בכל שנה בתקופה הזאת לוחות הדרושים מתמלאים במספר לא מועט של מודעות שמחפשות אחר מועמדים למשרות הוראה.
חלק מהמודעות, בפרט לתפקיד ראשי ישיבות ומנהלות, הן חלק מהנוהל הקבוע של מכרז, אך השנה מספר המודעות שאינן מחייבות מכרז, בפרט במשרות של ר"מים ומדריכים, חוצה את גבולות הסביר. משהו קורה, והמחסור החמור במורים ניכר.
העליתי את הנושא בחשבון הטוויטר שלי, ולהפתעתי התגובות היו רבות. היו שדיברו על כך שהר"מים אוהבים יותר ללמד בישיבות ההסדר, מקום שבו התלמידים כבר מיושבים ובוגרים יותר ובעיקר פנויים להקשיב. טענות אחרות תלו את הבריחה מהמקצוע בזלזול של ההורים במורים, מה שמוריד את המוטיבציה. ורבים הזכירו, איך לא, את השכר הנמוך. "המשכורות, התנאים והיחס גרועים. חסרים מורים בכל המגזרים, בכל המגדרים, חסרות סייעות, חסרות כיתות, חסרים תקנים, התקציבים לא מותאמים לשטח, יותר מדי ילדים בכיתה. אחרי כל זה, למה שיהיו מורים?" הגיבה עפרה גולדברג אברון, שליחה לשעבר בברקלי, מורה בהכשרתה, "שש שנים מחוץ למערכת".
"יש כאן מצב קשה שחייבים לתת עליו את הדעת ובמהירות", אומר הרב רחמים נסימי, איש חינוך ויושב ראש רשת שעלי תורה. "המחסור במורים עושה את המצב להרבה יותר מסובך, במנהלים כל שכן, לכן חייבים לתת את הדעת כי זהו משבר מתמשך. המשבר הוא לא חדש מהשנה־שנתיים האחרונות".
הרב נסימי מצביע על שורשי הבעיה. "בחיפוש אחרי שורשי המשבר אפשר להצביע קודם כול על שינויים בחברה, מי נחשב לאדם חשוב ובעל ערך ואת מי מוקירים. לדוגמה, אמא הגיעה אליי כדי לחפש שידוך לבתה בת ה־35, אז הצעתי לה מורה כזה ומורה אחר, אחרי הכול מדובר בתחום שאני מכיר. אלא שהאמא לא הייתה מרוצה. היא ניגשה אליי בשקט ואמרה לי: אתה חייב להביא לי משהו מכובד. אמרתי לה: מה הכוונה משהו מכובד? בעיניי מורה זה משהו מאוד מכובד! אותה אמא ענתה לי שמורה זה לא נחשב ואני חייב להביא לה מישהו מעולם המשפט או ההייטק", חותם הרב את הסיפור.
"ההכרה בערך המורה המחנך נפגעה מאוד. דבר נוסף הוא המשכורות של המורים. ברגע שמורה יכול לעשות הסבה מקצועית ומשכורתו תהיה פי שניים הוא מיד יעשה הסבה, למה שיישאר בתחום ההוראה אם הוא צריך לפרנס ילדים ומשפחה, גם אם הוא להוט על חינוך? הנקודה השלישית היא שהאידיאל נשחק. האידיאל חינוכי של המורה שרוצה להשפיע על המדינה נשחק ואנשים טובים מדירים את רגליהם. המכלול הזה גורם לאנשים לא ללמוד הוראה".
הרב נסימי אינו מבקש לייאש אלא מצביע על נקודת התפנית בעיניו: חיזוק הנקודה האידיאליסטית. "אנחנו רואים בגרעינים התורניים שהקמנו, שאנשים מוכנים לבוא לגור בשדרות או בקצרין למרות שקשה מבחינת המשכורת והמרחק מההורים, אז איך זה קורה? כי אתה מחדד את הנקודה האידיאליסטית. מה שכן מנצח בתחרות זה שאתה מסביר שחשוב לבוא. ככל שנוקיר את החשיבות והשליחות של המורה בעיני הציבור ובעיניו, לצד שיפור תנאיו ומשכורתו, הוא יהיה מוכן להתפשר גם על תנאים פיזיים וכספיים. הציבור הדתי־לאומי הוא ציבור אידיאליסטי ביסודו, לכן כשאתה פונה לנקודה הזאת זו כבר התחלה".
