תקנה לשעת חירום

את הטלפון הראשון שקיבלה עם כניסתה לתפקידה החדש כמנהלת פורום תקנה, זוכרת עורכת הדין והטוענת הרבנית לילי גץ־הורוביץ היטב. "עניתי לטלפון ושמעתי מהצד השני אישה צעירה ממררת בבכי. בקול רועד היא שיתפה אותי בפגיעה שעברה כנערה מאיש חינוך שפגע בה. היא תיארה את הסבל שחוותה. מצאתי את עצמי דומעת. שאלתי אותה אם היא מסוגלת להגיש תלונה במשטרה והיא ענתה שכרגע לא, אולי בעתיד. היא שיתפה שהחליטה להרים טלפון ולהתלונן כי התברר לה שהמורה הפוגע עדיין נמצא במערכת, ואם הוא פגע בה - בטח הוא ממשיך לפגוע בתלמידות אחרות. היא הבינה שחייבים לעצור אותו מלפגוע והתקשרה אלינו. אנשים יודעים שיש להם כתובת והידיעה הזאת כחברה היא מאוד חשובה", היא מציינת.

"לאחר השתקה של שנים יש התעוררות ויש שיח על הנושא. אני חושבת שלפחות במגזר שלנו יש הרבה יותר מודעות, בוודאי בעשור האחרון. כל מקרה שמטופל על ידי פורום תקנה הוא סיפור אנושי כואב ולא פשוט, אבל אנחנו מאמינים שמדובר בתהליך לתיקון עולם. יידע כל פוגע שגם אם עבר זמן מהפגיעה - סוף דבר להתגלות והוא ייתן את הדין על מעשיו. נגמר עידן ההסתרה".

להיות בתו של רב מקובל

לילי גץ־הורוביץ (64), המנכ"לית החדשה של פורום תקנה, נשואה לזאב (ולוול) הורוביץ, איש נדל"ן מבוני יהודה ושומרון ואם לחמישה ילדים, תושבת מצפה יריחו. היא נולדה וגדלה במושב כרם בן זמרה במשפחה של 11 ילדים להוריה הרב מאיר יהודה גץ, רב מקובל ספרדי, ששימש לימים כרב הכותל והמקומות הקדושים וראש ישיבת המקובלים בית אל, ורעייתו הרבנית אסתר.

"גדלתי במושב עם כל היופי שלו, המרחבים והחיבור לטבע. אבי, הרב גץ, היה רב המושב. זיכרון הילדות שלי מהמושב הוא שאני מתעוררת משינה ושומעת את הניגון של אבא לומד באמצע הלילה".

במלחמת ששת הימים נהרג אחיה אבנר, צנחן וחבלן שנלחם בקרבות לשחרור ירושלים. נפילתו השפיעה רבות עליה ועל משפחתה. "אלו היו המילואים הראשונים שלו, ולפני שהוא יצא לקרב הוא למד עם אבא שלי את הלכות מלכים של הרמב"ם, שאפילו חתן יוצא מחופתו למלחמת מצווה. אבנר היה מאורס, הכול היה כבר מוכן לחתונה. הכלה שלו ליוותה אותו לאוטובוס שאסף את החיילים וזו הייתה הפרידה שלהם. בדרך לשחרור הכותל הם נכנסו למסתור מירי הצלפים בבית קברות מוסלמי. צלף ירדני זיהה אותם וירה כדור שפגע באבנר במקום הנחת תפילין של ראש והוא נהרג", היא משתתקת. "אי אפשר היה לחלץ אותו קרוב ל־24 שעות. הידיעה שהוא שכב שם מוטל מול הר המוריה, ממש כמו בעקידת יצחק, הייתה לי קשה יותר מהידיעה על מותו", היא אומרת וקולה נשנק. "הייתי בת שמונה וחצי, ישבנו במקלט ושמעתי את הצנחנים בוכים בכותל ושרים ירושלים של זהב, ואני זוכרת שניסיתי לזהות את הקול של אבנר. לא ידעתי שהוא כבר לא היה בין החיים".

