את השבוע האחרון אפשר לסכם בסיפורם של חמישה חדרים שונים.
החדר הראשון הוא חדר ישיבות הממשלה, בו התכנסנו ביום ראשון השבוע לדיון על מדיניות האכיפה של הפרקליטות והמשטרה מול אירועי ה"מחאה".
בחדר הזה זכיתי לשבת סמוך מאד ליועצת המשפטית לממשלה, לפרקליט המדינה, ולמפכ"ל המשטרה, שכולם הסבירו ונימקו כיצד ומדוע מדיניות האכיפה שלהם אל מול פעולות ה"מחאה" המאורגנות שמטרתן המוצהרת שיבוש החיים במדינה – היא מדיניות שוויונית, הגיונית ואחראית. הגדיל לעשות פרקליט המדינה שהבהיר, כי בהיותו פרקליט בלבד ולא איש משטרה, הוא מגיע לעסוק בסוגיה רק במקרים בהם קיימים כתבי אישום ונשקלת העמדה לדין, עד לשלב זה אין לו, לפרקליט, שום נגיעה לנושא המחאות... מצאתי את עצמי משפשפת עיניים ואוזניים, כמו בסרט מדע בדיוני, לא מאמינה לגודל ההיתממות.
מחשבותי נדדו אל החדר השני, חדר ועדת החוקה של הכנסת, בימי טרום-ההתנתקות, בימים ההם בזמן הזה ממש. אל הדברים שנאמרו בחדר השני ע"י מי שניהל אז ביד רמה את פעילות המשטרה מול מתנגדי ההתנתקות, עד רמת הסיכה ועד אחרון השוטרים, עוה"ד שי ניצן: "אם יש איזו הפגנת סטודנטים שבמסגרתה חוסמים ציר אחד לשעה, ואז מגיעה המשטרה ומפנה. זו סיטואציה אחת" – הסביר אז ניצן לחברי הכנסת, והוסיף: "יש הבדל עצום בין מצב כזה לבין מצב שבו בכל רחבי הארץ חוסמים צירים ומשביתים את התנועה לשעות, הרבה פעמים, באופן מאורגן, בבת אחת, ביום נתון, חוסמים 50 צירים ברחבי הארץ.
קודם כול ההסלמה היא מבחינת הכמות, דבר שני, מבחינת העוצמה. בדרך כלל, במדינת ישראל, רואים מפעם לפעם שחוסמים ציר כזה וציר אחר, אבל לא ראינו במשך הרבה שנים תופעה כזאת מאורגנת של השבתת המדינה, כאשר מגדירים את זה כרצון להשבית את המדינה, רוצים שהחיים לא יתנהלו... אם באה תופעה שאומרים שמעכשיו המטרה להשבית את המדינה, ולא רק אומרים, אלא מבצעים את זה וחוסמים, באה ההנחיה ואומרת שזה נקרא הסלמה בהפרות סדר." – נשמע לכם מוכר?
ובכן, הדברים הללו נאמרו ע"י שי ניצן לפרוטוקול ועדת החוקה, כדי להצדיק "נהלים מיוחדים" לאכיפת החוק כנגד מתנגדי ההתנתקות, נהלים שנוסחו ע"י פרקליטות המדינה, שהמשטרה היא הזרוע הארוכה שלה, וחייבו את אחרון השוטרים. הנהלים הללו כללו מעצרי מנע (כן כן, מנע! עוד לפני ביצוע העבירה), מעצרים המוניים, שחרור ממעצר רק בערבות של מאות ואלפי שקלים לכל עצור, הורדת מפגינים מאוטובוסים, מניעת כניסתם לקניונים ולאירועים ציבוריים, מעקב מודיעיני ואף שב"כי אחרי מארגני המחאות, פתיחה אוטומטית של תיקי חקירה לכל עצור, והגשה מהירה של מאות כתבי אישום. כל זה עפ"י נוהל ברור מהפרקליטות. ולא, כתבי האישום האלה לא בוטלו ע"י מערכת אכיפת החוק, הם בוטלו רק לאחר שחוקקנו את חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות. אבל כל זה נדון ונחשף בחדר השני, בעוד שבחדר הראשון הסבירו ראשי מערכת האכיפה במתק שפתיים, עד כמה עליהם להגן על זכויות המחאה, ועד כמה הם נוהגים ב... שוויון!
אל החדר השלישי הגעתי יום למחרת, ביום שני בבוקר, חזרתי אליו שוב ביום שלישי, ושוב ביום חמישי. למעשה ביליתי בחדר הזה שעות על גבי שעות, ואפילו ביטלתי בשל כך פגישות על גבי פגישות, וכל כך למה? ובכן, החדר הזה הוא חדר הועדה למיזמים ציבוריים בראשותו של חברי חה"כ אוהד טל (האלוף, באמת!) בו מקודם בימים אלה החוק שיאפשר לישובים הקהילתיים בגליל, בנגב, ובאזורי עדיפות לאומית נוספים, לגדול ולהתפתח ללא חשש מפגיעה במרקם החיים הקהילתי אותו בנו וטיפחו בעמל רב לאורך שנים.
