טרם הוחלט באגף משאבי אנוש של הממשלה אם הישיבה שהתקיימה ביום ראשון תיחשב ליום עבודה או ליום כיף לעובדים. אל הישיבה, המשמימה בדרך כלל, הובאו שני מפעילים אטרקטיביים – היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה. בתוכנית: הטחת האשמות על אכיפה בררנית בהפגנות, התפרצויות מתלהמות לכל משפט, הקלטה של הדברים בסתר והדלפה אונליין לתקשורת. בתום בוקר הכיף הודו חברי הממשלה לראש הממשלה ולמזכיר הממשלה על שעות של הנאה, והמפעילים שבו למשרדם בצלאח א־דין כדי להמשיך לנהל את העסקים כרגיל. יממה עברה, השיבוש חזר, וחגיגת אי־האכיפה יחד איתו.
טענת האיפה ואיפה באכיפת הפגנות לא חוקיות אינה חדשה, והיא נטענת עוד מימיה הראשונים של המחאה נגד הרפורמה המשפטית. גם בטור זה הבאנו את ההשוואה המתבקשת בין מדיניות האכיפה נגד חסימות כבישים וקריאות לסרבנות בזמן המחאה על ההתנתקות ובין ימינו אנו. עם זאת, לאחרונה עלתה הטענה שההשוואה בת שמונה עשרה השנים אינה רלוונטית לימינו, מפני שהלקחים הופקו מאז ומדיניות האכיפה במחאות פוליטיות התעדנה. יש לברך, כך טוענים, על כך שמידת הסובלנות לחופש המחאה והביטוי גברה, כיאה למדינה שרואה עצמה כדמוקרטיה ליברלית.
אכן, יש בסיס לטענה הזאת. הנחיות חדשות של היועץ המשפטי לממשלה בעניין הפגנות לא חוקיות התגבשו בשנים שלאחר מחאת ההתנתקות, בין השאר בשל קביעות בג"ץ בעתירות רלוונטיות. הנחיה 3.1200, למשל, מדברת על אי אכיפה של סעיף "התקהלות בלתי חוקית" כאשר מדובר בפחות מ־500 מפגינים. אם רוצים להגיש כתב אישום בעניין, קובע היועמ"ש, לא די בהוכחה שההתקהלות לא הייתה חוקית אלא צריך להוכיח שנגרמה פגיעה בשלום הציבור. הנחיה אחרת, שהוציא המשנה לפרקליט המדינה, קובעת שהגשת כתב אישום בעניין התקהלות אסורה תתבצע רק בנסיבות מחמירות או לצד עבירות נוספות. על סעיף הפרעה לשוטר קבע המשנה ליועמ"ש שלא יוגש כתב אישום אלא אם ההפרעה הייתה אקטיבית. ישיבה על הכביש וסירוב להתפנות, לצורך הדוגמה, לא ייחשבו הפרעה לשוטר.
כאן יש צורך בהערה משפטית קצרה אך חשובה. כשמדברים על אכיפה סביב מחאות, היא מתחלקת לשני מישורים. מישור אחד, שמסתפח בדרך אגב, הוא עבירות שאינן כרוכות בעצם המחאה אך לא מעט פעמים מתגלגלות כתוצאה ממנה. תקיפת שוטר, למשל, אינה חלק אינטגרלי מהמחאה אלא אירוע שנגרר פעמים רבות בלהט הרוחות. דוגמה נוספת היא עבירות השחתת רכוש שקורות תוך כדי הפגנה זועמת. אכיפה של אלה אינה פוגעת בעצם המחאה, וגם הנחיות היועמ"ש אינן עוסקות בה. אנחנו מבקשים לעסוק במישור האכיפה של מחאות שחורגות מהחוק, כמו חסימת צירים, מצור על נתב"ג או שיבוש פעולות מדינתיות. לאירועים כאלה רלוונטיות בעיקר הוראות החוק של התקהלות אסורה, התפרעות, הפרעה לשוטר והפרת הסדר הציבורי.
