קשה היה לזהות את מתחם 'המרפסת של המדינה' בפדואל ביום ראשון שעבר. אושיות התרבות והקולנוע הישראליות שגדשו את המקום העניקו את התחושה שמדובר בפלנטה אחרת. השחקנים שלום אסייג, דניאל אסייג, גרא סנדלר, עדי אלון, אוראל צברי, סיוון אטנר, פולי סלונים, מוטי בן ישי, יוסי וידר ואדמון גיגי וכן הבמאי אריאל בנבג'י הסתובבו במקום כבמגרש הביתי שלהם.
הסיבה למסיבה הייתה הפרמיירה של הסרט 'ההילולה - שנות התשעים', המבוסס על הסדרה הפופולרית 'שנות התשעים' של רשת, שהתקיימה במקום הודות לתמיכתה של קרן קולנוע שומרון בסרט. מבחינת אנשי הקרן מדובר בתקרת זכוכית נוספת שנפרצת. "השלאגר הזה צולם גם בנגב וגם בשומרון, כי הנגב וגם עלי זהב, אלון מורה, פדואל וקבר יוסף הם חלק בלתי נפרד ממפת התרבות של מדינת ישראל לפחות כמו תל אביב", אמר ראש מועצת שומרון יוסי דגן במהלך ערב הפרמיירה, שאותו הנחה השחקן גרא סנדלר (שמגלם את ממוקה בסדרה) והשתתפו בו שר התרבות מיקי זוהר, יושבת ראש מועצת הקולנוע עליזה לביא ואסתר אלוש, מנכ"לית קרן קולנוע שומרון.
עלילת הסרט המשעשע מתרחשת בשלהי מלחמת המפרץ כאשר רבי אוחנונה, סבו המנוח של פרוספר אסייג, מתגלה אליו בחלום נבואי ואומר לו שאם לא ייסע יחד עם משפחתו ותושבי השכונה להילולת הבבא סאלי בנתיבות מישהו ימות, בעקבות נדר שנדר בבית כנסת שבו ביקש שמלחמת המפרץ תיגמר. בדרך להילולה נהג האוטובוס טועה ומגיע לעזה, שם נחטפים נוסעי האוטובוס. החטופים מנסים לברוח מהשבי ולהשתלט על החוטפים, כשלפתע מתחילה לידה לא צפויה של אשת אחד החוטפים.
הפוטנציאל הגדול של הסרט, שצפוי לצאת השבוע אל האקרנים וככל הנראה ייהפך ללהיט של הקיץ, היה ברור ומוחשי לכל הנוכחים. עד כדי כך ששר התרבות מיקי זוהר אמר לפני הקרנת הסרט: "מבחינתי אם הייתי צריך להגיע לתפקיד שר התרבות, זה בשביל הערב הזה. זה ערב היסטורי, זה ערב שהגבולות בו לא קיימים, שהקו הירוק הזה שכולם מסמנים כבר לא רלוונטי. זה ערב שבו ארץ ישראל שלנו מוכרת על ידנו כארץ ישראל שלנו ואנחנו לא מתנצלים על זה".
"הבאתי את העולם של משפחת אסייג"
התסריטאי הראשי של הסרט הוא מני אסייג, שהיה אחראי על כתיבת חמש העונות הראשונות של הסדרה 'שנות השמונים', ומאז העביר את השרביט לבני משפחתו המורחבת. "את התסריט לסרט כתבתי בעזרתו של דניאל, אחייני, עוד לפני הקורונה", הוא מגלה. "הסרט הוא בעצם סיפור אחד גדול שמאחד את האלמנטים המוכרים ואת כל הדמויות הססגוניות של הסדרה, עטופים בהרבה הומור, אהבה ודו־קיום".
בלי יותר מדי ספוילרים: במצב שבו שנים רבות הטרור הערבי משתולל, יהודים נרצחים והאומה הערבית נלחמת בנו ללא הרף, זה הזמן להאניש את החוטפים ולהעצים את הדו־קיום?
"זה סרט תקופתי שאירע כביכול לפני שלושים שנה", מזכיר אסייג. "מי שצפה בסדרה 'שנות השמונים', לפחות בעונות שאני כתבתי, יכול לתייג אותי כפשיסט או כימני קיצוני, אבל בתוך עמנו אנחנו חיים ולכן אנחנו יכולים להעביר את המסר שאנחנו אוהבי אדם. אני לא רואה בעיה שלמרות היותי מזוהה כאיש ימין אני מעביר מסר שבתוך אלה שרוצים להרוג אותנו יש גם צדדים אנושיים. בדיוק כמו שמד"א מטפלים בכל אחד".
בהיסטוריה פחות נתקלנו ביחסים ידידותיים בין חוטפים ערבים לנחטפים יהודים, בוודאי לא ברמות כאלה.