"פס הייצור של הדור הבא"
מי שעוד מרבה לדבר ולכתוב על הצורך לייקר את ההוראה הוא ד"ר מיכאל בן ארי, מורה כבר כ־37 שנים ומרצה במכללת אורות, אשר עוסק בין השאר בהכשרת מורים. "מקצוע ההוראה לא נחשב יוקרתי", קובע בן ארי. "בחורי הישיבות, במיוחד בישיבות ההסדר, היו הולכים למכוני הוראה ולאחר מכן נכנסים להוראה מתוך תחושה טבעית של תפקיד ומשימה, אך כיום המצב השתנה. הם מעדיפים את המדעים המדויקים, מה שמכניס כסף, כבוד והרבה נחת. עבודת ההוראה לא קלה. אומנם יש בה את הסיפוק המיוחד שלה, ומדובר במפעל הכי גדול וחשוב של העם היהודי, אבל לצערנו זה נעשה לא פופולרי".
סיבה נוספת לדברי בן ארי היא דור שרוצה הכול מהר ואילו חינוך הוא מקצוע שדורש זמן. "רמת הידע חייבת שיפור, חייבים לדעת שמורה כל הזמן צריך ללמוד. מורה שלא לומד אומנם נמצא בכיתה אבל הוא לא מלמד. אם הוא לא שופע אז הוא סתם נעשה כועס, דבר שיוצר גם בעיות משמעת". בן ארי מציע עוד סיבה שמרחיקה את הצעירים כיום מלימוד הוראה. "הכול נעשה אינסטנט, מהיר, הכול רוצים במהירות. עשיר עכשיו, ליהנות עכשיו, אין את הטווח הארוך, עומק ונחת. ההוראה היא בסופו של דבר מקצוע שההישגים שלו ארוכי טווח".
בן ארי מדגים מחייו. "אשתי מלמדת באולפנית הראל. היא מתחילה עם בנות שבאות מפוזרות ולא יודעות את מקומן, אך הן עוברות במשך שלוש שנים תהליך עצום במסירות ובדבקות. המורות לא מוותרות על אף אחת. זה סיפוק עצום. גם אני הייתי מחנך בבית ספר במעלה בכיתות י"א-י"ב, לא ויתרתי על התלמידים, אחד אחד, כולל אחד ממשפחה עם אבא בלי כיפה, שאחר כך הלך לפדואל ונהיה מורה ורב צבאי. זו פעולה של הוראה וחינוך של מישהו שהאמין בו. כך בונים את עם ישראל. כל השוני בין ישראל לאומות העולם הוא שתמיד בכל מקום ומקום אחד הדברים הראשונים שטיפלו בו הוא החינוך והעברת התורה. היום בחברה החומרנית, התחרותית, שרוצה הכול אינסטנט, אין ערך לעבודה מתמשכת מול כיתה, להכין מערך שיעור וללמד עוד פרק ועוד פסוק. זה כביכול לא מתאים לחברה המודרנית, צריך לעשות תשובה בעניין הזה".
