ידידיה מאיר
ידידיה מאירצילום: יוחנן כץ

1.

בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון השבוע, עצר רכב שרד בפתח בית העלמין הישן בסנהדריה, המוכר לתושבי ירושלים מהכיתוב מעורר חשבון הנפש שמתנוסס עליו כבר שנים: "בית מועד לכל חי". מהרכב יצא נשיא המדינה יצחק הרצוג, חבוש כיפה שחורה.

הוא ניגש אל אחד הקברים הראשונים בבית העלמין, מלווה בפמליה של מניין אנשים, והחל לומר בפרק קי"ט את אותיות השם שחקוק על המצבה: יצחק אייזיק. אחר כך אמר קדיש והפמליה ענתה אמן.

64 שנים מלאו השבוע לפטירתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, וזו אולי הזדמנות לחזור אל סיפור חייו המרתק. ההרואי, אפילו. הטור הזה נכתב בשעה שבה עדיין לא ברור אם התמונה של התינוק שחוסם אוטובוסים היא פרודיה נוקבת או מציאות הזויה, עדיין לא ידוע איזו פרובוקציה נוספת תחלל איזה ערך קדוש נוסף, ומתי שוב ישבש השיבוש את חיינו.

בשבוע כזה מצאתי קצת נחמה בדמותו המאירה של הרב, במשנתו ובדרשותיו. למרות שאם חושבים על זה, רבים מהפולמוסים שבהם היה מעורב בשנים ההן, של קום המדינה, מלווים אותנו עד היום הזה, עד השבוע הזה.

2.

מאיפה נתחיל? אולי בזווית האישית. בדברים שכתב עליו בנו הבכור, הנשיא השישי חיים הרצוג: "כשאני מתבקש להעלות את זכר מרן אבינו זצ"ל, אני כותב כאן תחילה כבן אשר אהב את אביו, עם כל הפשטות והתמימות של אהבה כזאת, ואשר זכינו, אחי יעקב זצ"ל ואני, לאהבה הטהורה של אב לבנים. עברו 30 שנה מאז היום המר שבו עבר מלפנינו לישיבה של מעלה, וכאשר אני רואה כיצד אנו ממשיכים להסתכל אחריו, אני נזכר בגמרא במסכת קידושין".

הסוגיה שחיים הרצוג מדבר עליה דנה באופנים שבהם יש לכבד אדם גדול. כמה זמן אחרי שהוא עובר על פנינו עדיין צריך לעמוד לכבודו. הגמרא מתייחסת לתלמיד חכם ולאב בית דין – כל אחד והדינים המיוחדים לגביו, אבל עקרונית, אחרי שהם הלכו ארבע אמות אפשר להתיישב – ואז היא עוברת לעסוק בנשיא הסנהדרין, כלומר בגדול הדור. מה הדין כשרואים אותו? "עומד מלפניו מלוא עיניו, ואינו יושב עד שיישב במקומו, שנאמר 'והִביטו אחרי משה עד בואו האוהלה'".

וכאן חיים הרצוג כותב דימוי נפלא: "כאשר אני חושב על האוצרות האדירים של תורה וחוכמה אשר גילינו בכתבי היד שלו, כאשר אני רואה לנגד עיניי את חידושי התורה שלו, את התשובות, את פסקי הדין, את צלילתו למים עמוקים של התורה שבעל פה ושבכתב, את התכתבויותיו עם גאוני הדור בכל אתר ואתר, את הרהוריו על אנושות, מדע, מדיניות, חוקה, תקומת ישראל, את אוצרות המחשבה שלו על חוכמת העולם, את חריפותו במשפט ובחוק – כאשר אני נזכר בכל אלה ואני יודע כי רק אחוז קטן ביותר של חוכמתו יצא עד כה לאור והעשיר את עם ישראל, הרי שנדמה לי כי עדיין עומדים אנו מלפניו מלוא עיניו, כי טרם התיישבנו, וכי אנו מביטים אחריו, כי טרם בא האוהלה. ואכן, אנו מבקשים לעמוד בהכנעה".