הבשורה הנוראה על מות האח הגיעה עם שוך הקרבות. "אני זוכרת שאבא עשה קריעה ואמר: 'אוי לי שכך קרה לי, ואשריי שזכיתי שבני נפל על שחרור ירושלים', והחיים שהיו לפני המלחמה כבר לא היו החיים של אחרי המלחמה. הפכנו להיות אחים שכולים וילדים מגוננים שלא רוצים לצער את ההורים שלהם".

אחרי המלחמה עזבה המשפחה את המושב ועברה לירושלים. "אמא אמרה שהיא חייבת להיות ליד אבנר". בתחילה גרו בתלפיות, ובשנת תשל"א היו מהמשפחות הראשונות שעברו להתגורר ברובע היהודי.

יובל שנים אחרי מותו של אחיה אבנר היא זכתה לסגור מעגל ולכתוב לזכרו את הספר 'הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל'. "שם אני מספרת את הסיפור שלי כאחות שכולה. לאורך הילדות לא דיברנו הרבה על השכול, כי אם מדברים זה כואב. עם הזמן לומדים לחיות עם הכאב".

גם שנים לאחר שהוריה הלכו לעולמם היא מלאת הערכה כלפיהם: "אבא ואמא היו מגדלור בשבילנו. היום בפרספקטיבה של שנים אני קולטת את העוצמות שהיו לאבא. זה לקדש את החול ולחיות בקדושה וטהרה. אבא חי חיים של מקובל, הוא נהג ללבוש בגדי לבן, הקפיד לא לאכול בשר בימות השבוע, להקיף את שולחן השבת בבשמים כמנהג האר"י ועוד. ואמא הייתה בשבילו ולמענו", היא מספרת. "המסירות שלה והרצון שלה לשרת תלמיד חכם מאהבה - לא רואים דברים כאלה היום. וזה היה הדדי", היא מדגישה. "אבא כיבד אותה בצורה מדהימה. הזוגיות שלהם הייתה קודש. זו דוגמה אישית שאין לה שיעור. על זה גדלנו וככה יצאנו לחיים".

לאחר נישואיה עבדה כמורה ומחנכת ובתוך שנים ספורות התקדמה לניהול בית ספר. אירוע מכונן אחד שהתרחש במסגרת בית הספר הוביל אותה למקצועה כטוענת רבנית. "הייתי מנהלת צעירה בבית ספר. יום אחד הגיעה מורה שלי חבולה ובוכייה וסיפרה לכולם שנפלה מסולם. הכנסתי אותה אליי לחדר ובשיחה בארבע עיניים ביקשתי ממנה שתספר לי מה בדיוק קרה. היא פרצה בבכי וסיפרה לי שבעלה הכניס לה את הראש לתוך האסלה. חיבקתי אותה והסברתי לה שיש לנו שתי אופציות: או שאנחנו הולכות מפה ישר למשטרה, או שאנחנו מדברות עם בעלה ומחייבות אותו ללכת לטיפול. היא לא רצתה ללכת למשטרה, ובאמת הגענו אליו הביתה בערב וסיפרתי לו בדיוק מה שאני יודעת. אין לי מושג מאיפה היה לי את האומץ ולא פחדתי", היא אומרת. "זו הייתה שיחה ארוכה שבסופה הוא התחייב לטפל בבעיית האלימות שלו. ליוויתי אותם במשך תקופה ארוכה והעניינים אכן טופלו ושוקמו".

באותה תקופה היא נתקלה במודעה קטנה ללימוד מקצוע חדש ופורץ דרך - טוענת רבנית. היא, שעדיין הייתה תחת הרושם הקשה מאותו מקרה, התחברה לנחיצות המקצוע ונרשמה ללימודים. "החלטתי ללכת על זה. לראשונה בחיי נחשפתי ללימוד לעומק של גמרא, שולחן ערוך. פתאום ארון הספרים היהודי שלי התרחב והתגלה בפניי עולם מלא ועשיר של תלמידי חכמים".

בשנת 95' הושלמה הכשרתה כטוענת רבנית. בהמשך פנתה ללימודי משפטים ועריכת דין, ומאז כשלושה עשורים היא מקדישה את זמנה לתחום דיני משפחה, שעוסק בין היתר בתופעות של תקיפה מינית, אלימות במשפחה, גירושין, סרבנות גט ועוד.

בפרספקטיבה של 30 שנה, מעמד האישה השתפר או הידרדר?