על פי הנתונים שמסר נציג המשטרה לחברי הממשלה באותה ישיבה, שהיו כלליים למדי, מתוך 572 עצורים בכל תקופת המחאה הארוכה שבה אנחנו נמצאים הוגשו רק שישה כתבי אישום – כולם על תקיפת שוטר. כלומר, איש מהמוחים, שחסמו במצטבר את כבישי ישראל לעשרות שעות, שיבשו את הגעת הטסים לנתב"ג וצפצפו סדרתית על הוראות השוטרים, לא ספג כתב אישום בגין זאת. רק שישה מפגינים שאיבדו את העשתונות ועברו עבירת אלימות יועמדו לדין.
הסעיפים קמו לתחייה
האם התמונה דומה גם במחאות אחרות שידעה המדינה? התשובה היא לא. לא מובהק ומטריד. שמואל הורביץ הוא עורך דין ירושלמי ושותף במשרד גדליהו והורביץ. הורביץ רחוק מאוד מעמדות הפלג הירושלמי וקנאים אחרים בירושלים, אך הוא מייצג בתיקים שנפתחו נגד מפגינים שם. כששמע את הנתונים מישיבת הממשלה על אי האכיפה נגד מפגינים, דמו רתח. ההשוואה לתיקים שהוא עוסק בהם דבר יום ביומו מלמדת על הפליה מובהקת ואכיפה בררנית. אבל עוד קודם לכן הוא מדגים באמצעות מדיניות האכיפה של הפרקליטות בהפגנות החרדים נגד הגיוס ב־2017. באותו זמן עוד היה הורביץ מתמחה בפרקליטות, ואת כתבי האישום הכיר מהצד המאשים.
"לנאשמים החרדים היה עורך דין מצוין בשם שלום בן שבת", הוא מתאר. "הוא טען לאכיפה בררנית, וביקש להוכיח את זה באמצעות בקשת חופש מידע שהגיש". הנתונים מובהקים: המענה שקיבל מהפרקליטות מציג אפס עגול של הגשת כתבי אישום בעבירות מחאה בין השנים 2017-2016. יש שם הפגנות נכים, הפגנות נגד חיפה כימיקלים, הפגנת תמיכה באלאור אזריה ואפילו הפגנה נגד תאגיד השידור. בכולן הקפידו במשטרה ובפרקליטות על חופש המחאה, ונמנעו מאישומים. בהפגנות נגד הגיוס הסיפור היה אחר לגמרי: צוות חקירה מיוחד משותף למשטרה ולפרקליטות הוקם ועשרות כתבי אישום בגין התקהלות אסורה הוגשו. לכולם היה פתיח כמעט זהה, שמתאר כיצד "התקהלו חרדים רבים באופן בלתי חוקי" בצומת בר אילן, "באופן אשר גרם לעיכוב תנועת כלי רכב". לאחר תיאור העובדות, תחת הכותרת "הוראות החיקוק לפיהן מואשמים הנאשמים", מופיעים בלי בושה שלושה סעיפים: המשך התפרעות לאחר הוראת פיזור, חסימת המעבר החופשי והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. ברוך מחיה המתים.
שמא תאמרו גם זאת היסטוריה, ובאופן מקרי השתנתה המדיניות באופן גורף בדיוק עם כינון הממשלה האחרונה? גם זה לא אמת. הורביץ מייצג ממש בימים אלה מוחים חרדים שמואשמים באותם סעיפים. החל משנת 2020 מתקיימות מחאות קנאים בשתי חזיתות – נגד תוואי הרכבת הקלה בשכונות החרדיות, ונגד חפירות באזורים שיש בהם קברים. הורביץ מציג תיקים לדוגמה רק מהשנה האחרונה, שחוזרים על מדיניות האכיפה של 2017 נגד חרדים באופן מדויק. לפחות תשעה תיקים בתוך שנה, ממה שהגיע לידיו, עוסקים בסעיפי אישום של התקהלות והפרעה לשוטר בלבד מבלי שמיוחסת לנאשמים כל עבירת אלימות.