איזו הערצה של בן לאביו. ואיזו יראת כבוד – 30 שנה אחרי שהאב הלך לעולמו.

3. יצחק אייזיק הלוי הרצוג נולד בלומז'ה שבפולין בנר רביעי של חנוכה תרמ"ט (1888). אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלו קשור בחפץ חיים. "בליל קיץ אחד", הוא סיפר, "בית המדרש היה מלא עד אפס מקום, והחפץ חיים עומד אצל ארון הקודש ודורש לפני הקהל, המגיב לו בחרדת קודש. בן שלוש הייתי, ואמי מורתי הביאתני לראות ולשמוע את החפץ חיים. אולם משהגיעה לבית המדרש כבר לא הייתה יכולה להיכנס לעזרת הנשים, שהייתה מלאה עד אפס מקום. היא נכנסה לגן שמאחורי הבית ועמדה על יד החלון הפתוח, אותי החזיקה בידיה, וראיתי את הצדיק ושמעתי את דבריו הערבים המושכים לב ישראל לאביהם שבשמיים".

אפשר לדמיין את הרגע המכונן הזה, שמסופר בביוגרפיה המרתקת 'רבנות בסערת הימים' שכתב שאול מייזליש (ידיעות ספרים). אמא שבתוך כל הדוחק וההמולה טורחת להחזיק על הידיים את בנה בן השלוש, כדי שיראה את החפץ חיים. אפילו מבעד לחלון, אפילו רק לרגע. והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה.

4. הילד יצחק אייזיק גדל. מפולין הוא עבר עם משפחתו ללידס שבאנגליה, שם מונה אביו לרב, ומשם לימים עקרה המשפחה לצרפת. ילדות בסערת הימים. בגיל 16 הוא כבר ידע את הש"ס בעל פה. הוא לא למד בישיבה אלא עם אביו, הרב יואל הרצוג, וגם לא מעט לבד, וניהל התכתבות ענפה עם ענקי התורה של הדור ההוא. אחד מהם היה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'אור שמח', שגם העניק לו את הסמיכה לרבנות ביחד עם הרב יעקב דוד וילובסקי, הידוע בכינויו הרידב"ז (שאמר על העילוי הצעיר "רבי עקיבא אייגר של דורנו"). שנתיים אחר כך קיבל מאוניברסיטת לונדון תואר ראשון במתמטיקה, לשונות שמיות וקלאסיות, ואז תואר דומה מהסורבון שבצרפת. הוא ערך מחקר מדעי פורץ דרך על פתיל התכלת, ועליו קיבל את הדוקטורט שלו בספרות בגיל 25. הרבנות הראשונה שלו הייתה באירלנד, תחילה בבלפסט ואז בדבלין, ולבסוף כרב הראשי של אירלנד.

כשנה לאחר פטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הוא נבחר לכהן כרב הראשי לישראל – ועלה לארץ. המונים קיבלו את פני הרב הנבחר שהגיע לנמל חיפה, חבוש בצילינדר ואוחז במקל מעוטר בגולת כסף, ביום חמישי, ב' בשבט תרצ"ז (1927). ימים ספורים אחר כך נערכה ההכתרה שלו בבית כנסת החורבה בירושלים. ומכאן ועד יום מותו, 32 שנים אחר כך, הוא יהיה שחקן מרכזי בהיסטוריה של עם ישראל, באחת התקופות הגורליות שידע מאז היותו לעם. כל כך הרבה חזיתות דרמטיות, שבכל אחת מהן נטל חלק פעיל ומשפיע: ועידת פיל ותוכנית החלוקה, ועידת וודהד שבאה בעקבותיה. פרשת תליית שלמה בן יוסף בידי הבריטים. וגם פרסום הספר הלבן, אותו מסמך בריטי מפורסם שהגביל את העלייה לארץ ואת רכישת הקרקעות כאן בידי יהודים. הרב הרצוג קרע אותו בהפגנתיות, עטוף בטלית, בכניסה לבית הכנסת ישורון בירושלים, ברגע מכונן שנכנס להיסטוריה. ובחזית אחרת: באותן שנים סוערות הקים מחדש את ועד הישיבות, שסייע מאוד לפריחת עולם התורה בארץ ישראל, ולימים גם במדינה שתקום.