"ברור לי שיש התקדמות. הדור של היום הרבה יותר מודע. אם נשים חוות אלימות פיזית, נפשית או כלכלית הן כבר יודעות להצביע על כך. גם המעמד שלהן בבתי הדין השתנה לטובה עשרת מונים. היום הדיינים בבתי הדין יותר מחוברים לחיי המעשה. הם כבר לא משכנעים אוטומטית לשלום בית. הם מבינים שאישה לא יכולה לחיות במקום שרע לה כי אין אדם חי עם נחש בכפיפה ואישה לחיים ניתנה ולא לצער. המשפטים הללו הרבה יותר מיושמים בשטח. אני לא אגיד שאין סרבנות ושנשים לא סובלות, אבל אני חושבת שיש תהליך נכון של שינוי".

מחויבים לדיסקרטיות מקסימלית

במשך השנים ניהלה משרד בוטיק לעריכת דין וטוענת רבנית יחד עם בתה, אלא שאז הגיעה ההצעה להוביל את פורום תקנה, וגץ־הורוביץ חשה כי בשלה השעה לשליחות הבאה בחייה: "קיבלתי טלפון שמחפשים מועמדות לניהול פורום תקנה, ואמרתי: יש לי את הידע ההלכתי, המשפטי והארגוני בתחום ומדובר בשליחות". בתפקידה כמנכ"לית פורום תקנה החליפה את יהודית שילת, מייסדת הפורום ומנהלתו המיתולוגית שכיהנה בתפקיד מיומו הראשון. הפורום מטפל במקרים של אנשי מרות וסמכות, רבנים, מחנכים ומחנכות מהמגזר הדתי־לאומי, שמנצלים את מעמדם לפגיעה מינית.

גץ־הורוביץ מציינת כי כוחו של הפורום נובע מגדלותם של עשרות האנשים שמובילים אותו במסירות ולשם שמיים: "מדובר בחבורה שמוסרת את הנפש במשך עשרים שנה למען מיגור התופעה של פגיעות מיניות ביחסי מרות וסמכות. מדהים להיווכח בכל דיון איך הם מתייחסים בכובד ראש לעבודת הפורום. אני יושבת עם רבנים בכירים, אנשי טיפול ומשפטנים מהמעלה הראשונה, וכולם יחד מבינים עד כמה מדובר כאן בדיני נפשות של ממש. היה מקרה שהפוגע סירב לבוא להעיד ונתנו לו הזדמנות שלישית להשמיע את הצד שלו, למרות שזה ממש לא מקובל".

אבל למה לעשות את זה? למה לנהוג לפנים משורת הדין עם הפוגע?

"כדי לדעת שעשינו הכול. כי אנחנו נזהרים. כי דיני נפשות זה לשני הצדדים", היא מסבירה. "כמובן בראש ובראשונה הנפגעת והנפגע, אבל גם צריך לקחת בחשבון שכשאנחנו מפרסמים נהרסת משפחה וצריך להיות סופר זהירים. ואחרי הכול, כשמחליטים בסופו של דבר לפרסם עושים את זה במלוא הנחישות. אבל עד אז חייבים לחשוב על הכול לפרטי פרטים ולקחת הכול בחשבון. יש לנו חובה מוסרית - 'לא תעמוד על דם רעך', כשרואים פגיעה יש לנו חובה להתייצב ולעזור לטהר את המחנה", היא אומרת.

סדר הדברים מרגע שהנפגע או הנפגעת מרימים ביד רועדת את הטלפון לפורום הוא מובנה ושיטתי: "כשאני מקבלת תלונה אני מתחקרת בעדינות במה מדובר, אני בודקת האם הפנייה עונה על הקריטריונים לטיפול הפורום, האם היא עוסקת ביחסי מרות־‏סמכות עם ידי רבנים ומחנכים. רק אז אני מעבירה אותה לוועדה המקצועית שלנו. הוועדה מונה שבעה חברים, ובהם רבנים, פסיכולוגים, אנשי משפט ואנשי חינוך שבוחנים את התלונה ובונים את ההרכב המתאים שידון בה, תוך הקפדה על מידור יתר החברים. ההרכב כולל ארבעה משתתפים, שתי נשים ושני גברים, ובהם רב, מחנך, משפטן ואיש מקצוע טיפולי".

