יושב ראש סיעת 'עוצמה יהודית' ח"כ יצחק קרויזר נשא היום (ד') את נאום הבכורה שלו במליאת הכנסת לצד משפחתו ואביו הרב יהודה קרויזר רב הישוב מצפה יריחו.
בנאום מרגש ומעורר התפעלות סיפר ח"כ קרויזר במליאת הכנסת על כך שגדל במשפחה בת 11 נפשות ותשעה אחים, ועל הקשר הקרוב מאוד לאחיו הגדול שלמה ז"ל. יחד הם טיילו ברחבי הארץ התנדבו במד"א ובכיבוי אש.
בתום ארבע שנות שירות כלוחם בצה"ל ביחידות קרביות, ח"כ קרויזר יצא לטיול אחרי הצבא בארצות הברית. שלמה אחיו היה בדרכו לבית הוריו לאחר שאסף את אחיו וחברים נוספים בישוב. בצומת 'השומרני הטוב' פגע בהם אוטובוס שני אחיו נהרגו במקום יחד עם שני חברים נוספים.
הבשורה הקשה הגיע אליו לארצות הברית, משם הגיע לשבעה לאחר שלא הספיק להגיע להלוייה. בבית הוריו אסף אביו הרב יהודה קרוזיר את כל המשפחה ואמר: "אנחנו עכשיו באפן מעשי פשוט זורקים לים את כל השאלות - למה, איך, מדוע... ומכאן אנחנו מקבלים את הדין ומרימים את הראש".
"היה בצעד הזה שלוב של מנהיגות, תעצומות נפש והשראה. בדיעבד, אני יודע לומר שזה העמיד אותי - אותנו - על הרגלים. בתום השבעה חזרתי לצבא לשרות קבע נוסף. לקחתי על עצמי להקים מפעל חסד, עשיה והנצחה: סיוע למשפחות נזקקות, עזרה לחיילים בודדים, הקמת מרפסת ים המלח, מרוץ לזכרם ועוד", סיפר קרויזר.
עוד סיפר כי "האירוע המכונן הזה שאני נושא כל חיי, עיצב את תפיסת המנהיגות שלי: גם כשיש קשי, לעצור, לכאוב, אך להישיר מבט קדימה ובעקר לפעול. מהמקום של הכאב, ניתבתי אותו לעשיה, ולחיבורים. עבורי זוהי דרך חיים ואני מקווה להצליח להביא אותה גם לעשיה הציבורית שלי כאן בכנסת".
לסיום אמר ח"כ קרויזר: "יחד אתכם, חברי, אני תקוה שנצליח בעשייתנו המשתפת לפעל לחיבורים וקרוב לבבות ולמצוא יחד את המשתף והמחבר. אני מודה על הזכות שנתנה לי להיות נבחר ציבור, מתפלל לקדוש ברוך שיכוון אותי וישלח ברכה במעשה ידי. ומתחייב, שאעשה הכול כדי לשרת את הציבור נאמנה".
מי שבירך את ח"כ קרויזר היה שר הנגב והגליל, ח"כ יצחק וסרלאוף, ששיבח אותו על היותו ח"כ צנוע ופעלתן אהוב ומקובל על כל חלקי הכנסת אופוזיציה וקואליציה.
השר וסרלאוף הפתיע כשסיפר ששאל אמש את יו"ר המפלגה. איתמר בן גביר, מה דעתו על ח"כ קרויזר הוא ענה במשפט אחד: "הפתעה", זה מה שמאפיין ומייחד אותו.
לאחר השבעה התראיין האב הרב קרויזר ל'בשבע': "כל הזמן הגיעו לכאן משפחות עם שכול" ותמה בצניעות והפשטות האופייניות לו: "אני לא יודע למה באו דווקא לכאן. אני בסך הכול דיברתי לעצמי. האסון הוא כבד כל-כך שלאנשים שבאים אין מה להגיד. מה אפשר להגיד למי שאיבד את שני בניו? אנשים ישבו ושתקו, ופשוט התחלתי לנחם את עצמי בקול והם הקשיבו".
