השבוע חבר שלי סיפר לי שסוף סוף הם יצאו לחופש. חודשיים לקח לו לארגן את החופשה הזו. הוא עובד כמחנך, אשתו עובדת כרואת חשבון ורק לאפשר לשניהם לצאת לחופשה באותו זמן מצריך התארגנות ברמה של מינימום נשיא ארצות הברית מגיע לביקור.
בסוף הם חיכו לחופש הגדול ואשתו ביקשה חופשה חודשיים מראש. הם רצו לחסוך לעצמם את הכאב ראש של טיסה לחו"ל ואחרי כמה פעמים רצוף החליטו שהפעם הם הולכים על טיול לצפון. יומיים לקח להם לבחור את הבית מלון שנבחר בקפידה: שקט, עם נוף לכנרת, נקי, אוכל סביר ושירות נהדר.
איך שהגיעו לבית המלון ונכנסו לחדרים הוא חשב שהוא הולך להשתגע:
ריח כבד של סיגריות נישא באוויר.
בהתחלה הוא חשב שהוא הוזה. מדמיין. משהו כאן לא התחבר לו. הרי בדיוק בשביל למנוע את הסיטואציה הזו הם נברו וחיפשו בבוקינג אחרי המלצות וחוות דעת של מבקרים וגולשים.
אף אחד לא הזכיר בכלל ריח חריף של סיגריות. אז מה קרה?
אשתו לא אמרה כלום, רק הסתכלה עליו. הביטה בו בשתיקה רועמת שכמו אומרת:
"אתה אמיתי? בשביל זה השתגענו אחרי החופשה הזו? בשביל לקבל חדר שמסריח מסיגריות?
אני אורזת, מארגנת, מנקה, מסדרת, מכינה את האוכל ולך היה רק תפקיד אחד לעשות, להזמין לנו מקום סביר וזה מה שהצלחת לעשות? להביא אותנו לחדר שאפילו לא טרחו לנקות אותו?
הוא אמר לי שהוא הרגיש איך שהוא מאבד את זה. וזה לא שהבית מלון הזה לא נחשב יקר יחסית לסוג שלו. מה זה הזלזול הזה בלקוח? מה זה היחס המחפיר הזה?
יכול להיות שמישהו בבית המלון הזה חושב שהם נפלו על פרייאר?
אדום כולו הוא ניגש לקבלה. הילד הקטן שלו רצה להצטרף אליו. לראות מה אבא יעשה.
"סליחה" הוא אגר את כל האיפוק שהצליח לגרד נוכח הסיטואציה ההזויה הזו:
"יש ריח של סיגריות בחדר שלנו" אמר עם חיוך חמוץ.
"באמת?" אמר הפקיד הנבוך. "ממש מוזר".
הוא הרגיש שהמפלצת שבו יוצאת החוצה: "אולי זה מוזר, אבל עדיין יש ריח של סיגריות בחדר שלנו. בטח איזה טמבל אחד עישן בחדר שלנו ואפילו לא טרח לאוורר כמו שצריך את החדר. אני דורש לעבור מיד לחדר אחר!".
"אדוני" חייך הפקיד קצרות: "אין לי אפשרות להעביר אותך לחדר אחר בגלל שכרגע כל החדרים תפוסים. אם אם תרצה תמתין כמה דקות ואקרא למכונה שתעבור שוב על החדר שלך ותשאב את האוויר המלוכלך".
"תקשיב ותקשיב לי טוב אדון פקיד שלא הבין מה אני רוצה ממנו בכלל" הוא שמע את עצמו צועק. וזה היה לו מוזר כי הוא באמת לא טיפוס שצועק. להפך. חשוב לו לתת כבוד לכל אדם באשר הוא. בטח ועל אחת כמה וכמה כאשר הבן שלו צופה במתחרש ועוקב אחריו בעיניו:
"אתה מבין שאנחנו כבר חודשיים מתכננים את החופשה הזו? אתה מבין שהבית מלון שלכם קצר שבחים ואף אחד לא הכין אותנו לחדר שיהיה אפוף בסיגריות? עכשיו תקשיב טוב. מאחר שאתה לא מכונה ולא אמור לענות לי תשובות של מזכירה אלקטרונית. תתחיל להגדיל את הראש שלך, להצדיק את המשכורת שאתה מקבל ולמצוא לנו פיתרון אחר מאשר להשאיר אותנו בחדר הזה".