בשלב הראשון ההרכב מזמן את המתלונן לפגישה שבה הוא משתף בסיפורו. "אנחנו מחויבים לדיסקרטיות ברמה הכי גבוהה. אם לתלונה יש היבט פלילי, חלה עלינו חובת דיווח לפרקליטות המדינה. הפרקליטות נותנת לנו אישור אם להמשיך לבדוק או לא. רק אז אנחנו מזמינים את הנילון (הפוגע – ר"ג) ומודיעים לו שיש עליו תלונה ושומעים את תגובתו לסיפור. 98 אחוזים מהפוגעים מודים באירוע. בשלב הבא ההרכב דן ומחליט מהן דרכי הטיפול המתאימות".

בעצם אתם גם החוקרים, גם השוטרים וגם הפוסקים?

"הפורום לא מחליף את מערכת אכיפת החוק, אלא משמש מנגנון תמיכה ועזר", היא מבהירה. "אנחנו פועלים בשיתוף עם גופי המשטרה והתביעה, מעודדים את הנפגעים להגיש תלונות במשטרה ומשתפים פעולה באופן מלא עם הרשויות. אנחנו נכנסים לוואקום במצב שהמשטרה או הפרקליטות לא יכולות לטפל בתלונה, או במקרה שהאנשים לא רוצים להגיש תלונה במשטרה או שכבר חלה חובת ההתיישנות. אנחנו תמיד מבהירים למתלוננים שעדיף לפנות למשטרה. אנחנו עובדים עם המדינה ועוזרים במקום שהיא לא יכולה. דרך המלך היא להגיש תלונה במשטרה, אבל לא כולם רוצים, מסוגלים או יכולים. היה לנו מקרה של בחורה שנפגעה ואמרה: אתם לא פונים למשטרה, אתם לא חושפים את שמי. אם תעשו את זה, אגיש נגדכם תביעה. ברוך ה', אחר כך היא הגישה בעצמה תלונה במשטרה. הרבה פעמים אנחנו שומעים טענות כלפינו. לאחרונה גם הייתה כתבה ב'מקור ראשון' שטענה שאנחנו מגינים על הפוגעים כשאנחנו לא מפרסמים כל תלונה. אבל בשטח זה ממש לא עובד ככה. יש המון מורכבויות שהציבור לא תמיד מודע אליהן".

אי אפשר להתעלם מכך שבאופן פרדוקסלי, כשלא מפרסמים את הפגיעה מגינים על הפוגע ועל שמו הטוב ולא על הקורבן הבא, כי למעשה מאפשרים לפוגע להמשיך לפגוע.

"כשהנפגעת או המתלונן מבקשים שלא נחשוף את המקרה ושזה יישאר בין כותלי פורום תקנה, אנחנו מחויבים לדיסקרטיות הזאת. אבל חשוב להבין שזה לא אומר שאנחנו מאפשרים לפוגע להמשיך לפגוע. זה שאנחנו לא מפרסמים את שמו לא אומר שהוא לא מטופל".

פרסום אינו הצעד הראשון

במקרה של המורה מנוף איילון או של הרב מוטי אלון – הסביבה לא ידעה במשך תקופה, מה שאיפשר להם חופש פעולה.

"לגבי הרב מוטי אלון, כשהוא הפר את ההגבלות שיתפו את הציבור. לגבי המורה מנוף איילון הסביבה ידעה".

לא כולם ידעו.

"מי שצריך לדעת - ידע. לפורום תקנה, אחרי שהוא שומע את הנילון, יש כמה צעדים שבאפשרותו לנקוט. במקרים מסוימים שולחים את הפוגע לטיפול, עם ויתור סודיות, כדי שנדע שהטיפול קידם אותו במשהו. צעד נוסף הוא שמיידעים את הממונים במקום העבודה – זה במקרים של עבירות קלות של שמירת גבולות. בעבירות של עוון ופשע אנחנו מרחיקים הפוגע מלעבוד בחינוך או בתפקיד רבני לצמיתות", היא מבהירה. "במקום שהפוגעים הפרו את ההגבלות, שם אנחנו יוצאים בפרסום. כל כך הרבה שנים פורום תקנה עובד והפרסומים של פורום תקנה על הפרת הגבלות הם מועטים, כי הרוב המוחלט של הפוגעים מקבלים עליהם את ההגבלות. רק במקרים קיצוניים פורום תקנה חושף את שמו של הפוגע".