המפגש עם בני הזוג קרויזר בביתם בשעת ערב מאוחרת התקיים פחות מחודש מאז האסון, "נהיה אצלי בלק אאוט על אותם רגעים", אומר הרב. "אני פשוט לא זוכר". שלומית אישתו מהססת עדיין, ואז מתחילה לספר: "שלמה צלצל שהם בדרך הביתה. חיכיתי להם. ניסיתי להתקשר אליהם, אבל שמעתי שהיתה תאונה בדרך וחשבתי שהם תקועים בפקק בגלל התאונה, ולכן הם גם לא זמינים. ואז קיבלתי הודעה מצוות צח"י (צוות חירום יישובי, שבו היא חברה) להגיע דחוף למשרד. כשהגעתי למשרד, הבנתי מתגובות האנשים שקרה משהו נורא". בתיאור הרגעים שאחר-כך היא עוצרת, מתקשה להמשיך.
הרב היה תקוע ברכבו, בפקק שנוצר בעקבות התאונה. הוא צעד רגלית למקום האירוע, ואת דבר האסון גילה כשהגיע לשם, לבדו. על מה חשבתם ברגע הראשון? התרסקות מוחלטת או אירוע שימנף את האמונה שלכם?
"לא היתה שום החלטה מודעת על מה שעושים עם זה", משיבה שלומית. "היה ברור לנו שזה ניסיון, ואם זה ניסיון – זה משהו שצריך לעמוד בו ולצמוח ממנו".
"הכול בחסד"
שלמה וישי הובאו לקבורה עוד באותו לילה בירושלים. משפחת קרויזר התעוררה למחרת למציאות חדשה, שאליה – חיים בצל שתי חוליות חסרות בשרשרת המלוכדת והמאושרת של ילדי המשפחה. "מבחינת המשפחה, יש לנו עכשיו צורך גדול להיות יחד, לשאוב כוחות מהיחד", אומרת שלומית.
שלומית זוכרת את השבת של ה'שבעה', הראשונה ללא שלמה וישי, כשבת שהעניקה להם כוחות מלמעלה כדי להמשיך: "השבת הראשונה היתה רוחנית מאוד. לפני הדלקת נרות נטלנו ידיים אחת לשנייה, וביקשנו מהקב"ה שישלח לנו כוחות דרך השבת. אחרי הדלקת נרות התפללנו כולנו בבית, קבלת שבת בנוסח קרליבך. הרגשנו אז איך הקב"ה עוטף אותנו, השבת עוטפת אותנו. הרגשנו כוחות חזקים מושפעים עלינו, הרגשה של ירידת שכינה לבית".
הכוחות מאותה שבת נשארו אתכם מאז? "זה השאיר חוויה רוחנית עוצמתית, הרגשה שהקב"ה נמצא צמוד וקרוב".
איך דווקא מתוך אסון כזה מרגישים קרבה מיוחדת של הקב"ה?
"עם כל המכה הכואבת, ראינו הרבה גילויים של חסד, וזו דוגמה לקרבת ה'. אפילו זה שקברנו אותם יחד באותו לילה, זה חסד שזכינו לו. אם לשלמה (שהיה קצין בצה"ל בזמן התאונה) היתה לוויה צבאית, אז היו לנו שתי לוויות, שתי אזכרות. זה הרבה יותר קשה", מסבירה שלומית. "זה שהחתן שלנו, חמי, הגיע למקום התאונה, וכך בעלי לא היה לבד, זה שהבת והחתן שלנו הגיעו לשם וזיהו אותם, זה הכול חסד. אם אחשוב עוד, אמצא עוד הרבה דברים של חסד".
הרב מבקש להמשיך את קביעתה של רעייתו, ומשחזר את אותו חסד כפי שחווה באופן אישי באותם רגעים: "כשעמדתי שם לבד, החלטתי, בלי הסבר ברור מדוע, שחייבים לקבור את שניהם יחד, באותו לילה בירושלים. אבל הקצין ממחוז ש"י אמר לי שכיוון שהבן שלי חייל, הלוויה שלו היא בטיפול הצבא. ישבתי שם לבד על הכביש וביקשתי מהקב"ה: 'הקב"ה, תעזור לי.
מה אני יכול לעשות?' לפני שסיימתי להתפלל, בא אלי דורון גלבוע ממתנ"ס בנימין, שראה אותי יושב לבד על הכביש. הוא שאל מה אני צריך, ואמרתי לו. הוא אמר שאין שום בעיה, ותיאם עם זק"א שהצבא לא ייגע בשלמה. בגלל ששניהם היו כל-כך קשורים רצינו שייקברו יחד, ורצינו גם שזה יהיה באותו לילה. אמרנו שאפילו אם יגיע רק מניין ללוות אותם – זה יספיק לנו. אחרי הלוויה אמרו לנו בזק"א שהם לא זוכרים הלוויה עם כל-כך הרבה אנשים בשעה מאוחרת כזו בלילה".