"בסרט הבאתי את כל העולם של משפחת אסייג והעדה המרוקאית, הכנסת אורחים, מאכלי העדה וכדומה. כל אלה משולבים בתוך קומדיה. גם הטרור הפלשתיני הוא חלק מהקומדיה, לכן הצופה לא מתאהב בו. כן יש מסר לגבי אנשים שהם לא טרוריסטים אבל נגררים לטרור. בעשרים השנים האחרונות ראינו לא פעם אנשים שגררו אותם לתוך הדבר הזה והם עשו מעשים מחרידים ומקומם להישרף בגיהינום. פה הסיפור הוא על אנשים שבכלל לא מתעסקים עם זה ורק נגררו פנימה, לכן הם לא יודעים מה לעשות ואיך להתנהל עם החטופים. אחד הקטעים בסרט הוא רפרנס לסרט 'גבעת חלפון', שצולם אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהמצרים עדיין היו אויב מר. היה בסרט הזה קטע משעשע שבו המצרים חטפו את הישראלים ואלה הסבירו להם איך מכינים קפה. אף אחד לא התחיל לאהוב אותם בעקבות הסרט. בסוף זאת קומדיה, אף אחד לא ייקח את זה בפרופורציה אחרת. גם אני כיוצר יודע מיהו האויב הפלשתיני ומה כוונותיו".
שירת הברבור
החיבור לקרן קולנוע שומרון אירע לקראת הצילומים. בתחילה התכוונו יוצרי הסרט לצאת למימון המונים, אך בעקבות הקורונה המהלך נכנס לקיפאון עמוק ובעקבותיו חושב המסלול מחדש. הקרן, מצידה, פועלת בין השאר כדי להביא שמות גדולים לשומרון. כך שכחלק מהתמיכה, אל עלילת הסרט שנעה בין טירת הכרמל לעיר נתיבות ורצועת עזה נכנס גם קבר יוסף הצדיק בשכם. התכנון המקורי היה לתאם סט צילומים אותנטיים, שאיתו זרמו כל צוות ההפקה, על אף המורכבות הביטחונית. אך פעמיים ביטל צה"ל ברגע האחרון את הכניסה המאובטחת, וכך נבנה במרפסת של המדינה שבפדואל דגם של קבר יוסף בגודל מלא, על מנת לבצע צילומי חוץ באור יום כפי שהיה בשנות התשעים, התקופה שבה מתרחש הסרט, כשמתפללים הגיעו לבקר במקום באופן חופשי.
במהלך העלילה, מוניה, אחד השכנים מטירת הכרמל, מפספס את האוטובוס להילולה ומחליט לנסוע באופניים, וכך בחיפושיו אחר קבר הבבא סאלי הוא מוצא את עצמו בקבר יוסף. "זה החלק של השומרון בסרט, אבל הרוב מתרחש באזור עזה, זה גם שלנו", מדגיש אסייג. "ויתרנו להם. גירשנו יהודים בשביל זה ותראה מה יצא".
"זה התחבר יפה לתסריט", הוא מציין. "למרות שהתפקיד מינורי יחסית, יצא שכרנו בשכרנו. בסוף זה חבל ארץ שלנו. אולי בקרב השחקנים יש כאלה שלא רגילים לגור שם, וחוששים מכל השלטים והמחסומים בדרך יחד עם כל מה שהם שומעים בחדשות. אבל כשמגיעים ליהודה ושומרון מרגישים שנמצאים בחבל ארץ יהודי ששייך לנו. זאת הזכות הבלעדית שלנו להיות שם ולצלם שם סרטים".
בשנים האחרונות, מאז שזיהה את עצמו כאיש ימין, אסייג כבר לא מוצא את מקומו בעולם הקולנוע. "זאת שירת הברבור שלי בתעשייה הזאת. אני חלק מהסרט הזה שיצא עכשיו ואני גאה בזה, אבל אני לא שם. את המחיר האופטימלי כבר שילמתי", הוא אומר בכאב. "הקרבתי המון כסף וקריירה. את הסרט הזה כתבתי קצת לפני שהכרזתי על פרישה מעולם הטלוויזיה והקולנוע הישראלי. אני לא עובד עם התעשייה ואין לי קשר איתם. אני לא מכיר בהם וגם הם לא מכירים בי כנראה. אני שלם עם מה שקרה, דברים הסתדרו לטובה והתלכדו לכך שהפכתי לאיש התפילין שמקדש שם שמיים. אלפים מניחים תפילין בהשראתי. מאות רבות שלא יכלו להשיג, קיבלו תפילין במתנה".
כחלק מהתהליך שעובר אסייג הוא יוצא יחד עם הקומיקאי איתן בוכריס במופע חדש שמתחיל לרוץ ברחבי הארץ. "מדובר במופע קומי אישי על החיים שלי. איפה נולדתי, איך החלפתי קריירות, איך נאלצתי לפרוש מכדורסל שהיה חלום חיי ואיך הגעתי עד הלום. מופע מצחיק ומרגש, כולל כדור פסיכיאטרי שאני לוקח. כולל הכול".
***