למה הגישה שלכם היא שמלכתחילה לא מפרסמים?

"צריך להבין שכאשר הפורום לא חושף את שם הפוגע – הסיבה היא ממש לא להגנה על הפוגע, אלא זו הגנה לא פעם על הנפגעת שחוששת להיפגע מהחשיפה או שלא מעוניינת בכך. יש עוד שיקולים ועוד דרכים לטפל בתופעה של פגיעות מיניות, לא רק על ידי שיימינג לפוגע", היא הודפת את הביקורת המופנית כלפי הפורום, ובכל זאת מחדדת: "לקחנו על עצמנו לבחון כמה היבטים שבהם אנחנו רוצים לחולל שינוי. אחת הסוגיות היא האם ובאילו תנאים לפרסם את שמו של הפוגע בעבירות של עוון ופשע".

הטענה היא שהבושה עברה צד ושהפוגע הוא זה שצריך להתבייש.

"צריך לקחת בחשבון שלא לכל מתלוננת מתאים הפרסום. מדובר במקרים סופר מורכבים ובדיני נפשות של ממש. אנשים אומרים: צריך לפרסם את הפוגע בכל מקרה. זה לא עובד ככה. לא לכולם זה מתאים. לא לכל נפגע יש את הכוח לחשוף שהוא נפגע תקיפה מינית, כל אחד מסיבותיו הוא. מה יעשה מי שעוד לא בשלה אצלו היכולת הנפשית להיחשף, ושהפצע עוד לא הגליד דיו בשביל להגיש תלונה במשטרה, אבל הוא רוצה לעצור את המשך הפגיעות? לא כולם מסוגלים לעשות את הצעד הזה של הגשת תלונה או של חשיפה פומבית, האם בשל כך נגזר עליהם לשתוק לנצח?" היא שואלת. "עידן המי־טו והדרישה הזאת ישר לצאת לתקשורת היא מנותקת. מבחינתנו הפרסום הוא רק אחת מכל האופציות האפשריות. יש ליווי של אנשי טיפול לפוגע, יש הגבלות, יש הודעה למקום העבודה ויש גם פרסום. אנחנו תמיד נשתמש בכלים שיש לנו בהתאם למצב ובהתאם לפגיעה. יש המון שיקולים שנלקחים בחשבון. אי אפשר לפעול על אוטומט. אומרים לנו 'תלכו ישר לתקשורת ולרשתות החברתיות', כמו שדרשה הרבנית מלכה פיוטרקובסקי באותה כתבה. היא שומעת את עצמה? זאת עצת אחיתופל".

למה?

"כי היא לא לקחה בחשבון את המצב הנפשי של הנפגעים ועוד אינסוף היבטים. אחת הדרכים היא גם לפרסם, אני לא פוסלת את זה. אני חושבת שלתקשורת יש תפקיד חשוב בהעלאת רמת המודעות, אבל זה בפירוש לא הכלי הראשי אלא רק אחד מהכלים".

אולי פורום תקנה היה נחוץ בזמנו כדי לעורר את השיח ואת המודעות במגזר, והיום בעידן המי־טו והמודעות ההולכת וגדלה לפגיעות מיניות הוא כבר פחות רלוונטי?

"למה? לאן ילכו אלה שרוצים להתלונן ולעצור את הפוגע? אנשים הפסיקו להטריד, לפגוע? מה השתנה?" היא מזדעקת. "אם לא היה את פורום תקנה במקרים מסוימים, עד כמה שזה נשמע נורא, אנשים היו ממשיכים לפגוע באין מפריע. גם אם עברו שנים מאז הפגיעה וחלה התיישנות ייתכן שאותו אדם ממשיך לפגוע והסכנה בעינה, ויש צורך קריטי בפורום כדי לעצור את מעשיו. הפורום עוסק במקרים שלולא הוא היו נשארים ללא טיפול וללא מענה".