5. אבל עוד לפני הקמת המדינה, מגיע פרק מרכזי מאוד בחייו, בחיינו: השואה. הרב הרצוג הרעיש עולמות, פשוטו כמשמעו, בניסיון לעצור את השמדת העם היהודי. בשנת 1941 הוא יצא למסע חירום באנגליה ובארצות הברית. הוא נפגש עם נשיא ארצות הברית רוזוולט. מהפגישה הזאת הוא יצא מדוכדך וראה בה כישלון.

בזמן מסע החירום של הרב בעולם, התעורר חשש אמיתי שהכיבוש הנאצי יגיע גם לארץ ישראל. העיתונות הבריטית כתבה באותם ימים: "צלב הקרס מטיל את צילו על ארץ ישראל", אבל הרב הרצוג הכריז בשלווה ובאמונה גדולה: "חורבן בית שלישי לא יהיה וארץ ישראל לא תיכבש". כשנציגים מהשגרירות הבריטית בארצות הברית הגיעו אליו כדי לשכנע אותו שלא לשוב ארצה, אמר נחרצות: "הודיעו ללונדון את דעתי הברורה, שאין שום מקום לפחד, כי ניצחון הנאצים במזרח התיכון פירושו חורבן שלישי של היישוב היהודי בארצנו הקדושה, ועל חורבן שלישי כזה לא ניבאו נביאינו, נביאי החירות".

בדרך הארוכה בחזרה לארץ, הרב דחה טיסה ממוזמביק למצרים מחשש חילול שבת. הוא העדיף להישאר עם רעייתו שרה (שהייתה אישיות בפני עצמה, ושותפה מלאה לעשייה של בעלה במשך כ־40 שנה) לבד בעיר, בעיצומה של המלחמה. היו שסברו שמבחינה הלכתית יש היתר לטוס בגלל המצב הביטחוני באזור, אבל הרב לא מיהר לסמוך על ההיתר: "אם אני אסע במטוס בשבת, יהודים אחרים ייסעו באוטובוס בתל אביב, ויקיץ הקץ על שבת קודשנו". איזה סיפור. יש משמעות ציבורית לפסקים כאלה, בגלל הפרשנות שאחרים עלולים לתת לדברים. כוח דאחריותא עדיף.

6. ואפרופו שבת: כשחזר הרב בסופו של דבר לארץ, הוא נקלע לעימות עם השלטונות. הבריטים סבלו ממחסור בציוד ובאספקה מכיוון שהגרמנים הטביעו את האוניות שהביאו ציוד למזרח התיכון. המקור הבטוח היחיד לאספקה היה תוצרת מקומית. הדרישה למוקשים שייצר בית החרושת 'פרידמן' בירושלים הייתה גדולה והשלטון הבריטי הוציא פקודה שעל בית החרושת להגדיל את תוצרתו ולעבוד בשבתות. רוב פועלי בית החרושת היו יהודים חרדים, והם פנו לראש העדה החרדית, הרב יוסף צבי דושינסקי, שפנה לרב הראשי (כן, לרב הרצוג היו קשרים מצוינים לא רק עם דיפלומטים ומנהיגי מדינות בעולם הרחוק, אלא אפילו עם גאב"ד העדה החרדית בירושלים...). הרב הרצוג פסק שאסור לפועלים יהודים לעבוד בשבת במפעל.