מתמודדים באמונה
החסדים הללו שהרגשתם שליוו אתכם תוך כדי, נותנים כוח להתמודד גם הלאה? הרב משיב: "כתוב 'מחצתי ואני ארפא' – כשהקב"ה נותן מכה הוא גם מרפא. הוא נותן לכל אחד את החסד כדי לתת לו כוחות. מכאן זה תלוי באדם, אם הוא מתעלם מהחסד ונשאר שבור ומתוסכל, או שהוא מנצל את החסד כדי לקבל כוחות. אנחנו רואים את החסד שהקב"ה נותן לנו: עצם העובדה שהמשכנו לתפקד גם אחרי, זה שכולנו פחות או יותר חזרנו לשגרה, והכי חשוב – שלאף אחד אין רפיון באמונה.
"מה שקרה לנו יכול להוות נקודת תפנית מאוד קשה באמונה, של שאלות ותהיות. ב'שבעה' אמרתי לאנשים שאנחנו לקחנו את ספר השאלות – עם כל השאלות של למה זה קרה, ואולי אם היינו עושים כך ולא אחרת היה קורה אחרת – וזרקנו אותו לים המלח, שנמצא מתחתנו. מה שזורקים לים המלח לא חוזר, לכן אין לנו שאלות, לא למה ולא אולי. הכול בחסד", הרב ממשיך ומספר על דברים שאמר למוהל של שלמה וישי, כשהגיע לנחם: "אמרתי לו: 'כמו שלא היו לנו שאלות כשהם נולדו, וקיבלנו אותם בשמחה, ברוך ה' זכינו, לא באותה שמחה אמנם, אבל באותה אמונה להחזיר את הפיקדון. אמרתי ש'ה' נתן וה' לקח' – אותו ה' שנתן הוא גם זה שלקח, שום דבר לא השתנה ביחס אליו. ו'יהי שם ה' מבורך' זה על הזמן שהם היו איתנו ונהנינו מהם".
ובכל זאת, איזה תשובות אתם נותנים לעצמכם כדי להתמודד עם האסון?
"אנחנו מאמינים שלהם טוב. הם עלו עם הרבה זכויות", אומר הרב. "ישי עלה לפני שהגיע לגיל בר מצווה, כך שאין עליו רבב. שלמה היה בעיצומו של שירות ששילב מסירות בפעילות הצבאית והצטיינות בתחום של בין אדם לחברו. הוא היה מפקד ואבא לחייליו, והכול באווירה תורנית. הוא הלך לצבא כי ראה בזה ערך של מצווה – כי יישוב ארץ ישראל כולל גם הגנה עליה. הוא הרגיש שליח מצווה שם. הוא נהרג לבוש במדים, וזה היה מאוד סמלי מבחינתנו. החלטנו שהמצבה שלו תהיה צבאית, כי זה מה שהוא היה".
גם ישי, תלמיד חטיבת 'מקור חיים' בירושלים, נהרג כשהוא לבוש חולצה של סיום קורס צה"לי שהיתה בבית. בינו לבין ישי היה קשר מיוחד, וישי היה גאה במיוחד באח הקצין, שהביא אותו מדי פעם מבית הספר. "הוא היה מחובר מאוד לעניין של הצבא, המסירות לארץ ישראל, גם דרך אחיו".
במקביל לאמונה שלילדיכם טוב כעת, מה אומרים למי שנשארו פה בלעדיהם?
"הישארות הנפש, הימצאותה בעולם שכולו טוב – אלו דברים ודאיים. אין לנו כלים להבין את העולמות האלו, למרות שהם קיימים", מקדים הרב, אולם יחד עם זה שוטח את אופן ההתמודדות עם הכאב שלא מרפה: "החיסרון שלהם הוא כאב עצום. זה כאב שלא יעבור, ואי אפשר להשתחרר ממנו", הוא מדבר בצער עמוק.
"כשלוקחים חלק מהאדם – זה כאב נצחי. אבל הצלחנו לנווט אותו בצורה שלא יהיו לנו כעסים כלפי הקב"ה. אנחנו יודעים שטוב להם, שהם קיבלו את השכר שלהם ושהשלימו את שנותיהם כאן. הכול בחסד. לנו יש את כאב הנשארים, אך הוא לא מוביל לאבדון. אנחנו מתמודדים במציאות עם הכאב, בוכים הרבה, אך זה לא חלילה בכי של קטרוג או רפיון באמונה. זה בכי של חיסרון".