לצד הסיבות, בן ארי מצביע על נתון חמור שזיהה והוא ירידה במספר הלומדים במכוני ההוראה. "מספר התלמידים במכוני הוראה יורד, וגם מקרב אלו שבאים ללמוד, חלקים לא גדולים נשארים במערכת. צריך לומר בצורה ברורה: אני מורה, השכר של המורה יפה, מפרנסים בכבוד. יש אגדה שלא מרוויחים יפה. השכר יפה והעבודה מיוחדת ומלאת סיפוק, זו מלאכת ייצור, פס ייצור של הדור הבא. התחושה שלי היא שההבנה הזאת התפוגגה. מעבר לכל המערכות, המערכה הכי חשובה היא להעביר את הלפיד לדור הבא, 'ושיננתם לבניך ודיברת בם'. אם ההורים לא יכולים לעשות זאת אז זה התפקיד של המורים. הפעילות העיקרית של הנביא נחמיה היא מנות הלוויים, הוראה, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, הוא מבין שההשפעה תהיה אם יהיו לנו לוויים. להיות מורים זה להיכנס מתחת לאלונקה של שבט לוי, שם צריך להיות, אין דבר יותר משמעותי מאשר להיכנס לכיתה בבוקר וללמד עוד פרק ועוד פסוק ועוד משנה ועוד הלכה ועוד מסילת ישרים, וכן, גם היסטוריה ומתמטיקה. אנחנו מכינים את הדור הבא שלנו".
כדי להבין עד כמה נצרכים מורים בעם ישראל בן ארי חותם בסיפור טרי יחסית. "לאחרונה הייתי בפגישה עם ראש עיר חילוני. במהלך הפגישה הוא הביע את רצונו שילמדו אצלו בעיר יותר תנ"ך. למרות שהוא חילוני חשוב לו שילמדו תנ"ך, אך שאלה הייתה בפיו: יש מורים לתנ"ך? אם היה לנו מספיק שפע של מורים היינו יכולים להיכנס גם למערכות נוספות".
"בתרחיש הכי אופטימי יהיו כמה שנים קשות"
לא רק אנשי החינוך בשטח ערים למחסור במורים חדשים, אלא בראש ובראשונה ראשי המכללות שמכשירים את דור המורים הבא. "המחסור לא חדש, הוא לא נוצר פתאום. הוא מתבשל כבר כמה שנים, רק שבהתחלה הוא התבשל מתחת לפני השטח ולאט לאט הוא צף מעל פני השטח, הלך והחמיר והיום הוא כבר ממש חמור", אומר פרופ' חיים שקד, נשיא מכללת חמדת הדרום, בראשית דבריו.
לדברי שקד, המצב לא חדש וגם פתרון לא יהיה בשנים הקרובות, "כל זמן שהמצב לא הגיע לממדים של קריסה לא שמעו עליו מספיק, אבל אני אישית אומר כבר די הרבה זמן שהמצב הולך ומחמיר ולצערי אין פתרון מהיר. חסרים אנשים שרוצים להיות מורים, וגם אם היום יחליטו שרוצים להיות מורים ייקח כמה שנים עד שילמדו. בתרחיש הכי אופטימי יהיו כמה שנים קשות. מדובר בסכנת קריסה של מערכת החינוך שלנו. קשה להקטין בחומרה של המשבר הזה".
הסיבה העיקרית ששקד מצביע עליה היא האטרקטיביות של המקצוע. "למה האטרקטיביות בשפל? צירוף של הרבה סיבות. החל משכר והמשך בתנאי העבודה, התנאים הפיזיים שמעבר לשכר, איך נראה מקום העבודה והאווירה בו. וכן, גם מעמד המורה בחברה הישראלית. יש כאן שלל גורמים שיחד יוצרים יוקרה נמוכה. מעט מדי אנשים טובים ומעט מדי באופן אבסולוטי בוחרים ללמוד חינוך, ובקרב אנשים שלמדו חינוך יש תופעה רחבה של מורים פוטנציאליים שלא נכנסים למערכת או נכנסים ויוצאים ממנה ועוזבים למקצועות אחרים. המקצוע הזה לא תחרותי מספיק מול מקצועות אחרים".
איך משפרים את המצב?
"יש המון המון לעשות", אומר שקד בכאב. "ראשית, שיפור השכר של מורי היסודי. ההעלאה האחרונה היא צעד קטן בכיוון הנכון אבל היא לא מספיקה, כי תוך כדי שהיא נעשתה נגרמו נזקים גדולים מאוד. המשא ומתן על השכר הביא להגדלת השכר של מורים מתחילים, אך בדרך, כדי להשיג את ההעלאה, נאמרו על ידי הסתדרות המורים משפטים כמו 'המורים סובלים', 'זו עבודה קשה, נוראית ושוחקת'. האמירות הללו הביאו להסכמה להגדיל את השכר, אבל פגעו בדימוי של המקצוע".
