הספורט הלבן

השתבשתי

טוב חברים, נניח את זה כאן, שלא תשחיתו את זמנכם לריק: הטור הזה הולך להתמקד בטניס. הוא אומנם אמור להיות ידידותי גם למי שמעולם לא אחז בידו מחבט, אבל כל מי שמוצא את עצמו משועמם מוזמן מראש לדפדף קדימה או אחורה, שם יש טורים על מה שבאמת חשוב כאן.

במיוחד אתם, שחושבים לעצמכם: רגע, הצמידו לו תואר "הרב", מה השתבש אצלנו שאחד כזה כותב על טניס? כן, אתם לגמרי צודקים. משהו השתבש אצלנו, אני אפילו כותב את זה בבוקר "יום השיבוש הלאומי", תוך כדי נסיעה בדרכי לירושלים (איני הנהג, באמת), מנסה לתמרן בין סתימת אף כדי לא להריח עשן צמיג שרוף שנועד לחסום כאן את הכביש ובין חשיבה מסודרת. ובכן, כולנו השתבשנו באופן רשמי, גם אני, וממש לא בא לי לכתוב על השיבוש הזה ועל הדיקטטורה והדמוקרטיה. נאמר כבר הכול, ועל טניס מעולם לא דיברנו. אז הנה, לכבוד אליפות ווימבלדון, הדבר הכי גדול בטניס העולמי, שמתקיימת תמיד בשלושת השבועות, תשתבשו כאן ביחד איתי.

סדרי עדיפויות

הרומן שלי עם טניס התחיל בכיתה ג'. כלומר, כבר בכיתה א' שאלו אותי ההורים לאיזה חוג ארצה להירשם אחר הצהריים, ואמרתי טניס. לא יודע להסביר למה, איש בסביבתי לא שיחק ולא ידעתי את החוקים. כולם נרשמו לכדורגל ולכדורסל, היה גם חוג חליליות. אולי רציתי להיות שונה, מיוחד, וטניס היה נשמע לי משהו שיעשה אותי כזה. ביקשתי טניס. אבא ואמא אמרו שזה רעיון מצוין ורשמו אותי לחוג גמרא. אם תתמיד בחוג גמרא, תקבל גם טניס. שם למדתי מההורים שלי סדרי עדיפויות, קודם כול תורה. אני מקווה שזה לא מכתים את כל ימי החוג בגמרא בכתם של "לא לשמה".

אפליה מתקנת

החוג הזה עשה לי טוב. התחלתי בקבוצה, התקדמתי, עברתי למדריך אישי, אמרו עליו שהוא גידל כמה מהשמות הגדולים של הטניס בישראל, התחלתי לדמיין דמיונות ובכיתה ו' לראשונה נרשמתי לתחרות. שם גיליתי את תקרת הזכוכית של חובשי הכיפה: כל התחרויות נערכות בסוף השבוע, רובן בשישי ובשבת, התחרויות הגדולות מתחילות בחמישי. הלך לי טוב, ניצחתי בחמישי ובשישי בבוקר, היה עוד משחק בשישי אחר הצהריים, נגיעה משבת. הלכתי הביתה חצוי. מצד אחד זה היה יריב חזק ממני בהרבה. ביום ראשון גיליתי שהוא גם זכה בטורניר, לא באמת היה לי סיכוי. מצד שני, אולי היה קורה נס, אפילו לא הייתה לי אפשרות לבדוק את זה. ומי יודע, אם הייתי יכול, והייתי מתחרה, והייתי מתמיד, לאן הייתי מתגלגל. אבל ההדרה הלא מדוברת השאירה אותי לנצח בינוני. רק אחרי שנים רבות הבנתי שבשבילי, באופן אישי, טוב שכך נגמר, שלמפרע הייתה זו אפליה מתקנת.

לנצח אפשר לתקן

אז מה באמת מיוחד בספורט הזה? אני חושב שהדבר הכי גדול בטניס הוא שבכל רגע נתון, בלי יוצא מן הכלל, אפשר לשנות את המצב מהקצה אל הקצה. זה לא קורה כמעט באף ספורט תחרותי, מפני שהמשחק תחום בזמן. אם הקבוצה שלך בפיגור של שלושה שערים ועוד רגע הדקה התשעים, אין לך סיכוי לנצח. כבר כמה דקות קודם הייאוש יתחיל להיות מוצדק. אם מובילים עליך במשחק כדורסל בהפרש דו־ספרתי בדקה האחרונה, זה ייגמר רע.

