיסתי בנוגע לעולם תנועות הנוער הדתיות לקתה בחסר, וכתוצר נלווה הבנתי שכאבא אני מתחיל לנפוש מהילדים שלי בשבתות רק החל מכיתה ד' או במקרה הטוב כיתה ג' (שבט ערוגות אם אינני טועה).
ובכן, אתם מתארים לעצמכם מה רבה הייתה הפתעתי כשנוכחתי לדעת שיש תנועת נוער נוספת ששמה לה למטרה להעסיק בשבתות את ילדי כיתה א' ומעלה, זאת כדי לעשות נחת רוח להורים קשי היום וברוכי הילדים. וכן, אם תחפשו באתר התנועה או בדף הויקיפדיה תמצאו שם אידיאלים אחרים, אבל בואו, פשוט הדבר שמי שייסד את התנועה הזאת היה אבא לילדים רכים שהלך ואיבד את שפיות דעתו עם כל שבת קיץ חולפת.
התנועה המדוברת היא כמובן תנועת עוז המופלאה. בפשטות, הדבר הכי טוב שקרה לי בעשור האחרון. איפשהו בתחילת השנה הילד בן השבע יצא מהבית בשלוש וחצי בצהריים ונעלם עד מוצ"ש. הייתי רוצה לומר שהתפוצצתי מרוב דאגה, אבל אני כמו הנשיא שלנו, כשאני לחוץ אני הולך לישון. ובאמת הרבצתי שנ"צ עד ברכת הלבנה ועד בכלל. לכשהתעוררתי הסבירה לי אשתי שקומונריות עוז אמרו לצרותינו די.
יומיים לאחר מכן כשראיתי לראשונה את עומר, המדריך של הילד בעוז, נפלתי על צוואריו ובכינו שנינו. אני על שזכיתי לראות עוד בחיי תנועת נוער נהדרת שכזו, והוא כי מנקודת המבט שלו היה מדובר באירוע טראומטי.
אבל לכל דבר מתרגלים ולדברים טובים על אחת כמה וכמה, ואחרי כמה חודשים כבר התחלתי לקחת כמובן מאליו את הנס שאירע לי ובמקום זאת, כמו בני ישראל במדבר, מצאתי על מה להתלונן.
"למה אני צריך לשמור על בן השנתיים כל השבת כמו איזה עבד?" שאלתי את אשתי בטרוניה שבת אחת.
"כמו הורה אתה מתכוון", היא תיקנה.
"הורה בגימטרייה עבד", חידשתי.
"לא נכון", היא התעקשה.
"אז ג'ינג'י זה בגימטרייה עבד".
"זה נכון, אבל איך זה עוזר לטיעון שלך?"
"נמצינו למדים שכל ההורים הג'ינג'ים הם עבדים", שילבתי את נפלאות הגימטרייה יחד עם ידיעותיי המצומצמות בשאלות היגיון פסיכומטריות, וניגשתי לגעור בקומונרית תנועת עוז.
"תגידי לי גברת קומונרית, אם זה בכלל השם שלך", פתחתי הכי עדין שלי.
"זה לא השם שלי, אני שקד", היא הודתה.
כבר תפסתי אותה בשקר. ולחשוב שאלה מחנכים את הנוער שלנו.
"נעים מאוד", המשכתי, "אני אבא של אחד החניכים מכיתה א' ואני רוצה לשוחח איתך לגבי פעילות התנועה שלכם".
"בסדר גמור, אבל עקרונית היית צריך לפנות קודם למדריך של הבן שלך, עומר".
"מאז החיבוק המרגש שלנו הוא לא יוצר איתי קשר עין", עדכנתי.
"אה הא, אתה אבא של ישי".
"בדיוק!" שמחתי לשמוע ששמי הולך לפניי, "עכשיו תראי, לגבי התנועה שלכם. באמת רעיון נורא יפה ואנחנו מאוד מרוצים. אבל לעשות תנועת נוער לילדי בית ספר זה האובייס. השליחות האמיתית היא בתנועת נוער לילדים בני שנתיים".
"מה אני אמורה לעשות עם ילדים בני שנתיים?" תהתה הקומונרית שהפתיעה בהיעדר חזון.
"ומה אני אמור לעשות עם ילד בן שנתיים???" החזרתי את הכדור למגרש שלה, "אבל מסתדרים, אנאערף. תעשו לו את הפעולה הזאת עם העצים שאי אפשר לשבור".
"סליחה?"
"את יודעת, הפעולה הזאת שמדגימים איך אפשר לשבור זרד עץ אחד אבל כשיש כמה ביחד אז אי אפשר לשבור אותם".
"אה", היא נזכרה, "את זה הפסקנו לעשות. הורים התלוננו שזה מעביר לילדים מסר לא נכון כאילו ראוי לשבור אנשים כשהם לא בקבוצה".
"תאמיני לי, הורים היום לא מפסיקים להידחף", הנהנתי בתסכול, "עכשיו, איפה היינו?"
"בדיוק אמרת לי איך לנהל את התנועה שלי", היא אמרה.
"אה נכון, מצוין. בקיצור, אני מציע לפתוח שבט חדש לילדים בני שנתיים עד שלוש, כל שבת משתיים בצהריים עד שש וחצי".
"מר יעקבי, זה נשמע לי שאתה בייסיקלי מחפש בייביסיטר אבל לא בתשלום".
"בדיוק! עכשיו אנחנו מתחילים להבין זה את זה", שמחתי, "מתי מתחילים?"
מפה לשם אחרי שיחת נזיפה ארוכה מאמא של שקד הבנתי שבמקום שאין אנשים צדיקים גמורים אינם עומדים, ולקחתי על עצמי את הפרויקט.
הכרזתי קבל עם וקהילה על הקמת תנועת 'בית רבן' לתינוקות השכונה. אפילו המצאתי כבר מוראלים ושירים קליטים אודותינו כמו "בית רבן, בית רבן, עבודה זרה, כל חניך יש לו חיתול מפוצץ בלי עין הרע". כך המתנתי לערימות הנערים שיצבאו על פתחי במטרה להיכנס להדרכה בתנועה האקסקלוסיבית החדשה. לצערי ההיענות הייתה חלשה, והתנועה קמה ונפלה עוד לפני שחיתנה זוג אחד של קומונרית ומדריך.
חודשיים מאוחר יותר נכחנו בהופעות סוף חודש ארגון של תנועת עוז וצפינו בבן השבע מפזז עם שאר חבריו בחן רב ובחוש קצב נתון לוויכוח. גם שאר ההופעות היו מוצלחות ביותר והאירוע עבר חלק, מלבד נוכחות מציקה של ילד בן שנתיים שמשום מה הגיע עם הוריו והתיישב בשורה הראשונה תוך שהוא מקפיד לצווח מתי שרק אפשר.
בשלב כלשהו הקומונריות העיפו מבט שואל לאבי העולל, אבל ההוא רק החזיר להן מבט מתנצח כאומר "אחחח, אם רק הייתה לו תנועת נוער ללכת אליה".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***