שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התבטא השבוע במסגרת ישיבת הקבינט כנגד הרשות הפלסטינית על היותה מחוללת הטרור הגדולה ביותר שידעה המדינה.
מסקנתו המתבקשת הידועה היא פירוק הרשות הפלסטינית. הדעה הרווחת הזו איננה דעה יחידה ומוכרת בקרב מחנה הימין ובהתבוננות שטחית אכן, זו אינה מסקנה מפתיעה.
כזכור, הרשות הפלסטינית הוקמה במסגרת תהליך אוסלו, על כנפי האמון שהמנהיגים הישראלים נתנו ברב המרצחים יאסר ערפאת שבסופו של דבר הובילו לפרוץ האינתיפאדה השנייה.
בהתבוננות מעמיקה לאורך השנים נגלה כי אותו גוף, שמגדיר עצמו השליט והריבון על הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון, ואמור לדאוג לרווחתם ותנאיהם של מי שנמצאים תחת אחריותם, בפועל עוסק בעידוד טרור, גיבוי שהידים באמצעים כלכליים וקהילתיים, חינוך נגד ישראל באמצעות מערכת החינוך, ותשלום משכורות למשפחות מחבלים, ולעומת זאת משאיר את כל הטיפול הבאמת מהותי בפרט וברווחת התושבים בתלות בלתי נסבלת במדינת ישראל.
בזירה הבין לאומית, הרשות הפלסטינית פועלת להפצת שקרים ומקדמת את תנועת החרם שפוגעת בישראל ובנוסף, בכירי הרשות הפלסטינית הם מושחתים שדואגים למקורביהם ועושים רווח כלכלי על חשבון עמם.
כולנו מכירים את הטענה שאפילו הציבור הפלסטיני בעצמו שונא את הרשות הפלסטינית המושחתת, המבוגרת, המנותקת מהעם וחסרת היכולת.
אכן, סיבות רבות המובילות לאותה המסקנה אותה מקדם שר האוצר ובכירים נוספים בחוגי הימין.
אבל יחד עם זאת, משכבר קמה הרשות הפלסטינית, יש לדעתנו לבחון היטב את התרחישים האפשריים במידה ואכן היא תתפורר ותתפרק מכוחה ותפקידה, ועלינו ליזום, תוך הנחת האינטרס הביטחוני והלאומי הישראלי כראשון במעלה, את המהלך הנכון והמיטבי ביותר הקיים ברשותנו.
התרחיש הראשון והמוכר, והוא גם המציאותי ביותר, הוא מקרה דומה לקריסת הרשות הפלסטינית בעזה, לאחר ההתנתקות בשנת 2005. שם, כפי הידוע בתוך זמן קצר קם גוף חלופי, קיצוני יותר, אידיאולוגי יותר ורצחני יותר, שמונהג על ידי ארגון הטרור חמאס, ומתוקצב על ידי מדינות עוינות כמו קטאר ואיראן. תרחיש כזה בלב המדינה עלול לגרור את ישראל למציאות בלתי נסבלת של פיגועים מתוכננים ומאורגנים בשילוב טילים על נתב"ג ורקטות על כפר סבא כאשר אין למערכת הביטחונית-מדינית שלנו שום אמצעי שליטה יעיל על המתרחש בשטחי יו"ש.
במצב כזה, קריסת הרשות הפלסטינית תיצור ואקום שלטוני, שיאפשר מרחב תמרון לארגוני הטרור ויכניס את ישראל לסכנה ביטחונית חמורה. אם לפי היגיון הימין אסור שתקום מדינה פלסטינית ביו"ש שהשלכותיה הן טילים על נתב"ג, הרי שפירוק הרשות באופן אירוני יהפוך לתרחיש הבלהות שמזהיר ממנו המחנה הלאומי לאורך עשרות שנים.
התרחיש השני הוא שלא יקום שלטון פלסטיני חלופי, והכאוס ביו"ש ישתולל. ישראל היא זאת שתישאב לואקום וצה"ל יחזור לפטרל בערים הפלסטיניות כדי למנוע את עלייתם של גורמי טרור קיצוניים. החיכוך היומיומי של הצבא עם התושבים הפלסטינים יגבה מאיתנו מחיר קשה ויחזיר לכותרות ביתר שאת את הויכוח הפנים-ישראלי מימי תקופת האינתיפאדה הראשונה.