"לזהות את הפגיעה בשבריר שנייה"

בניגוד אולי למה שמקובל לחשוב, היעד העיקרי של פורום תקנה הוא מניעת הפגיעות מלכתחילה, ולא רק טיפול בתלונות לאחר מעשה. "אנחנו בפורום עוסקים בייעוץ, הדרכה, הכוונה וחינוך בכל מקום שבו אנחנו מתבקשים לעשות כן. בתקופה האחרונה אנחנו מגיעים לצעירי הציונות הדתית כדי לחשוף בפניהם את פעילות הפורום, כדי למנוע שתיקה של שנים, כדי להעלות את המודעות לפגיעות מיניות ביחסי מרות וסמכות ולעודד הגשת תלונה במשטרה בזמן אמת, או קרוב אליו ככל האפשר", היא מספרת.

"אני חושבת שבהחלט יש מודעות בציבור הדתי־לאומי – אבל לא מספיק. אני נותנת הרצאות בתחום במערכות חינוך, לסטודנטים, לבנות אולפנה ולבני ישיבות, ואני חושבת שהציבור צמא לזה", היא מציינת. "אחרי כל הרצאה ניגשים אליי צעירים להתייעצות ולשיתוף. אני מאמינה שצריך לחשוף במגזר את הכתובת שפורום תקנה משמש. וזה עוד דבר שקיבלתי על עצמי לעשות כדי שהנפגעים לא יישארו עם הפגיעה לעצמם, ויידעו שיש להם כתובת".

בשיחות שלה עם צעירים מתארת גץ־הורוביץ את תמרורי האזהרה הקיימים לפגיעות מיניות. "אני מבקשת מהם שיבינו שהרגע בין להיפגע ללא להיפגע הוא שבריר שנייה".

איך אפשר לזהות פגיעה מתקרבת?

"יש דקויות וניואנסים שאתה יכול להגיד לעצמך דקה לפני – זה לא טוב, אני צריך לברוח מפה. יש את הרגע הזה שאתה מבין שמשהו לא טוב הולך לקרות. חשוב להקשיב לאינטואיציות ולהקשיב ללב. יש נקודות תורפה שהפוגעים יודעים לנצל וכדאי להכיר אותן. את הכלים האלה אני רוצה לתת, כדי שהילדים שלנו יידעו לזהות את הסכנה".

בחברה הדתית יש שינוי בנושא? יש יותר דיבור? יותר שיח?

"אני חושבת שהדור הצעיר הוא אלוף. הם לא פוחדים לדבר על זה הכי פתוח שאפשר. זה עדיין לא בכל המגזר, אבל יש הרבה יותר פתיחות והרבה יותר מתלוננות שמודעות לזכויות שלהן, ולצערי יש גם פגיעות. ולמה יש פגיעות? אני חושבת שהמתירנות והחשיפה למדיה בימינו היא מסוכנת ופרוצה, במיוחד כשהיא נמצאת על כף ידו של כל אדם, ואנשים מאבדים את הגבולות", היא אומרת.

"אני חושבת שכל הורה חייב לדבר על זה עם הילדים שלו, להזהיר, להסביר שכשקורה משהו או כשהם מרגישים שקורה משהו לא נעים, חשוב לשתף את אבא ואמא, את המורה או את היועצת. אל תשאירו את הסיפור אצלכם. יש לכם מחויבות גם כלפי עצמכם וגם כלפי החברה, שהפוגע לא ימשיך לפגוע".

העיסוק היומיומי בפגיעות ובניצול לא מערער את הביטחון והאמון בבני אדם?

"אנחנו צריכים לדעת שבחברה שלנו יש המון דברים טובים ונפלאים, אבל יש בה גם דברים לא טובים, וצריך לא לעצום עיניים ולהתמודד איתם. צריך להתמודד עם הרעה החולה בחברה. וככל שנכין יותר את הילדים שלנו לחיים, הם יוכלו לשמור על עצמם ולהתמודד. וכשאתה מכין את הצעירים ואתה מעניק להם כלים לזהות ולהתמודד, אני מאמינה שרמת הפגיעות תרד".

כשהמשטרה בפנים – הפורום בחוץ

הכוח של פורום תקנה מוגבל. בסוף אין לכם את היכולת לאכוף את ההגבלות שהטלתם על הפוגע. במקרים מסוימים למרות ההגבלות הפוגעים המשיכו להעביר שיעורים כמעט באין מפריע.

