בימים הקשים ביותר של הישוב בחברון, כשנרדפנו עד צוואר ע"י מערכת אכיפה דורסנית שראתה בכל ילד יהודי עבריין בכיר, ובכל עקרת בית – יעד מודיעיני, שחיפשה בנרות סעיפי חוק הזויים לכתבי אישום חסרי שחר, והשתמשה בכל כתב אישום כזה כדי להכפיש אותנו בתקשורת, בימים בהם כמעט אף אחד, מלבדנו, לא הבין שהמדובר באכיפה בררנית ופוליטית, בימים הקשים האלה עו"הד נפתלי ורצברגר תמיד היה שם בשבילנו.
הוא תמיד ענה לי, אבל תמיד. תמיד הזדעזע מצד אחד, אבל גם הרגיע מהצד השני, ואמר שיהיה בסדר. ותמיד מיהר לבית המשפט, גם בשעות הכי לא סבירות, כדי לשחרר את העצורים. בתוך הסיטואציות הקשות האלה של אזרחים מן השורה, או ילדים שנשלפו ממגרש המשחקים, והפכו בפתע לעבריינים אזוקים על ספסלי בית המשפט, בתוך הסיטואציות האלה שחונקות את הגרון ומדמיעות את העיניים - נפתלי תמיד חייך אלינו בעיניים טובות ומאד עייפות, חיוך מלא אהבה והבנה, חיוך שרומז לאדם העצור, האזוק, המושפל: אני רואה אותך, אוהב אותך, מבין אותך, מעריך אותך, ורוצה לעזור לך. חיוך שנותן תקוה. אחרי החיוך המיוחד הזה, שנותן לעצור את התחושה שהוא לא אויב העם אלא אדם יקר ומוערך, חזר נפתלי לנבור במסמכים, לדלות מתוכם את קצה החוט שבעזרתו יוכל לסייע לשחרורו ולזיכויו.
עבורי, כמי שהופקדה מטעם הישוב בחברון לטפל בשלל התיקים המשפטיים שהיו מנת חלקם של כל התושבים שלנו, מגיל 12 ומעלה, עבורי נפתלי ורצברגר היה משענת יציבה להישען עליה, אוזן קשבת להתייעץ אתה, אי של שפיות ושל אכפתיות בתוך ים של עוינות במסווה של אכיפת חוק.
קשה להסביר ממרחק השנים: מדובר על תקופה בה מעטים בציבור בכלל הבינו שאנחנו נרדפים. ההבנה שמערכת האכיפה פועלת משיקולים פוליטיים, הבנה שהיום היא מנת-חלקו של ציבור גדול ועצום – לא היתה קיימת אז. מי שנעצר – ודאי היה פושע. ואם בישוב אחד קטן יש עצורים רבים כל כך – אז ודאי מדובר בישוב של פושעים, ומיד לאחר המעצרים – ניתן לפתוח נגד העצורים וגם נגד הישוב כולו במסע של הכפשות בתקשורת, ולמתג את הישוב כולו כלא-לגיטימי, כי זו הרי היתה המטרה. בתוך הסיטואציה הזו, נפתלי ורצברגר היה הרבה יותר מקרן אור באפלה.
נפתלי עודד אותי במאמצי לחפש את שורש אכיפת-היתר הזו שהיתה מנת-חלקנו. הוא היה שותף מלא לדו"ח שכתבתי על אכיפת היתר, הדו"ח שסקר לעומק מאות תיקי חקירה, פרוטוקולים ופסקי דין, והשווה אותם – כבר אז – להליכים שכן או לא (בדרך כלל לא) נפתחו כנגד "אנשים אחרים". מסקנת הדו"ח היתה שקיימים נהלים סודיים לאכיפת-יתר על ה"מתנחלים", לא יתכן אחרת. נפתלי היה בין אלה שעברו על טיוטות הדו"ח ונתנו בי את האומץ לפרסמו. ולאחר מכן היה שותף לשמחתי, כשהצלחנו, בעזרת שרי ממשלה שקראו את הדו"ח והזדעזעו ממנו, לחשוף את אותם נהלים סודיים שנכתבו נגדנו בפרקליטות המדינה בימי אוסלו החשוכים. נפתלי קרא יחד אתי את הטקסטים המרושעים של הנהלים הללו, ועודד אותי במערכה הציבורית על פרסומם, ועל הוקעתם. מידי פעם התקשר לעודד אותי, ולחזק את רוחי, שלא אשבר, שאדע שהאמת אתי, ושטוב אני עושה כשאני מתעקשת להפוך אותה לנחלת הכלל.
נפתלי ורצברגר היה לי יועץ ומדריך: כשהקמתי את ארגון זכויות האדם ביש"ע, נפתלי היה שם כדי לעודד ולתמוך, לייעץ, וכמובן להשתתף באופן פעיל. כשביקשתי ממנו להגיע לדיונים בכנסת – תמיד התייצב, תמיד הגיע מוכן עם המסמכים מאירי העיניים והסיפורים מסמרי השער. כשנזקקתי להתייעצויות בתיקים מסובכים – דלתו תמיד היתה פתוחה בפני.
הרגעים שהכי אהבתי אצל נפתלי היו אלה בהם שיתף אותי במחשבותיו וברגשותיו כלפי האנשים אותם יצג כעו"ד, אותם "פושעים" שכל פשעם היה אהבת הארץ. היה שם שילוב של אהבה, הערכה עצומה, ותחושת הזכות שבשותפות-לדרך. את הרגשות האלה הביע נפתלי בכל כך הרבה ענווה ופשטות ומתיקות, כזו שנשארה חקוקה אצלי עמוק בלב.
ואכן, רבים מאד מאותם עצורים שנפתלי טיפל בהם באהבה, במסירות ובמקצועיות, חבים לו את חייהם הנורמטיבים, את יכולתם להתמודד הן עם חוויית הרדיפה, ההכפשה וההשפלה, והן עם הכתם הפלילי שניסתה המערכת להטביע במצחם. רבים מאד אסירי תודה לנפתלי, וכמוני, התפללו לרפואתו, ומשתתפים באבלה הכבד של משפחתו.
במבט לאחור אני יודעת, שנפתלי היה חלוץ בתחומו. ברבות השנים קמו ארגונים שלמים ששכללו עד מאד את דרכו, אבל דומני שהוא היה החלוץ ומורה הדרך לכולם.
נוח בשלום על משכבך, נפתלי ורצברגר, איש מופת, איש אמת, איש אהבת הארץ והמסירות לבוניה ולוחמיה.
יהי זכרך נצור בלבנו תמיד, ויהי אורך המיוחד אור לדרכנו גם בהמשך.