שבעה-עשר בתמוז היה יום מכונן גם ביחס לקריירה העיתונאית העשירה של העיתונאי מוטי עדן, מי שהיה כתב הצפון בערוץ הראשון שאותו ניהל לימים וקודם לכן שידר ב'קול ישראל'.
עדן, שבשבוע שעבר הלך לעולמו, היה איש מיוחד, מהזן המתוק והנכחד. ישר דרך, אהוב על המקום ועל הבריות, אוהב ישראל ומי שמסורת ישראל הייתה נר לרגליו ותמיד קדמה לעשייתו התקשורתית.
לצד הסיקור רב השנים מהשטח שהפך אותו לפס-הקול של מלחמת לבנון הראשונה ולכתב השטח של מלחמת לבנון השנייה, השמיע מוטי תמיד את קולם של החלשים בחברה, של התושבים המתמודדים בקושי מול מציאות תובענית, והוציא נפשות רבות ממשבר לרווחה.
בשבעה-עשר בתמוז תש"מ, לפני ארבעים ושלש שנים, היה מוטי עדן אחד העיתונאים היחידים שראיינו את הרבי מליובאוויטש. הריאיון האישי שהתקיים בעברית, יועד בחלקו להדרכה אישית אך הרבי שהבחין כי הוא מוקלט שיער לבטח כי חלקו יתפרסם, בקולו, ב'קול ישראל'. הנושאים שבו, ברובם עודם אקטואליים.
באותה 'יחידות' של יום שלישי בפרשת פנחס תש"מ, חידד הרבי את מהותו של איש תקשורת: בהשגחה פרטית הגעת לתפקיד שבאמצעותו אתה יכול "להפיץ דברי טוב, ואור, וקדושה, ויהדות, באופן שיגיע לרבבות ורבבות של בני ובנות ישראל".
יהודי, מסביר לו הרבי, בפרט כזה שחי בארץ הקודש - שקדושתה אינסופית ומובנית לא רק על עברה ההיסטורי אלא על בסיס התנהלות תושביה - אינו יכול לשנות את טבעו, ולהיות כמו אלה "שמפני סיבות משונות קוראים לעצמם בשם 'חילוניים'", כי הרי, "אין זה תלוי ברשותם ובבחירתם". בדיוק כפי שהלב אינו יכול לשנות את גודלו והאדם אינו יכול לבחור את צבע עיניו, כך הוא נותר יהודי, שעליו להילחם בטבעיו וביצריו.
על כן, יש להחדיר את היהדות למי שרחוק ממנה. בשידור קולי, מסביר לו הרבי, בעוד המאזין ממתין לחדשות מוושינגטון, אפשר להשמיע לו, למשל, שהשבוע היא פרשת פנחס, וכך הוא לומד תוך כדי המתנה, על מהותה. הרבי מחדד בפניו מיד, כי אל-לו להעלות את הנושא להצבעה בכנסת, כי סופה של הצעה זו ליפול מיד...
עדן תהה כיצד יכולה פרשת פנחס להיות 'חדשות', והרבי משיב, כי אם חז"ל קבעו שדברי תורה הרי הם כחדשים בכל יום, ניתן בהחלט לקשֵר אותם לנושאים אקטואליים, כשהדבר קל פי כמה למי שכבר פועל בענף התקשורת. "הסיסמה של 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' היא לבני ישראל... אפילו במאה העשרים, ואפילו באלה המדברים ומבינים רק אנגלית, ואפילו אלו הדרים בקיבוץ של 'השומר הצעיר'", מחדד הרבי.
כשמוטי עדן שואל מדוע הרבי מבקש לקיים 'מבצע' שכלולים בו ילדים, והאם מדובר במצב קריטי - כפי שהיה ערב מלחמת יום הכיפורים, מסביר לו הרבי, כי על פי הידיעות הזורמות אליו מוושינגטון, המצב חמור ביותר. הוא אינו רוצה לזרוק מרה בעם ישראל ולפיכך אינו מתריע על כך ברבים, אך הוא מבקש את הזכות של ילדי ישראל כדי להמתיק את הדין, בכוח פעולה ארצית.
במילים ברורות מציג הרבי את אש האידאולוגיה המתחדדת בקרב הצעירים הערבים. בעבר, הם היו כפופים לשייח'ים המבוגרים, שאותם יכולת 'לקנות' בכמה לירות או דולרים. אבל כיום, השייח' כבר לא שולט, והצעירים יותר פנאטיים, קנאים ואידאולוגים. זאת בעוד אצל היהודים, כיוון התנועה הפוך לחלוטין. מחלוצי אדמה המוסרים נפש על יישוב הארץ, הפכו המתיישבים בארץ לצרכני בידור החיים חיי בילוי אינסופיים. ואת החולשה הזו, אומר הרבי, מזהים בלונדון ובפריז, בוושינגטון ובארה"ב.
לנוער, אין טעם למכור ערכים של 'חלוציות'. כי החלוציות האמיתית רק חיזוק וערכי אמת של התורה, שהערבים השתלטו על הארץ כאלף שנה אחרי שאבותינו עזבו אותה, ואנו שבים אליה כעת כבנים ולא כגזלנים, הם ההסבר האמיתי להתיישבות בארץ. אבל ילד, אומר הרבי, אינו מקבל הסברים ארוכים. אין לו סבלנות לעניינים תיאורטיים. ילד צריך לשמוע ברורות: העובדה שיש אלוקים שהינו שייך לכל יהודי, לא רק מי שעמד לרגלי הר סיני לפני שלשת-אלפים שנה, אלא גם למי שגר בתל אביב - והיא שתוביל לקיום ההבטחה 'מפי עוללים... להשבית אויב ומתנקם'. "ועולל ויונק, זה הפירוש בן ובת ישראל שהוא בגיל של חמש שנים, או ארבע שנים", וכאן מוסיף הרבי מעין עקיצה: "כי אם הוא בן שבעים שנה ויושב בכנסת, אינו עולל ואינו יונק ולא אודותיו מדבר הכתוב"...
על ההתיישבות במעלה אדומים, בה התגורר עדן לפני שהפך לכתב הצפוני, מסביר לו הרבי כי כל עוד היהודים פוחדים להתיישב בעיר העתיקה בירושלים, ומניחים אותה בידי הערבים, הדבר מסמל בעיניהם את חולשתנו.
לסיום, כשביקש חתימה על ספר ה'תניא' שהוענק לו ב'יחידות', סירב הרבי בחיוך: מחר יגיעו אליי דרישות נוספות לחתימה...
43 שנה מיום-אל-יום מאז שמע מהרבי מליובאוויטש זי"ע דברים שזוהרם לא פג עד עצם היום הזה, בשבעה-עשר בתמוז תשפ"ד, הלך העיתונאי מוטי עדן לעולמו. יהי זכרו ברוך.
הטור פורסם בעיתון 'משפחה'