הרב הרצוג נואם בפני פליטי שואה במחנה עקורים באיטליה
הרב הרצוג נואם בפני פליטי שואה במחנה עקורים באיטליהללא קרדיט צילום

למחרת פסיקתו, התקבלה הודעה בהנהלת הסוכנות שהוחלט לאסור את הרב מכיוון שהוא מפריע למאמץ המלחמתי החיוני. כשהגיע בריגדיר בריטי לביתו, עוד באותו יום, להעמיד אותו על חומרת העניין, ניגש איתו הרב אל ארון הספרים, הוציא משם סידור עם תרגום אנגלי, פתח אותו בברכת "השכיבנו" וביקש מהקצין לקרוא. הוא הפנה את תשומת ליבו לסיום "שומר עמו ישראל לעד" בתפילת ערבית של כל ימות השבוע. הוא הסביר לקצין הבריטי שבשבת לא חותמים כך, משום שהשבת עצמה היא השומרת מכל רע. "ונשק זה", הוא אמר, "כוחו נבחן במשך 3,000 שנה".

הרב המשיך ודיבר על חשיבותה המיוחדת של השבת ליהודים, ואמר שלא בקלות הוציא פסק שאוסר את העבודה בשבת, אלא שהוא חקר את הסוגיה היטב ומצא שיש אפשרות להגדיל את אספקת המוקשים בדרכים אחרות, ללא חילול שבת. "אתם ניגשתם לעניין בלי להכיר את חומרתה וערכה של שבת קודשנו", אמר הרב לבריגדיר. הקצין התרשם מהדברים, הוקסם מאישיותו המקרינה של הרב, וחזר בו, תוך כדי הפגישה, מעמדתו התקיפה, ואף הוסיף: "אציע לפני מפקדיי לגייס את כבוד הרב. לאמונתו אנחנו זקוקים בימים קשים אלה. היא הנשק שיכול להקנות לנו את הניצחון".

7. שנת תש"ו (1946). ושוב הרב הרצוג יוצא למסע עולמי. הפעם כדי לדרבן יהודים לעלות לארץ עם סיום השואה. הוא מבקר במחנות העקורים ומחזק את האודים המוצלים. הרב היה מעורב בהעלאת מעפילים וקליטתם בארץ, בין היתר בסיפור המורכב של 'ילדי טהרן', אבל העניין המרכזי שעסק בו באותו מסע היה גורלם של הילדים האבודים: להשיב לחיק ישראל ילדים שנמסרו לפני השואה על ידי הוריהם, שנרצחו בשואה, למשפחות גויות ולמנזרים. הרב הרצוג נסע לבתי יתומים ולמנזרים, לחפש את הילדים. הוא אף פגש בוותיקן את האפיפיור פיוס ה־12, "אחרי ההשמדה הנוראה, כל ילד כזה הוא לנו אלף ילדים", התחנן הרב בדמעות. אחרי מאמצים אדירים הצליח לאתר כ־500 ילדים ולהעלות אותם לארץ ב"רכבת הרצוג". לא מצאתי סימוכין היסטוריים לסיפור המפורסם על כך שהרב קרא "שמע ישראל" במנזרים ואז הילדים היהודים, שהכירו את קריאת שמע מהימים שלפני המלחמה, התקבצו סביבו בדמעות – אבל עליי לא מספרים אגדות כאלה.

8. ומעל לכל הפעילות הדיפלומטית הענפה וחובקת העולם הזאת – ובאופן מופלא: תוך כדי הפעילות – הרב הרצוג היה מגדולי הדור. גאון בתורה, גאון במצוות, שלמד, שפסק, שכתב. "ארון קודש מלא בספרים", אמר עליו הרב קוק. הרב הרצוג זכה כל השנים להערכה גדולה מכל גווני היהדות הדתית. בביתו ברחביה התכנסו מדי יום שישי גדולי תלמידים החכמים של ירושלים למפגש שבועי שבו ליבנו סוגיות קשות. בהם הרב איסר זלמן מלצר, הרב יחזקאל אברמסקי, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב בצלאל ז'ולטי, הרב שלמה גורן והרב אברהם שפירא.

