אנחנו אוהבים את זכרו של נשיא ארצות הברית לינקולן: שמו כשם אבינו אברהם, ואנחנו קראנו רחובות בארץ ישראל על שמו. הוא הציל את ארצות הברית מהתפרקות, דבר שהיה חיוני ביותר לעולם במלחמת העולם הראשונה והשנייה ובמלחמה הקרה. בלי ארצות הברית ייתכן שאירופה כולה הייתה מדברת היום גרמנית תחת שלטון פשיסטי או רוסית תחת עריצות קומוניסטית. הוא גם הביא לשחרור העבדים, בסופו של דבר.
לינקולן זכה בנתח הגדול ביותר של הקול הפופולרי בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־1860. אומנם הוא קיבל פחות מארבעים אחוזים מן הקולות בספירה הכלל־לאומית, אך זכה לרוב מוחלט בקרב חבר האלקטורים, לכן על פי החוק בארצות הברית הוא ניצח בבחירות בבירור. אולי שמעתם פעם על דבר דומה אצלנו במדינת ישראל.
מיד עם היבחרו, פרשו מדינות הדרום מאיחוד המדינות של ארצות הברית. זאת בשל עמדתו העקרונית השלילית כלפי העבדות, שנתפסה כאחד מעמודי היסוד של החברה והתרבות במדינות הדרומיות בארצות הברית, ושבהן הייתה מותרת על פי חוק.
בנאום ההכתרה שלו התייחס לינקולן לפרישה הזאת, שיש בה בעצם מרידת המיעוט נגד הכרעת הרוב של הבוחר, שעל פי חוק העניק את השלטון לזוכה ברוב קולות האלקטורים. בנאום ההכתרה שלו אמר לינקולן שרעיון הפרישה הוא מהות האנרכיה. יש מספיק הגנות מפני עריצות הרוב, שהוא "הריבון האמיתי היחידי של עם חופשי". זה נכון במיוחד לאור העובדה שעם השתנות הדעות והרגשות בקרב הציבור, הרוב משתנה ותוצאות הבחירות משתנות. מי שדוחה את עקרון שלטון הרוב המנצח בבחירות "בהכרח בורח לאנרכיה או לעריצות. תמימות דעים בלתי אפשרית. שלטון המיעוט, כסידור קבוע, לגמרי אינו מקובל. כך שבדחיית עקרון הרוב, אנרכיה או עריצות זה כל מה שנשאר".
בחודשים האחרונים אנחנו רואים ביתר שאת את אלו שאינם מקבלים את העיקרון הדמוקרטי של שלטון הרוב על פי בחירות, והם אכן בורחים אל האנרכיה המבקשת להשליט את עריצות המיעוט על הרוב. ויש כאלו שיש להם חלום בלהות של פרישה, התחלקות לשתי מדינות. מציעים אלו כנראה שכחו, או אולי לא למדו, את ספר מלכים. עם ישראל, עם אחד, הוא חכם מזה, ויודע שלנו יש רק ממלכה אחת, מדינה אחת, כולנו יחד.
לינקולן גם התייחס לטענה שראוי והוגן למסור הכרעות בחילוקי דעות עקרוניים וערכיים בקרב הציבור לא לנציגי הציבור הנבחרים, אלא לבית המשפט העליון. לינקולן אמר ש"האזרח הישר חייב להודות שאם מדיניות השלטון בשאלות חיוניות הנוגעות לכל העם תהיה מוכרעת סופית על ידי בית המשפט העליון... העם יפסיק להיות שליטים של עצמם", כלומר יפסיק להיות עצמאי, מכיוון שהוא מוסר את השלטון לידי גוף שאינו נבחר על ידי הציבור והציבור אינו יכול להחליף אותו בבחירות. זו האלטרנטיבה של עריצות המיעוט שמפניה התריע לינקולן, עריצות של שליטים עליונים, של ועדה מצומצמת המכונה בית המשפט העליון.
שלוש רשויות אמורות להיות קיימות בשלטון: הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. לרשות המחוקקת בלבד יש סמכות לקבוע חוקים, לא לממשלה ולא לשופטים. בית המחוקקים גם מחזיק בארנק של המדינה. שני מוקדי כוח אלו מגבילים את הרשות המבצעת. עם זאת רק לרשות המבצעת יש גופים ביצועיים, ובייחוד כוח שיטור וכוח צבאי - החרב. הרשות השופטת אמורה להיות הכי חלשה, בלי ארנק ובלי חרב, כי היא אינה נבחרת על ידי הציבור ואינה יכולה להיות מוחלפת על ידי הציבור אם לא יהיו מרוצים מתפקוד השופטים. מצד אחר הרשות המבצעת, הממשלה, תלויה באישור ובמימון של המחוקקים, אך למחוקקים אין כוח חרב. זה יוצר את האיזון.
בהיסטוריה של ארצות הברית זה היה מודגש באופן סמלי:
הנחת אבן הפינה של הבית הלבן, בית הרשות המבצעת, התרחשה באוקטובר 1792.
הנחת אבן הפינה של הקפיטול, בית הרשות המחוקקת, התרחשה בספטמבר 1793.
אך הנחת אבן הפינה לבניין בית המשפט העליון התרחשה באוקטובר... 1932!
לפני כן בית המשפט העליון ישב כאורח בקפיטול, ובמשך עשרות שנים באולם מתחת לאולם הסנאט. כאילו לומר: תפקיד בית המשפט הוא לשפוט במקרים הבאים לפניו, בתור ערעור סופי, על פי החוקים של בית המחוקקים. אין זה מקומו או סמכותו של בית המשפט לומר מה החוק צריך או ראוי להיות, אלא עליו לשפוט על פי החוקים והכוונות של המחוקקים שנבחרו על ידי הציבור, שהוא הריבון, ולא שום ועדה.
***