"מישהו מבטיח לנו שאחרי שאדם פגע וישב בכלא, הוא לא יחזור לסורו ויעשה את זה למרות שהוא שילם את חובו לחברה? אין לנו משרד חקירות שעוקב אחרי הפוגעים. אנחנו מעדכנים את המערכת ואת המעגלים שסביבו. ואם פרסמנו, אז בוודאי שכל הציבור יודע וצריך להיזהר ומי שהולך לפוגע להתייעצות או לשיעור מתחייב בנפשו".

אבל לא כולם בסביבתו מודעים לסכנה.

"מי שפרסמנו בוודאי שיודעים עליהם, ואחרים יידענו את המערכת וגורמים בקהילה כדי להגן על הציבור".

עזרא שיינברג, שהפרשה שלו פורסמה, יצא מהכלא ופועל בימים אלו להשתלב בקהילה. לא כולם בעיר מזהים אותו כפוגע.

"אתה לא יכול להעביר את הידע לכל העולם ולכל האנשים. מי שחי את המדיה, מי שחי את הקהילה, מודע לסכנה".

איך בכל זאת אפשר להגן על הקהילה מפוגעים?

"יש אנשים שיודעים על הפגיעה והולכים לפוגע מבחירה. הם מסרבים להאמין. האנשים האלה מתחייבים בנפשם ולוקחים סיכון. אנחנו לא יכולים להגן על כל החברה בצורה הרמטית. אנחנו פועלים בכלים שיש ברשותנו, אבל אין לנו שליטה מלאה".

אתם נתתם הגבלה לרב אלון לעבור הרחק למושבה בצפון, ומה עם השמירה על התושבים שם?

"זו טעות רווחת. הרב אלון לא עבר למגדל בגלל פורום תקנה, אלא הוא בחר לעבור לשם מעצמו. זו טעות שהושרשה והגיע הזמן לקעקע אותה. הרב אלון לא קיבל שום הגבלה לעבור דירה. ההגבלות שהוא קיבל הן בתחום הרבנות והחינוך. הוא בחר לעשות לעצמו גלות וזה שהוא עבר לשם והקים קהילה - זה על דעת עצמו. ומי שהולך אליו מתחייב בנפשו, מסכן את עצמו ומסכן את ילדיו".

ולגבי פרשת הרב טאו, מדוע לא זימנתם אותו לבירור?

"נציגי המשפחה של נחמה תאנה פנו אל פורום תקנה והם הזכירו את השם של הרב. אבל אחרי יומיים או שלושה, עוד לפני שהתחיל התהליך, היא כבר פנתה לתקשורת והגישה תלונה במשטרה. ברגע שזה קורה ובן אדם בוחר ללכת למשטרה, שזה אגב מצוין, פורום תקנה נסוג אחורה ואין לו מה לעשות. אנחנו לא מטפלים בתיקים שנחקרים במשטרה. הם בחרו לפעול בדרך הזאת וזה בסדר גמור, ובאותו רגע התלונה ירדה מסדר היום של הפורום. חשוב להדגיש שאנחנו מטפלים בכל פוגע בעל מרות, יהיה מעמדו אשר יהיה. ואם הטיפול בתלונה היה נשאר אצלנו, היינו מזמנים את הרב טאו לבירור".

פורום תקנה הוא גוף מבוקר? מי בודק אתכם? איך אתם בודקים שההתנהלות שלכם ראויה ומוסדרת?

"בפורום יושבים רוב מניין ורוב בניין של הציבור הדתי־לאומי - רבנים גדולים, אנשי משפט, חינוך וטיפול מהשורה הראשונה, ובהם הרב יעקב אריאל, הרב יהושע שפירא, הרב יובל שרלו, הרב דוד סתיו, פרופ' ידידיה שטרן, ד"ר לאה ויזל, ד"ר שלומית להמן ועוד. אני מרגישה שאני מוקפת באנשים איכותיים ומוסריים מהשורה הראשונה שפועלים בצורה מקצועית. בפורום נקבע הקוד האתי, נקבעו פרוטוקולים מפורטים להתנהלות מקצועית והם פועלים לפיהם. בהתנדבות מלאה הם מקדישים אלפי שעות למען תיקון עולם. נעשית פה עבודת קודש. הם רואים שליחות במיגור התופעה של פגיעות מיניות ביחסי מרות וסמכות".

***