שקד, כמו קודמיו, מדגיש את נושא שיפור התחרותיות. "ההוראה היא לא מקצוע תחרותי מספיק. האופציות שיש לצעירים וצעירות הולכות וצועדות קדימה. אי אפשר להמשיך להעסיק את המורים באותם תנאים ובאותה סביבה כמו לפני עשר ועשרים שנה כי המתחרים שלנו על הצעירים והצעירות מציעים עבודות יותר אטרקטיביות. למשל, בכל מקום עבודה מינימלי יש לך עמדת קפה, ובהרבה מקומות יש ארוחת צהריים, חדר אוכל או תן ביס, הרבה דברים שאין לך כמורה. מה שפעם לא היה מתבקש, היום אנחנו לא עומדים בתחרות עם מקצועות אחרים. כל חוויית העבודה לא מספיק טובה לעובדים, וצריך לעשות הרבה צעדים כדי לשפר אותה".
את החיצים מפנה שקד גם למשרד החינוך. "לעבוד עם קבוצה של ילדים תמיד יהיה מאתגר. גם מול ההורים לא קל בימינו. על כל אלו יש למשרד החינוך פחות השפעה, אבל במה שכן תלוי בו הוא צריך להפוך את היחסים בין המורה ובינו לחוויה חיובית. זו חוויה מאוד לא חיובית להשתבץ, לפתוח תיק עובד, להבין כמה שכר תקבל או לבדוק טעויות בתלוש של משרד החינוך. כל החוויה של להיות עובד במשרד החינוך היא חוויה לא מזמינה. כדאי שיתחילו בבדק בית פנימי שיכול להיעשות די בקלות, אינו מחייב עלויות גבוהות ויכול מאוד לשפר. זה הצעד הראשון".
לצד זאת שקד תולה חלק מהאחריות בציבור. "אני חושב שגם הציבור הרחב צריך להירתם, במובן של להביע הערכה ולהתייחס בכבוד למקצוע הזה. אם אנחנו הציבור נביע זלזול אנחנו פוגעים בעצמנו, כי המורים והמורות של הילדים יהיו פחות טובים. פשוט מתוך האינטרס האישי של כל אחד ואחת צריך לדבר אליהם בכבוד ולדאוג ליוקרה שלהם".
מה דעתך על פתרונות שהוצעו כמו מורות חרדיות או מורים ערבים?
"אופציית התעסוקה בחברה החרדית התרחבה. לפני עשרים ושלושים שנה האופציה העיקרית בחברה הדתית־לאומית הייתה חינוך, והיום יש קשת הרבה יותר רחבה. בנות שמסיימות תיכון או שירות חושבות להיות עורכות דין, רואות חשבון או מתכנתות. התהליך הזה קורה גם במגזר החרדי. עודפי המורות בציבור החרדי נמצאים בתהליך של הצטמצמות". ביחס למגזר הערבי, אומר שקד, כבר נעשו מחקרים. "האפשרות של שילוב ערבים במגזר היהודי נבדקה מבחינה מחקרית, ונמצא שהרבה מקצועות שהם בשלב ראשון מקצועות נשיים הופכים בשלב השני למקצועות של מיעוטים. למשל, הניקיון היה מקצוע של נשים משכבות סוציו־אקונומיות חלשות יותר והפך למקצוע של בין השאר ערבים, בדואים ועובדים זרים. יש עוד מקצועות כאלה, כמו עובדי מטבחים שהיו בעבר נשים וכיום הם בני מיעוטים. התופעה של מקצועות מוחלשים שאחר כך הופכים להיות מקצועות של מיעוטים מסוגים שונים היא תופעה שהמחקר מכיר שיכולה להתרחש גם בתחום החינוך. אם לא ייעשה מספיק מאמץ זה עלול להיתפס כמקצוע מוחלש. אבל זו לא גזירת גורל ואם רוצים אפשר לשנות".
***