כל משפחה שוקלת את שיקולה האישי, ומשלמת על כך מחיר ברווחתה. חרדים במאה שערים
כל משפחה שוקלת את שיקולה האישי, ומשלמת על כך מחיר ברווחתה. חרדים במאה שעריםצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

במאמר שכתבה לכתב העת 'צריך עיון - חשיבה והגות חרדית' מבית 'קרן תקווה', גורסת תמר קציר כי השיח סביב השותפות החרדית בשוק התעסוקה הוא רק דרך לפרוט על המיתרים החשופים של החברה הישראלית.

לשיטתה של קציר, השנאה של חלק מהחילונים אינה מתחילה ונגמרת בכך שהציבור החרדי אינו עובד, אלא מחרדה לצביונה של המדינה. יש כאן ויכוח אמיתי ונוקב, שאין לטשטש אותו בדיונים על יציאה לשוק העבודה ונשיאה בנטל. לטענתה הציבור החרדי גמיש ומשתנה הרבה יותר ממה שמציירים אותו, והחלטה לצאת לעבוד הינה אישית בלבד.

בראשית דבריה התייחסה קציר לנסיבות כתיבת המאמר, כתגובה לעורך 'צריך עיון' הרב פפר שבמאמרו "תשובה חדשה לביקורת על היהדות החרדית" קורא לשיח ענייני בנוגע לשותפות החרדית בנטל הכלכלה: "השתמע מדבריו כאילו לשנאה כלפי הציבור החרדי בהיבט הכלכלי יש שורש, וצריך לנהל על כך שיח. בנוסף הוא טען שם שהציבור החרדי צריך לצאת מהגישה של 'אנחנו והם', גישה מסתגרת שאינה לוקחת אחריות, ולעבור לגישה שמטה שכם למאמץ הכלכלי של כלל אזרחי ישראל".

קציר טענה: "אני חושבת שלבוא לציבור החרדי ולנסות לעורר בו את האחריות כלפי המדינה בניסיון להוציא אותו לשוק העבודה היא מוטעית, משום שלא הסתכלות אגוצנטרית היא המולידה את הפער בנטל הכלכלי אלא נקודת הסתכלות שונה על תרומה לעם. בבסיס התפיסה החרדית, האחריות הלאומית הגבוהה ביותר שיהודי מאמין יכול להשית על עצמו היא לימוד התורה".

"יציאה לשוק העבודה בציבור החרדי המתרחשת תחת הרדאר היא תוצר של צורך ברווחה אישית. אין אשה חרדית שתדחף את הבן שלה או את בעלה לשוק העבודה מחמת אחריות לכלכלת המדינה. אבל היא עשויה בהחלט לתמוך בכך אם הללו יטענו לחוסר סיפוק, לקושי בפרנסה, לחוסר יכולת ללימוד אינטנסיבי או אפילו לחשש לערעור היחסים בתוך התא המשפחתי. האם מה שעומד מול עיניו של אדם חילוני הקם בבוקר לעבודה הוא התרומה הקהילתית והלאומית? הוא עובד כדי להגדיל את ההכנסה שלו וכדי להשיג מימוש עצמי".

קציר הסבירה כי: " הציבור החרדי שבע מאחריות ציבורית ומהתנהלות כקולקטיב בעל אחריות נרחבת על הקוסמוס, ולכן דרבון לאחריות וסולידריות לאומית 'הוא לא המיתר לנגן עליו'. כל כמה זמן יש תחקירים ומאמרים המתייחסים לעקומת הגידול התלולה של הציבור החרדי במדינת ישראל, שכוללים תחזיות פסימיות על עתיד המדינה, כל מאמר, כל תחקיר כזה מלבים את השנאה לציבור החרדי".

"אני חושבת שהרבה חרדים מרגישים את המטען הזה יושב ברקע במפגשים מזדמנים עם ציבור ישראלי כללי, השיחה הזה חוץ מזה שהוא מייצר שנאה ואין בו תועלת כלל הוא גם חוטא לאמת. אני טוענת שבתוך המשחק הזה, תמיד יהיו פרמטרים שלא נוכל לצפות אותם מראש. לדוגמא אם תסתכל 30 שנה אחורה, אין ספק שהמצב הכלכלי היה פחות טוב, ובנוסף הציבור החרדי היה קטן יותר", כך כלשונה.

