נפגשים, מתווכחים ומחייכים
נפגשים, מתווכחים ומחייכיםצילום: תנועת חמש אצבעות

פורום משותף של קצינים ולוחמים מיחידות עילית בצה"ל, תומכי ומתנגדי רפורמה, מקיימים באחרונה שורת מפגשים כשברקע נשמעים איומי הסרבנות. על המפגשים הללו שוחחנו עם שניים ממארגני המפגשים, שניהם חברים לאותו צוות בשייטת ועמדותיהם מנוגדות, אמיר מנחם המתנגד לרפורמה וברוך הירש התומך בה.

"כשהתחיל נושא הרפורמה קמו קבוצות ווטסאפ של בוגרי השייטת. הייתה קבוצה שהתמקדה בפעולות מחאה, בעיקר מול הבית של גלנט, והייתה קבוצה אחרת שהתמקדה בשיח ערכי ואידיאולוגי. מאוד שמחתי בקבוצה הזו. אמרתי שאני תומך, אבל מאוד רוצה להבין מה בוער לצד השני", מספר ברוך על ראשית הדרך.

אלא שבאותה קבוצת דיונים החל שיח מתלהם וקשה. "היו הרבה נאצות ברמה האישית. את מה שרואים בשטח ראינו גם שם, ואפילו באופן חריף ונמוך יותר" הוא מספר. האכזבה מהקבוצה וממה שמתחולל בה הביאה אותו לחלוק עם אמיר מנחם, חברו לצוות, את תחושותיו ושניהם חשו שצורת השיח הזו אינה מקובלת עליהם, ועלה הרעיון לקיים מפגשים של ממש בין מחזיקי עמדות מנוגדות, מתוך הבנה ש"תקשורת דרך רשתות חברתיות לא עובדת. היד קלה מדי על המקלדת ואנשים מאוד נסחפים. צריך תקשורת פיזית שבה רואים את האנשים בעיניים, תקשורת שבה אפשר להגיד כל מה שרוצים אבל לא איך שרוצים. לדבר בצורה מכובדת ומי שלא מסוגל שייצא החוצה להתקרר קצת".

אמיר מנחם מספר על השיח עם חברים סביב התחושה של שניהם כשני חברים טובים שמרגישים שרב המשותף על המפריד ביניהם, והפנייה מגיעה למעגלי חברים נוספים מיחידות מובחרות נוספות בהם טייסים, לוחמי מטכ"ל, שלדג ויחידות נוספות. כל אלה הוזמנו למפגש ראשוני שבו, כך הובטח, תוצגנה הדעות השונות ויתקיים שיח.

למפגש הראשון הגיעו למעלה משלושים לוחמים וקצינים והתגובות היו נלהבות. את עמדת הבעד הציג מאיר רובין מפורום קהלת ואת עמדת הנגד הציג עו"ד מדב מרידור, בנו של דן מרידור. "השיח היה מכבד מאוד למרות ההתנגדות. השיח לא נכנס לפסים אישיים ולאחר מכן הפורום דיבר בינו לבין עצמו במשך כמה שעות בצורה מאוד עמוקה. הבנו שיש לנו כאן הזדמנות לאלטרנטיבה. מפחיד אותי שהפכנו לשחור או לבן ורובנו חיים עם מורכבות, והפורומים האלה נותנים לכך מקום, אפשר לדבר גם על הדברים המורכבים", אומר אמיר. "הרי ברוך ואני לא מסכימים על כל דבר, אבל את רוב הדברים אנחנו רואים עין בעין וזה בסדר שלא מסכימים על חלק מהדברים. אנחנו עדיין יכולים לחיות ביחד כמו כל משפחה".

על היכולת לקיים שיח משותף גם על סוגיות בעלות משמעות דרמטית לעתידה של המדינה, אומר ברוך כי אמנם "בסוף יש כאן מדינה עם הרבה אידיאולוגיות שנות וגם אצלי בבית האידיאולוגיות שונות. אני לא מצפה שמישהו יהיה כמוני. ברור לי שיש סט ערכים שצריך להיות משותף וזהה, אבל הוא לא צריך להיות רחב כדי שנוכל לחיות יחד. כל אחד נותן את הערך המוסף שלו. יש חוזקה בהבנה שלכל אחד יש את הנקודות החשובות לו וההבנה שאני לא מבקש לכופף את מי שלא באידיאולוגיה שלי וכל אחד בונה את הקומה המיוחדת שלו, דברים שאולי חסרים אצלי, ואנחנו מקבלים ומבינים את זה".