חוק ציוני וטוב, רצוי וחיוני למדינה ולארץ שלנו גם בעיני רבים מחברי האופוזיציה, המכירים היטב את חשיבותו העצומה להתיישבות. בחדר השלישי הזה נאלצנו - חברי כנסת מהימין ומהשמאל גם יחד - להתמודד התמודדות בלתי אפשרית כמעט עם טענת ה... שוויון, שנישאה שוב ושוב בפיהם של היועצים המשפטיים כולם, ואיימה איום של ממש להפוך את החוק הקריטי הזה, שבלעדיו ההתיישבות באזורים אלה על סף קריסה, ל... בלתי חוקתי. כל כך למה? משום שערך ההתיישבות, ערך בסיסי כל כך של הציונות בכלל וגם של מדינת ישראל בפרט, ערך שמעוגן אפילו בחוק יסוד, אינו עומד – בעיניהם - מעל (נחשו מה?) ערך ה...שוויון.
בסולם ערכים עקום כזה אנו נתקלים בפרשת השבוע שלנו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו" – מנסים בני גד ובני ראובן לשכנע את משה רבנו בפרשתנו, ומשה? הוא מתחלחל לא רק מרצונם להישאר מעבר לירדן, אלא גם מסולם הערכים העקום שמתגלה לפניו במשפט התמים הזה: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם" – חושף בפנינו רש"י את תובנותיו של משה, ומציג לנו כיצד דרש בתוקף לתקן את הסדר: "אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצנאכם".
גם אנו נדרשנו השבוע להתמודד עם סולם-ערכים עקום שכזה. מצאנו את עצמנו, קבוצת חברי כנסת, שליחי ציבור נבחרים של ציבורים שונים ומגוונים שממתינים בכליון עיניים לחוק הזה שיציל חבלי ארץ שלמים מהידרדרות, נדרשים להתקפל ולהתפשר שוב ושוב בפני היועמ"שים ורוממות ערך השוויון שבפיהם. אני מודה, קשה היה לנהל את הדיונים על השוויון בחדר השלישי, כשברקע המחשבות נודדות כל העת אל ה"שוויון" שבחדר הראשון ואל זה שבחדר השני.
החדר הרביעי הוא חדרו של השופט סולברג בבית המשפט העליון. השופט היחיד, מתוך הרכב של שבעה, שהעז לפסוק נגד דעת חבריו, ולקבוע שהם טעו טעות חמורה כשהחליטו לפסול חוק שמטרתו עידוד הגירת מסתננים מהארץ. "אין די בהטלת ספק או בהעלאת סימני שאלה ביחס למידת התועלת הצומחת מן ההסדר, כדי להביא לביטולו" – העז השופט סולברג לטעון כנגד יתר השופטים, והוסיף כי ביטול החוק יפגע "פגיעה בכלל אזרחי ישראל". אל החדר הזה של השופט סולברג נדדו מחשבותי ביום רביעי, עם פרסומו של פסק הדין. כן כן, אותו יום רביעי בו הצבענו מאחורי פרגוד על נציג נוסף של הכנסת לועדה למינוי שופטים. הבחירה של בית המשפט העליון לבטל ולרמוס ברגל גסה עוד חוק שהכנסת חוקקה על מנת לנסות ולפתור סו"ס, ולו במקצת, בעיה לאומית מעיקה – הבחירה של העליונים לפרסם את פסק הדין דוקא ביום רביעי היתה בחירה מתריסה במיוחד, ואל מול ההתרסה הזו הזהיר באור יקרות פסק הדין המנומק של השופט סולברג, סולם הערכים השונה שהוא העז להציב, והצורך הקריטי שלנו בשופטים נוספים כאלה.
אל החדר החמישי נכנסתי באקראי ביום חמישי בבוקר. היה זה חדר ועדת החוקה של הכנסת, החדר בו ניהל חברי ח"כ שמחה רוטמן את הדיון בהצעת החוק לצמצום עילת הסבירות. אני מודה: פתחתי את דלת החדר הזה בטעות, לשבריר שניה, שהספיקה לי כדי ללמוד ולאמוד את עוצמת האנרגיות הקשות של שטנה בהן נמלא החדר הזה, וכדי להתפעל מהחוסן והנחישות המדהימה שמגלה שמחה למולן. אני מתבוננת בחדר החמישי הזה, הסוער כל כך, ויודעת אל-נכון שכל מה שקרה ויקרה בחדרים האחרים תלוי במה שיקבע בחדר החמישי הזה. זה החדר שבו מושקע מאמץ אדיר, להחזיר את למושג השוויון את ערכו ומעמדו הראוי, ועד שלא יצלח המאמץ הזה, לא נוכל באמת להביא לידי איזון את חוסר-השוויון המשווע הזועק מארבעת החדרים האחרים.
מחדרי ליבי אני מתפללת, שהמערכה שמתנהלת בחדר החמישי – תצליח ותישא פרי, לטובת מדינת ישראל כולה, למען סולם הערכים הנכון הראוי לה, למען השוויון האמתי והלא-מזויף שכולנו מייחלים לו.