ובחזרה אל העשייה הציבורית: בארץ ישראל הנבנית, הרב הרצוג היה מעורב בהקמת ההתיישבות. חלוצי גוש עציון היו כה אסירי תודה על היחס המיוחד שלו אליהם עד שהחליטו לקרוא יישוב על שמו, עוד בחייו: משואות יצחק (את הסיפור הזה לא הייתי צריך לקרוא בשום ספר. שמעתי אותו מסבי, אהרון מאיר ז"ל, שהיה ממקימי היישוב ומהאוהבים הגדולים של הרב והרבנית הרצוג). ואחרי נפילת הגוש, ביום הכרזת המדינה, הוא ליווה את אלמנות לוחמי הגוש ואת היתומים. הוא סייע לאסירי המחתרות. היה מעורב כמובן בכל הפעילות של המוסדות הלאומיים (ואף ניסה לנצל את קשריו האישיים עם זאב ז'בוטינסקי וחיים ויצמן כדי לפשר ביניהם). חיבר את התפילה לשלום המדינה. הקים את מערכת הרבנות ובתי הדין במדינה החדשה. הקים את המכון שהוציא לאור את האנציקלופדיה התלמודית. יזם את הקמת 'היכל שלמה' בירושלים.

9. וכמו קודמו בתפקיד הרב הראשי, גם הוא יצא למסע במושבות ובקיבוצים. היעד הראשון שלו היה הדור הצעיר. "אם נצליח לעורר בהם לפחות עניין במורשת היהודית, ברור שנביא אותם לחפש מקורות ושורשים", כתבה ביומנה הרבנית שרה, שהתלוותה אליו למסע. בקיבוצים נאמר לו שהם רואים בהורי החברים הזקנים, שהתפללו בחדר קטן שהעמידו לרשותם, תופעה אנכרוניסטית, מנותקת מדמותו של הישראלי החדש.

"בתפילין הם מסתכלים בחשד נורא", כך מתואר בזיכרונות מהמסע ההוא, ואני נזכרתי, איך לא, בתיעוד של הקלפטע מתל אביב שהטרידה בשבוע שעבר את החב"דניק ("אני לא מדברת איתך!") ואת הנערים ("הוא הבטיח לכם משהו?"). כן, יש מי שעד היום מסתכל בתפילין ב"חשד נורא". "התכחשותכם למסורת ישראל", אמר הרב לקיבוצניקים הצעירים, "שמה לאל את כל הברכה במעשה ההתיישבותי־חלוצי הענק שלכם. ביד אחת אתם בונים את המדינה ונוטעים בה שורשים, וביד השנייה מנתקים אותה מכל שורשי חירותה, שורשים של דורות".

נראה לי שהרב הרצוג היה מתרגש לראות את הנעשה היום בהרבה מאוד קיבוצים. אלה כבר לא הסבים הזקנים שמתפללים בחדרון צדדי. הם נפטרו, אבל התפילות שלהם כנראה עושות רושם ופועלות ממרום: חלק מבני הדור הבא, הדור השני והשלישי בקיבוצים, חוזר בתשובה או מתקרב למסורת, מקים בתי כנסת ומכשיר את חדרי האוכל.

10. אז השואה האיומה נגמרה. הבריטים עזבו את הארץ. מדינת ישראל קמה. יהודים מכל העולם באים בשעריה. מה האתגר של מדינת ישראל, כלומר של הרב הרצוג? ובכן, הרב הראשי הראשון של המדינה היהודית פותח באותם ימים במאבק ציבורי על המשימה הלאומית הבאה: כינונה של חוקה במדינת ישראל. אבל לא סתם חוקה ככל העמים. להפך. חוקה שתהיה מבוססת על עקרונות התורה והאמונה.

וכך אמר בנאומו ביום העצמאות הראשון: "הקמת מדינת ישראל אחרי חורבן איום ונורא בן אלפיים שנה, ועם גמר השמדת שליש האומה בידי רשעי הגויים, הפלא הגדול הזה, הוא רק תחילת תיקון העוול העולמי כנגד האומה שהאנושות כולה חייבת לה. וכשם שמצווה גוררת מצווה, תיקון גורר תיקון. נפתחה הדלת לקיום דבר אלוקים בידי משה עבדו: 'ה' ימלוך לעולם ועד'".