בטניס, אפילו חרב חדה מונחת, אפילו מובילים עליך בשתי מערכות ובחמישה משחקונים, הכול יכול להתהפך בכל רגע נתון ואין הדבר תלוי אלא בך. אין מגבלת זמן והכול אפשר לתקן. היית גרוע עד עכשיו, הראש לא היה במגרש, לא האמנת בעצמך – תתחיל עכשיו, עד שזה לא נגמר זה באמת לא נגמר. כל עוד הפרוז'קטור דולק אפשר לתקן, ולפעמים המשחק יימשך מחר מאותה נקודה.

בעיניי זה פלא שלא מתרחש כמעט בשום מקום. פישלת - הודחת. וכאן, עולם התשובה אין־סופי, מכל בור אפשר לקום. פעם חשבתי שבגלל זה הוא נקרא הספורט הלבן, בגדי לבן, בגדי תשובה. בכל מצב.

הגשה שנייה

זו לא רק היכולת להפוך תבוסה לניצחון ולתקן בכל שלב. יש גם חוק מובנה שלפיו מותר לך לטעות, ולא תרד לך אף נקודה. חוק ה"סרב" השני. זה עובד ככה (ונדמה לי שאין לזה אח ורע בספורט אחר): שחקן שחובט חבטת הגשה מקבל שתי אפשרויות, אם החמיץ את הראשונה לא קרה כלום, יש עוד אחת. באופן טבעי בראשונה הוא בא אגרסיבי ובכל הכוח, השנייה היא כבר הגשה של הפקת לקחים, מעוגלת, קשתית, מעודנת, אלימה פחות, אף אחד לא רוצה להחמיץ אותה. הרי אין דבר כזה פסח שלישי.

בעיות רבי ירמיה

כששאל רבי ירמיה על דינו של גוזל שרגלו האחת בתוך גבול הדידוי שלו ורגלו האחרת מעבר לגבול, הוא הוצא מבית המדרש. מקובל להסביר שהוצא בשל הטרחה בקושיות, אבל התוספות מסבירים שהבעיה הייתה ערעור על הגבולות, השיעור שקבעו חכמים של אופציית הדידוי הוא מוחלט, לא ליד, לא בערך, לא גמיש. במידה רבה הסוגיה הזאת הקדימה את זמנה כי היום כולם שואלים שאלות רבי ירמיה, מותחים את הגבולות, מערערים על החוקים, הכול גמיש. אמונה שמחויבת גם לגבולות ברורים, שחוט השערה מבחין בה בין מותר לאסור, היא מצרך נדיר.

באופן מפתיע, זה התפקיד של אליפות ווימבלדון בעולם האלסטי הזה. התחרות הזאת מחזיקה כמעט כמו דת מסורת רבת שנים ונטולת גמישות. הספורט הלבן נקרא כך בשל בגדי הטניס הלבנים, אבל רק בווימבלדון אוכפים את המסורת. כולם בלבן, ויש אפילו מפקחת שתפקידה לאשר או לשלול מראש את פרטי הלבוש של השחקנים. מסורת זו מסורת. וגם ההלכה קשוחה. כדור על הקו – בפנים, כדור שאינו על הקו – בחוץ, ומערכת שמכריעה על חוט השערה גורל של הפסד או ניצחון, שבמושגים של ווימבלדון פירושו סכומי עתק. ומה אם רק מילימטר על הקו? תשאלו את רבי ירמיה.

ניקוד מוזר

הניקוד בטניס גם הוא מיוחד, שלא לומר מוזר. הנקודה הראשונה היא 15 נקודות, השנייה 30, השלישית 40 והרביעית ניצחון. המקור לכך הוא שעות היממה, ועם הזמן מסיבה כלשהי התחלף ה־45 ב־40. וכדי לנצח צריך להוביל בשתי נקודות כדי לא לנצח ברוב זעום, אבל זה כבר לוקח אותנו לסוגיית הדמוקרטיה ועליה לא בא לי לכתוב.

עבדים ואדונים

ואי אפשר שלא להרגיש איך ספורט העשירים הזה ניכר במעמדות. שני אנשים במרכז הבמה, שני ילדים יושבים על ברכיהם ורצים במהירות לאסוף כל כדור מן הרשת, מסביב צבא שלם של אנשים שאחראים על אספקת הכדורים, מים ומגבות לשחקנים, ואווירה מובהקת של אדונים ומשרתים. תמונה שנחרתה בזיכרוני הילדותי: גשם שוטף את ווימבלדון. שני השחקנים יושבים על כיסאות המנוחה שלהם, מאחוריהם שתי ילדות מסוככות עליהם במטרייה ונרטבות בעצמן עד לשד עצמותיהן. מעניין אם משהו השתנה מאז.

לתגובות: [email protected]

***