נביא את תיאור העובדות באחד מהם, כדי לסבר את האוזן: "במהלך הפגנות... שגרמו נזקים כספיים כבדים לקבלן המבצע ולמדינה... נכנסו הנאשמים לבור על מנת לסכל את המשך העבודות, ולא עזבו את המקום חרף קריאות חוזרות ונשנות של השוטרים". אין ספק שהנאשמים הללו גרמו נזק למדינה בעיכוב העבודות, אך גם אין ספק שסתימת איילון באופן קבוע מסיבה למשק נזק גדול פי כמה. מה עלה בגורלם של המוחים ההם? נכון, גם הם הואשמו בהתקהלות אסורה והפרעה לשוטר, אותם סעיפים שכביכול בוטלו על פי הנחיית היועמ"ש במקרים של הפרעה פסיבית.
בתחומים האלה קיימת ברית אחים ארוכת שנים בין הציבור החרדי לציבור נערי הגבעות ומוחי הימין. כשמדובר במדיניות אכיפה מפלה, אין אפליה בין אלה לאלה. שניהם חוטפים אכיפה בררנית מהזן המתריס ביותר. במשך כל אותן שנים של שינוי מדיניות כביכול, שנשמר היטב בהפגנות הנכים, הקוטג' והתאגיד, מוחי הימין הובהלו לבתי המשפט עם כתבי אישום מופרכים, בדיוק על אותם מעשים. באדיבות עמותת חוננו ניתן כאן מדגם מייצג, שהוא ממש לא היריעה כולה.
בשנת 2015 החליטה המדינה על הריסת בית כנסת בגבעת זאב, בטענה שהוקם על אדמות פרטיות. אל מתפללי בית הכנסת הצטרפו פעילי ימין ובחורי ישיבה, שהתאספו בו כדי למחות נגד ההריסה בצו בג"ץ. חמישה נערים, שניים מהם קטינים, החליטו לצאת לפעולת מחאה לגיטימית – חסימת כביש והבערת צמיגים עליו. הם כמובן נעצרו במהירות, ובתוך זמן קצר הוגש נגדם כתב אישום בחשד לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. מדובר בסעיף קיצוני שמיוחס בדרך כלל לזורקי סלעים על מכוניות נוסעות או עבריינים ברף דומה, והעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר. נדגיש, הנאשמים לא גלגלו לכביש צמיג בוער בזמן שמכוניות נסעו בו, אלא חסמו את הכביש ולאחר מכן הבעירו בו מדורה. ממש כמו שקורה באיילון מדי שבוע. מעניין בתוך כמה ימים הייתה המחאה נגד הרפורמה גוועת אם חמישה מאנשיה היו בסכנת מאסר של 20 שנה.
הלאה. באותה שנה, בעקבות רצף פיגועים קשים, החליט תושב בית אל לחסום את הכניסה לכפר ביתין הסמוך למקום מגוריו. הוא הניח כמה סלעים על הכביש, ומיד הגיעה למקום משטרה. השוטרים ביקשו ממנו לפנות את הסלעים, אך הוא בתעוזתו הרבה סירב. התושב נעצר במקום, ובתוך שלושה ימים כתב האישום נגדו כבר הוגש לבית המשפט. האשמה הנוראית: סיכון דרכים ונתיבי שיט והפרעה לשוטר. נשוט למקרה הבא.
לפני כשנתיים, בעקבות המקרה החמור שבו רכב משטרתי נגח ברכב שבו נסע אהוביה סנדק ז"ל וגרם למותו, התעורר גל הפגנות בירושלים. ההפגנות לא התאפיינו באלימות מיוחדת של המוחים אלא בחסימות כבישים ליד המטה הארצי ובכניסה לעיר. עם זאת, במהלך אותה תקופה נקטפו על ידי המשטרה עשרות עצורים, כמעט כולם בחשד להתקהלות אסורה, חסימת ציר תנועה והפרעה לשוטר. המעצרים אומנם לא הבשילו לכתבי אישום, אך היו אפקטיביים דיים גם בלי זה: העצורים קיבלו הרחקות לתקופות של כמה חודשים מירושלים, ואולצו להפקיד ערבויות כספיות גבוהות. הנחיות היועמ"ש בנוגע לשמירת חופש הביטוי, שוב, לא חלו על נערי הגבעות.