והמשיך הרב: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה. מלכות ישראל לא תיכון כי אם על אדני התורה והאמונה. כשאנו שואלים את עצמנו כיצד התקיימה האומה הישראלית שהייתה שה פזורה בין מיליוני זאבים קרוב לאלפיים שנה, מה סודו של הפלא הגדול של נצחיות ישראל? אכן לא התקיימנו בכל שנות גלותנו אלא בכוח התורה, ועל זה תעיד ההיסטוריה העברית. יבואו יעידו כל אותם הכוחות והחוגים שבעמנו שעזבו את התורה שבעל פה. היכן הם היום? היכן היא היהדות האלכסנדרונית ששגשגה בימי בית שני? יבואו יעידו הקראים, מה מעמדם כיום? ביישוב דוגלים בסיסמה של 'תחיית האומה בארצה'. אבל כלום תיתכן תחיית האומה בלי תחייה רוחנית? בלי תחייתם של אותם ערכים אלוקיים שלשם הגשמתם באה אומתנו לעולם? צו השעה – לכונן את המדינה בציון בית חיינו על יסודות דבר ה'. על הצד והמשפט של תורתנו אשר ממנו למדו רבים ועצומים. חלילה שהמדינה תלך לעמים אחרים לחפש ספרי משפטים. 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בך'. בך ובתורתך".

11. למרות שהרב הרצוג נודע כעילוי, הוא היה מחובר למציאות. הוא ידע היטב שבמדינת ישראל החדשה רבים אינם שומרים תורה ומצוות. במבוא למצע שלו למדינה יהודית הוא כותב כך: "שאיפת כל היהדות הדתית בארץ ובתפוצות היא שהתחיקה תכלול סעיף יסודי שהמשפט בארץ יהיה מבוסס על יסודות התורה. אבל כדי שיתקבל הסעיף על חלק ניכר מהציבור הארץ־ישראלי – שהוא רחוק מידיעת התורה, ולצערנו אינו דבוק לחלוטין במסורת קודשנו, היא הגורמת לדעתי שתורה ודמוקרטיות נראות בעיניו זרות זו לזו (מזכיר לכם משהו?) – הרי שבהכרח יש לעבד כבר עכשיו מצע למשפט מתוך התחשבות עם עובדה זאת".

ואיך מתחשבים בציבור הישראלי ובתפיסת עולמו הלא דתית? מיד נגיע אל מתווה הרצוג. אבל לפני זה תראו איך הרב – שאגב, היה מומחה בהשכלתו במשפט בין־לאומי – מתייחס לאפשרות שמדינת היהודים, שזה עתה קמה, לא תנהל את מערכת המשפט שלה על פי חוקי התורה: "כמעט שלא יכול לעלות על דעת שום יהודי דתי שהמדינה תעזוב מקור מים חיים, את תורתנו הקדושה, לחצוב לה בורות, בורות נשברים.

לסגל לה חוקים ומשפטים של עם אחר. הלא זו מהפכה איומה מבפנים וחילול ה' נורא מבחוץ! זה היה בבחינת נתינת גט כריתות חס וחלילה לתורת ישראל. כי סבורים היינו שתכף להכרזת המדינה, הגורמים הקובעים בשטח הזה יהיו נמלכים מיד בסמכות התורה בארץ, כדת מה לעשות. אומנם כך הוא הנוהג בכל ארץ נכבשת, שמאירים את החוק הקיים מכבר, שלא לגרום תזוזות וזעזועים קשים בעולם המסחר וכו'. אך במה דברים אמורים? באומות שאין להן משפט שהוא חלק מדתן, מה שאין כן אצלנו. הרי זה דבר חמור מאוד מאוד לקיים אפילו לזמן מועט משפט זר (ומה גם משפט שהטילה עלינו ממשלה מנדטורית שבגדה בנו בתחילה בסתר ואחר כך בגלוי והמפעילה נגדנו את כוחות המדבר, בכוונה זדונית לכבות את נר ישראל אשר בעזרת צורו וגואלו התחיל עכשיו שואף זורח). חוק בריטי על גבי חוק עותמאני".