פתאום הוא קלט שהוא ממש צעק.
"אדוני אין צורך לצעוק" ניסה הפקיד להרגיע אותו ורק הרתיח אותו יותר:
"אתה לא עכשיו בפוזיציה שתגיד לי מה יש ומה אין. אנחנו הזמנו חדר! אנחנו רוצים לקבל חדר נקי בלי מזגן. במקום לענות לי ולהטיף לי על עוצמת הקול שלי, תתחיל להזיז את עצמך ותדאג שיהיה לנו חדר נקי. כי אם בתוך עשר דקות אין לנו חדר נקי אנחנו עפים מפה והסיפור הזה יוצא החוצה לתקשורת ולרשתות החברתיות. ואז נראה אתכם מתמודדים עם זה. רוצה סיפור מסריח? תקבל סיפור מסריח!".
הוא הבחין שהפקיד החל לרעוד ולהחליף צבעים. עכשיו רק לחש ואמר לו בשקט:
"אדוני בבקשה ממך. אני חדש פה...לא יודע כל כך מה לעשות ואני על תנאי. בבקשה תבוא לקראתי".
אבל הוא היה כבר על אוטומט. הוא הרגיש שהפה שלו ירה בצרורות:
"אתה חדש פה? גם אני! בוא תיכנס לנעליים שלי ותחשוב מה איתי! אני הייתי אמור לדאוג למשהו אחד...לבית מלון שנעים לשהות בו. דפקתם לי את כל המשימה. אתה רוצה לעלות למעלה ולהרגיע את אשתי? יאללה, בוא תזדרז ותמצא לנו פיתרון!".
הפקיד הנבוך והנכלם, מלמל רק 'כן אדוני', 'אני כבר אראה מה אני יכול לעשות' ונבלע בחדר של הקבלה. חבר שלי הסתכל על בנו הקטן במבט של ניצחון ואמר לו:
"נו ילד, מה אתה אומר על אבא שלך?".
רק שבנו הקטן נתן בו את אחד מהמבטים המאוכזבים ביותר שאי פעם הוא קיבל ממנו ואמר לו בשקט:
"אתה ביישת את הפקיד האומלל הזה. פשוט הרגת אותו. עזוב אותך מהחופשה הזו, בא לי לחזור הביתה".
הסיפור הזה שסיפר לי חבר שלי הזכיר לי איך שבכל חופש גדול ההורים מנהלים את בית הספר של החיים של הילדים שלהם.
זה יכול להיות ביקור בבית מלון, נהיגה במכונית, טיול בשקט או הליכה למסעדה:
יש דבר אחד שממנו לא נוכל כהורים לברוח: הילדים שלנו שמסתכלים עלינו, בוחנים אותנו ועוקבים אחרי כל פעילות ותגובה שלנו:
איך נגיב? איך נצעק? איך ננהג בכבישים? איך נתנהג נוכח נהג שחותך אותנו, פקיד שאמור לשרת אותנו, מלצרית שאמורה להגיש לנו אוכל וכל דבר שיכול להשתבש ולהוציא אותנו מאיזון.
ובבית הספר של החיים אין מקום לטעויות: כאן הילד עוקב ושומע ומאזין ובודק ותכל'ס, בואו, זה שיא המלחיץ לדעת שהילדים שלנו מחקים אותנו ולומדים מאיתנו.
וזה בעצם החלק הכי חשוב של החופשה:
לא איך היו החדרים ומה טיב האוכל, אלא בסוף, בשורה התחתונה: עם איזה מסר חינוכי הילדים שלנו הולכים לצאת ממנה?
האם אם מסר שמותר לצעוק סטייל 'טיסת השוקולד' כי אף אחד לא יסדר אותנו ההורים ויוציא אותנו פרייארים והמטרה הזו מקדשת את כל האמצעים, כן, גם אם הילדים מסתכלים.
או שנבין שהרבה יותר חשוב לנו מלשמור על הניקיון של החדר הוא לשמור על הניקיון של הנשמה של הילדים שלנו. והחופשה? וההכנות? הם רק אמצעי למטרה הזו.
חופשה נעימה!