קציר ביקשה לעמוד על הסוגייה המורכבת וטענה: "לתפוס בצורה קרה שכזו את התחזיות הפסימיות זה פשוט גורם לניכור. כל הסיפור של יציאה של נשים חרדיות לשוק העבודה, ואף גברים שיוצאים לעבוד, הם תהליכים שיהיו להם השפעה. בנוסף, למדוד חוסן של מדינה רק על פי התל"ג שלה זה מאוד שיטחי וחסר, אפשר להסתכל בצורה שונה, כדוגמא, על נשים שנשארות בבית ע"מ לגדל את ילדיהן בצורה מיטבית, יכול להיות שתרומתן למדינה בזה שהן מגדלות ילדים בריאים נפשית גדולה יותר מלעשות שעות נוספות בשוק ההייטק".

"לגיטימי בהחלט לדון האם מה שתורם לחוסנה של מדינה היא כלכלה צומחת או בריאות נפשית. כמה המדינה רוצה לעודד משפחות שבהן יש להורים פנאי לטפל בילדים ולהשקיע בבית וכמה היא רוצה למקסם את יכולת הייצור של כל יחיד. חוסנה של מדינה אינו נגזר בלעדית ממצב הכלכלה שלה. יתכן בהחלט שהתל"ג ירד, אבל אם במקביל לכך הפשיעה גם היא תרד, אם הסולידריות החברתית תהיה גבוהה יותר, האם לא תהיה המדינה במצב טוב יותר?!", טענה קציר.

בהתייחסות עמוקה יותר כלפי הסיקור השלילי של החברה החרדית, אמרה: "ברגע שלא מעריכים את הלימוד כלימוד, ברגע שיש חוסר הערכה לערכים של החברה החרדית, זה מוליד את כל הניכור. השיפוט לחומרה של החרדים נובע מזלזול בערכים שלהם ולא ממדיניות קפיטליסטית במיוחד. אם החברה הייתה מעריכה את אורח החיים החרדי, את ההעדפה של עיסוק בתורה על פני רווחה כלכלית, היא הייתה מקבלת בהבנה את הבחירה להסתמך על מפרנס יחיד. כל משפחה שבוחרת בדרך חיים של הסתפקות במועט ראויה להערצה. רק הסתכלות שלילית ושנאה כמעט אוטומטית יכולה להפוך ערך כה טהור ונעלה כהסתפקות במועט לעניין שלילי."

קציר טענה: "ניתן להבחין שבשיח אודות התרומה הכלכלית של הציבור החרדי מעורבות נקודת הסתכלות קפיטליסטית מחד, וחשיבה סוציאלית-קומוניסטית מאידך. שיח המסתכל על התרומה למדינה לפי צמיחת התל"ג שלה, ומצד שני משתמש בצורת מחשבה קומוניסטית בעניין החובה של היחיד כלפי המדינה".

"במדינה קומוניסטית בן אדם היה צריך לצאת לעבוד, משום שהמדינה העניקה לו בתמורה את הזכויות הסוציאליות שלו. לעומת זאת, במדינה קפיטליסטית, הבן אדם עצמו הוא זה שיישא באחריות אם ייצא לעבוד או לא. וזה ממש לא ברור שקיימת חובה מוסרית ערכית של משפחה לשלוח את שני בני הזוג לשוק העבודה".

לסיום אמרה קציר: "אני חושבת שמסלול החיים של משפחות האברכים הוא תובעני ומעורר הערצה המסלול הזה אינו מתאים לכולם והוא מסלול לא קל. חרדים רבים בוחרים לצאת לעבוד בגלל המחירים האישיים והמשפחתיים, אבל נתוני תל"ג אינם צריכים להיות המניע בהחלטה של אדם לצאת לעבוד או לא, אלא זו צריכה להיות החלטה אינדיבידואלית".

לקריאת מאמרה המלא של תמר קציר לחצו כאן