בנוסף, בהיעדר שלטון מרכזי, יהיה צורך באספקת חשמל, מים, ושירותים בסיסיים ליצירת תנאי מחייה אפשריים עבור 2 מיליון פלסטינים ביו"ש. תחת אחריותה של ישראל יכנסו כ-2 מיליון עניים שלא ישלמו מיסים אך יצרכו שירותים ומשאבים רבים (תקציבי חינוך, רווחה, ביטחון פנים, בריאות ועוד). העול הכלכלי שיווצר על קופת האוצר יפגע קשות דווקא באוכלוסיות החלשות בתוך ישראל - תושבי הפריפריה, החרדים והערבים - והפערים החברתיים רק יגדלו. מצב זה הוא תרחיש הבלהות של כל תנועת ימין בעולם - כניסתם של 2 מיליון "מהגרים" למדינת הלאום.
התרחיש השלישי, שצובר פופולריות בשנים האחרונות בקרב מחנה הימין, הוא בגדר שאיפה ישראלית שתתרחש בסבירות נמוכה מאוד - התפרקות שלטון מרכזי ויצירת סדר של אמירויות או רשויות מקומיות. מן הסתם, מבחינה לאומית ישראלית מדובר בתרחיש האופטימלי מכיוון שהוא כולל את נטישת המאבק בישראל, דילול הזהות הפלסטינית הלאומית, והתארגנות לפי זהות שבטית חמולתית.
למרות האופטימיות, עלינו להודות כי הסיכוי שדבר כזה בשנת 2023 יתרחש הוא בגדר רעיון בלתי סביר שכן בשונה מבמאה הקודמת, הזהות הפלסטינית עוד הייתה בחיתוליה, כיום אחד הדברים המייחדים ביותר את הלאומיות הפלסטינית היא שנאת ישראל שרק התעצמה עם השנים ואינה מאותתת על רגיעה במצב הנוכחי ומובילה להבנה שמדובר בסיכוי קלוש עד לא קיים כלל שהרגש הזה יתמוסס וידעך.
אתגר משמעותי נוסף בצורת חשיבה זו שייך לניהול הכוח הקיים באותן הרשויות המקומיות. אם לכל רשות מקומית יהיה כוח שיטור מקומי, נקבל בסופו של דבר מלחמת חמולות אלימה שזולגת אלינו כפי שקורה בקרב ערביי ישראל. בהיעדר שלטון מרכזי, וגורם מרכזי שמחזיק ביכולת הפעלת הכוח, נקבל בתכיפות גדולה סבבים של מבצע שומר החומות על סטרואידים בשטחי יו"ש.
אם כן, לאחר סקירת התרחישים הנובעים ממציאות פירוק הרשות יש להניח שאמנם, לטווח הקצר והמהיר הפתרון נשמע קורץ לכאורה, אך מסתבר, במבחן המעשה, שאין מדובר באינטרס הישראלי.
אז מה כן?
כאשר מתבוננים בעומק ההתנהלות של המערכת הביטחונית ביהודה ושומרון ניכר שהקושי המרכזי כיום הוא התלות הגדולה שמפתחת הרשות באמצעים המגיעים ממדינת ישראל. התלות הזו, יחד עם המתיחויות הרבות הקיימות בשטחי יו"ש בין הצבא לתושבים ובין היהודים לערבים, היא המחלישה באופן ניכר את מרחב הפעילות של הרשות באזרחיה. היא מגבירה את הוואקום, מאפשרת כניסה של קיצוניים ורצחניים ויוצרת אווירת טרור ורצח.
כמדינה ריבונית השואפת לייצר איכות חיים לכלל אזרחיה תוך שימת דגש בסיסי על ביטחונם ויציבותם אל לנו להתפתות לפתרונות פזיזים ולא מושכלים מול אויבינו וחובה לתכנן מהלכים מדודים ואיטיים, עקב בצד אגודל, הכוללים יוזמות ומהלכים רבים ככל האפשר שיורידו עד כמה שניתן מבחינה ביטחונית את התלות של הרשות הפלסטינית במשאבי ותשתיות מדינת ישראל, שיאפשרו לנו תמיד לבחון באופן זהיר ולחשב מסלולים מחדש בכל עת שנידרש.
לעומת גישת "פתרון הסכסוך" גישה זו יוצאת מנקודת הנחה שכרגע שיח על פתרונות הוא רחוק ומנותק, וצריך להתעסק באופן ריאלי במציאות בשטח ולא בחלומות רחוקים. בנוסף, לעומת גישת "ניהול הסכסוך", גישה זו יוצאת מנקודת הנחה שהתעלמות או פאסיביות בנוגע לסכסוך בסוף יתפוצצו לנו בפנים. לגישה שאנחנו מציעים - ריאליזם לצד אקטיביות - קוראים גישת צמצום הסכסוך.