וסיים הרב: "אפילו אם בריטניה הייתה תופסת את מקומו של כורש, ואפילו אם היה המשפט הנידון כולו נאה כולו יאה מהבחינה היורידית הכללית, הרי זה חוק ומשפט גויי. וכבר הגאון הלאומי צריך היה לעמוד כתריס כנגד ההתבוללות הסיטונאית הזאת, בפני החיקוי המשפיל ברקע של החוק. וכשאנו מסתכלים בעניין הזה מן הבחינה העליונה של תורה מהשמיים וקדושת ישראל, הלא רעדה תאחזנו! כל בר בי רב יודע כמה הרעישו אבות העולם, החל מהתנאים ועד אחרוני הפוסקים, על התדיינות בערכאות של גויים, ומה גדול החילול כשמדינת ישראל מסגלת לה חוק ומשפט משל הגויים!".

סימני הקריאה הם לא שלי, כמובן. הם מופיעים בטקסט המקורי. ואגב, אם מדברים על כתיבה וטקסטים: הרב הרצוג ידע 12 שפות! (סימן הקריאה הזה הוא שלי).

12. וכאן מגיע החלק המעשי בתוכנית של הרב הרצוג למערכת המשפט. תקשיבו טוב: "כלום לא היה מחובתה של הממשלה להכריז ולהודיע שכוונתה ומטרתה היא שעל כל פנים אחרי תקופת המעבר הלזאת, ישוב משפט התורה לחדש ימיו כקדם? ושהיא, ממשלת ישראל, עתידה לבקש עצה הדרכה והוראה מפי חכמי התורה בנוגע לתקנות והשלמות בנוגע לשטחים ידועים במשפט התורה, שיינתן לו תוקף מלכותי? ואפילו בתקופת המעבר, כלום לא הייתה צריכה להושיב בכל בית דין משלה, על כל פנים יחיד דגמיר וסביר, תלמיד חכם היודע להתמצא בחושן משפט שלנו, להגיש לשופטים את דין התורה ולהטיל עליהם לדון על פיו? הרי על כל פנים חייב היה להיראות יחס הוגן והולם כלפי משפט תורתנו, שהיא חיינו ואורך ימינו".

הבנתם? הוועדה לבחירת שופטים תשבץ בכל הרכב משפטי שופט תלמיד חכם אחד, שאיתו יתייעצו איך צריך לפסוק לפי חוק התורה ושיטיל עליהם לדון על פיו. וכותב שאול מייזיליש בביוגרפיה כך: "הרב הרצוג ביטא את הסתייגותו מהיעדר אומץ הלב להנהיג בישראל את שיטת היהדות השורשית ואת הבוז שרחש להעדפת המוסדות להיות עם שחוקתו כחוקות העמים: הוא נעדר בהפגנתיות עם הרב עוזיאל מטקס פתיחת בית המשפט העליון (13.9.48)".

הרב הרצוג אף פרסם מאמר בעיתון 'הארץ' שעורר עליו את חמת לשכת עורכי הדין: "אוי לנו מעלבונה של תורה. נתקיימו בנו דברי הנביא: 'המליכו ולא ממני, הסירו ולא ידעתי'. מינו בתי דינים של מטה ושל מעלה, ובית דין עליון, כאילו היה בית הדין הגדול לארץ ישראל, אפילו בלי להיוועץ עם דעת תורה. ואילו לא מינו אלא מינוי ארעי, לא היה כל כך רע. אבל מכיוון שאישרו את המינוי של אותו בית הדין הגבוה (שכולו, פרט לאיש אחד, הדיוטות בנוגע לבקיאות והבנה במשפט התורה) לכל ימי חייהם – ואני מאחל לכולם אורך ימים ושנים – הרי עשו דבר שיגרום חלילה בכייה לדורות. ממש עקירת דין התורה ברגע שאליו ציפינו. קשה להניח שמשפט התורה ישוב להיות משפט המדינה. שהרי קבועים בתור גאוני השופטים אנשים שחוקי תורתנו, על כל פנים בשטח המשפט, כמו זר נחשב להם".