שבוע במעצר על ערב אחד
אם רוצים להעמיק יותר באפליה הממוסדת נגד חרדים ופעילי ימין, צריך להתעכב על נושא המעצרים והתנאים. הדברים הללו נעלמים בדרך כלל מעיני הציבור, נבלעים כזוטות של פרקליטים, אך למעשה הם הבורג המרכזי בדיכוי מחאות. לרוב, המשטרה והפרקליטות אינן מעוניינות לנהל הליכים ארוכים נגד מוחים ולהושיב אותם בכלא. הן מעוניינות בדיכוי המחאה, הא ותו לא. במובן הזה מדיניות המעצרים והתנאים שנקבעת בימים שלאחר ההפגנה קריטית הרבה יותר מכתבי האישום שנמרחים במערך בתי המשפט.
וגם שם, איך לא, האפליה חוגגת. אומנם לא התקבלו נתונים מדויקים בעניין, ועל כן הדברים נאמרים בהסתייגות, אך ככל הידוע לנו אף לא אחד מ־572 העצורים בהפגנות קיבל מעצר עד תום ההליכים וספק אם יש מי ששהה בבית המעצר יותר מיממה. לעומת זאת, בכל אחד מהמקרים שפירטנו קודם לגבי פעילי הימין ואנשי הגבעות דרשה המשטרה מעצר עד תום ההליכים, לא פחות. הבקשות לא התקבלו בכל התיקים, אך מעצרים בני כמה ימים ומעצרי בית ממושכים בהחלט חולקו בנדיבות. בטווח המיידי מדובר בהרתעה אפקטיבית. אדם שביקש להקדיש ערב לצורך מחאה על עוול שנעשה לאהוביה סנדק, למשל, לא יעשה זאת שוב אם ייקח בחשבון שהערב הזה עלול להתמשך לשבוע מעצר.
גם בגזרת התנאים שולטת האיפה ואיפה. אפשר לחזור אל התיקים ולהצביע על הפערים, אך לטובת ההשוואה הקלה העניקה לנו המשטרה מתנה של ממש בשבוע שעבר. במהלך יום חמישי שעבר התקיימו במקביל הפגנות של בחורי ישיבה חרדים נגד פגיעה בקברים ושל סטודנטים חילונים נגד הרפורמה, ובשני המקרים לא נטען שנעברו עבירות אלימות אלא רק עבירות מחאה. בשתי קבוצות המוחים נרשמו מעצרים, וכך ביום אחד, מול אותו שופט מעצרים, קיבלנו הדגמה חיה לפערים באכיפה בין האנשים הנכונים ובין אלו שלא שפר גורלם. לגבי בחורי הישיבה נקבע כי ישתחררו רק בכפוף להפקדה של 3,000 שקלים, הם יישארו במעצר בית יומיים ויורחקו לשלושה חודשים מאזור העבודות. הסטודנטים, לעומת זאת, שוחררו לאלתר תוך התחייבות להפקדה של 1,000 שקלים, איסור על השתתפות בהתקהלות בלתי־חוקית (כפי שנאסר על כל אזרח) והתחייבות להתייצב להליכים נוספים (כפי שמחויב כל אזרח). האפליה מעולם לא הייתה זועקת יותר.
שלא ישתמע מדבריי אחרת, המסקנה המתבקשת מהנתונים הברורים אינה מדיניות של יד קשה נגד חוסמי כבישים. ייתכן בהחלט שהפרעה מידתית למהלך התקין של המדינה במחאה על דבר שבנפשם של המפגינים הוא דבר שדמוקרטיה צריכה לאפשר. ראוי שנבחרי הציבור ידונו בכך ויקבלו החלטות. אך מציאות של איפה ואיפה מובהקת כל כך היא הסכנה החמורה ביותר לדמוקרטיה. והמציאות הזאת חיה ובועטת במדינת ישראל – לא כזיכרון רחוק משנת 2005, אלא כמדיניות מערכתית ומתמשכת מאז ועד היום הזה.
לתגובות: [email protected]
***