עוד מוסיפים השניים וקובעים בביטחון כי רוב מוחלט של הציבור אותו הם פוגשים לא נמצא בפינות הקיצוניות של השיח. הרוב המוחלט, הם אומרים, מבין את הכורח להמשיך ולחיות יחד ואינו מוכן לקבל שיח של פיצול ושסע ורואה לעצמו חובה לחפש ולמצוא את דרך האמצע. ולדבריהם באופן חד משמעי ניתן לראות התחלה של תבנית אליה ניתן לכנס את שני הצדדים לקראת המשך חיים משותפים.

ועם זאת, "האנשים שמגיעים לפורום הם לא אנשים של האמצע. יש מכל הקשת, יש חרדים ויש מי שסירבו להגיע למילואים, יש את הכול, אבל כשמדברים בעומק על הדברים מוצאים הרבה נקודות מפגש. יש מחלוקת גדולה בנושא הסירוב אבל כשמדברים בלי להיתפס למוקצן רואים הרבה נקודות חיוביות".

"הפלגנות נובעת מרדידות של השיח ומבורות שהרשתות החברתיות מייצרות. דווקא השיח הישיר ששם את מה שקשה על השולחן, הוא זה שפותח את הלבבות, פתאום אני מבין מה עובר על ברוך ומה מפריע לו במדינה, וכדשי שנוכל להמשיך לחיות יחד אנחנו מוכנים לוותר על הדברים, ואנחנו רואים ביקוש גדול למודל שלנו", אומר אמיר.

עד כה שותפים למפגשים שהובילו השניים כמה מאות ברחבי הארץ. עד כה התקיימו חמישה מפגשים גדולים אך לא מעט מפגשים קטנים יותר וממוקדים יותר בין מפגש למפגש. הדרישה למפגשים עולה וגואה ככל שהשיח בתקשורת הולך ומתלהט.

ואולי השיח מתאפשר דווקא בגלל הרקע המשותף של שני לוחמים שהיו יחד באותה יחידה, ולמעשה מדובר בתחושה שלא קיימת אצל שאר העם? ברוך משיב: "ברור שכאשר יש היכרות זה מאוד מפריע. כשראיתי את פעולות המחאה זה הפריע לי וכשראיתי שגם אמיר הולך להפגין מול הבית של גלנט היה לי חבר כמו אח לשאול אותו וברור שזה קידם את העניין לעומק, מתוך ההיכרות הקודמת שלנו והיכולת לדבר על הכול".

אמיר מוסיף ומעיר: "יש לנו לא מעט חברים שנמצאים במשבר אמון מאוד גדול מול ציבורים שונים בחברה הישראלית וזה קורה בגלל הנתק. רואים חבר ששייך למפלגה אחרת ולהתבטאות כזו או אחרת ומתקשים להאמין שהם שירתו ביחד, וכך נוצר דווקא קרע, כך שהשירות הצבאי המשותף לא מבטיח שום דבר".

באשר לסוגיית הסרבנות והצורך להוציא את האופציה מהשיח למרות שבכירים לשעבר בצבא קוראים לסרבנות או לפחות מבינים אותה, אומר ברוך כי כמי שתומך ברפורמה קל לו יותר להתייחס לכך. "יש טעות קריטית ומהותית בנושא הסרבנות. יש אנשים פרטיים שהיו בכירים בארגונים שונים, בצבא באקדמיה או ברפואה והם מתחילים לדבר בשם הארגונים האלה למרות שבתוכם יש אנשים עם עמדות שונות. כשמנכסים את הארגון לצד מסוים זה מדיר אחרים ומייצר ניכור וחוסר אמון".

"שמעתי שיח ממפקדים בכירים שמדברים על סרבנות. זה פוגע באמון שלי בהם. כשמדובר בארגונים כלל ישראליים חייבים להוציא את השיח הזה. אנשים פרטיים יכולים להפגין אבל לא כארגונים", אומר ברוך.

אמיר מוסיף כי דעתו האישית היא שאינו מסוגל לסרב כאדם הרואה את עצמו ציוני ותורם שעוסק בחינוך הרבה שנים. " כמי שתמיד האינטרס הישראלי נמצא אצלו למעלה אני לא יכול לחשוב על אפשרות הסירוב, אבל מצד שני יש לי הרבה חברים בפורומים האלה ומבחינתם מדובר בכלי שעומד לרשותם במלחמה. חלק מהציבור שמוחה כי הוא מרגיש שהוא מאבד את המדינה, זה ציבור שמרגיש שהוא נושא בנטל השירות הצבאי והאמירה שהוא לא יתנדב היא חלק מהכלי שלו במשחק וזה לא דבר שהוא רוצה או מאמין בו".