אבל למה להתייאש? אומנם בית המשפט במדינה החדשה אינו פוסק לפי דיני תורה, אבל יש תקווה: "לא אלמן ישראל", כתב הרב, "חושבני שבכוח הליכוד והאחדות נגיע בעזרת ה' לקרוב ל־40 אחוזים בפרלמנט של מדינת ישראל, וקולנו ימצא הד חזק גם בלב כמה מאלה שהתרחקו, פחות או יותר, מהשקפת העולם של היהדות הנאמנה. צו השעה הוא: מי לה' אליי!".

13. הרב הרצוג זכה בפרס ישראל לספרות תורנית בשנת העשור למדינה. בנאומו בשם מקבלי הפרס אמר כך: "באופן כללי אני רוצה לומר שיש אצלנו הרבה מן המצער והמכאיב מאוד ללב היהודי הנאמן לתורה, והרבה מן המדאיג ונוגע לעתיד הלא רחוק. היחסים בין דת למדינה, היכולים אולי להניח את הדעת באומות העולם, אין בכוחם לספק את ישראל. תורנו היא תורת חיים. מקיפה היא את היקף החיים ביחיד ובציבור. אנו אומרים בתפילה יום יום: כי היא חיינו ואורך ימינו... נצנוצי תחייה רוחנית כבר מהבהבים באופק. עובדה היא: מאז קמה המדינה התחזק לימוד התורה בארץ קודשנו, נוסדו ישיבות חדשות ונתווספו ספסלים בבתי המדרש. אם כי לרבים לכלל מעשה, לכלל קיום מצוות מעשיות, עוד לא הגיע הדבר".

זמן לא רב אחר כך הוא נפטר, בגיל 70, בלי שזכה לראות את הגשמת חלומו למשפט עברי במדינת ישראל.

14. שנה אחרי פטירתו נולד נכד חדש במשפחה. וייקרא שמו בישראל: יצחק הרצוג. הרצוג כתב את דברי הפתיחה למהדורה עדכנית של הספר על סבו, שממנו הובאו כל הציטוטים כאן על מערכת המשפט. זה ספר שהרצוג הנכד היה שותף במימון הוצאתו מחדש ואני יודע אישית שהוא מעניק אותו לאנשים רבים שהוא פוגש, בגאווה. וכך כותב שם נשיא המדינה: "מדי שבוע, ולעיתים אף מדי יום, אני מקבל דרישות שלום מסבי הדגול. כך למשל מספר לי אחד איך הרב הציל את משפחתו מציפורני הנאצים, אחר מעביר לי מכתב שלו שלא הכרתי, מישהי שולחת לי תיאור של ביקורו בבית הספר שבו למדה... ואני קורא ושומע ומשתאה מן ההיקף העצום של העשייה, הידע והפעילות של הרב, ושואל את עצמי, כמאמר השיר – 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?', איפה ישנם עוד רבנים מסוגו של הרב הרצוג? כי לכאלה זקוק העם שלנו גם בדורנו שלנו".

נכון מאוד. מי מאיתנו היום מעז לדבר כמו הרב הרצוג? עזבו לדבר, מי מאיתנו מעז לחשוב ככה בכלל? ומי יכול לבטא עמדה מרשימה כל כך, מעוררת השראה, בכבוד ובנועם אבל בתקיפות? הרב הרצוג, מתברר, הגה תוכנית מקיפה למערכת המשפט, שלא הכרתי את פרטיה, עד שברחתי השבוע מצפצופי הזמבורות ומריח הצמיגים הבוערים אל הביוגרפיה שלו. כך שעם כל הכבוד לתיקוני יריב לוין, יש לנו תיקון הרבה יותר גדול לחולל. כי הסיפור אינו עילת הסבירות. הסיפור הוא עילת העילות.

לתגובות: [email protected]

פתק ברכה שהוקרא בפני הרב הרצוג בביקורו במוסד לילדים יתומים באירופה אחרי השואה
פתק ברכה שהוקרא בפני הרב הרצוג בביקורו במוסד לילדים יתומים באירופה אחרי השואהללא קרדיט צילום

**************************************************************************

**************************************************************************