יש כמה שבתות בשנה שבהן הקהל הקדוש עוקב בדריכות אחרי קריאת התורה. אני לא אומר שבשבת רגילה כולם נרדמים או קוראים עלונים (יש כמה שלא עושים את זה), אבל חייבים להודות שבפרשות כמו מטות־מסעי או תזריע־מצורע יותר קשה להחזיק ראש מאשר בפרשות כמו פנחס או ויגש, שבהן המתפללים מחכים בנשימה עצורה לגלות מה התפתח מאז שיא המתח של סוף הפרק הקודם. זאת אומרת הפרשה הקודמת. אחר כך רמת הקשב והריכוז יורדת, לכן האשכנזים מעוררים את הישנים ומגביהים את ספר התורה בסוף הקריאה, בעוד הספרדים, שהם רחמנים בני רחמנים, מגביהים את הספר לפני הקריאה כדי להימנע מגזל שינה. בהמשך, כלומר בהפטרה, כבר ממש קשה להקשיב. גם ככה הנביאים שלנו השתמשו במילים נורא גבוהות, כאלה שרק בומרים מלפני 3,000 שנה מבינים.
אבל השבת זה עומד להיות אחרת.
פרשת דברים אינה שונה במהותה מפרשות השבוע האחרות, חוץ מהעובדה המרעננת שדי בתחילת הפרשה קוראים פסוק אחד במנגינה של תשעה באב. אחר כך ממשיכים כרגיל, אבל ככל שמתקרבים למפטיר הקהל הקדוש מתעורר ועוסק בהימורים מי יקרא את ההפטרה, האם הוא יזכור שאת הפסוקים של הפורענות צריך לקרוא במנגינה של מגילת איכה ואת הפסוקים הרגילים לא, והאם הוא יצליח לעבור ממנגינה למנגינה בלי לערבב בטעות את המנגינה ממגילת אסתר, מהימים הנוראים או מהשיר של חנן בן ארי על כדורגל. כשהקורא מתחיל בהפטרה קורה אחד מהשניים: אם הוא שולט בטעמים זה מרשים. אם הוא טועה זה אפילו עוד יותר נחמד כי אפשר להעיר לו בקול רם, ולתהות על שיקול הדעת של הגבאי בקול עוד יותר רם, כדי להרבות באהבת חינם.
ישעיהו מוביל מחאה
ואז, בשיא ההפטרה, קם אחד המתפללים וניגש אל החברים שעומדים בשיפולי בית הכנסת ומנהלים שיחה ערה על פוליטיקה, מזג האוויר ושאר ענייני דיומא.
"אתם מקשיבים להפטרה?" הוא נוזף בהם, "שומעים מה קוראים פה? שרייך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים..."
"כן", הם מחליפים ביניהם עלונים, "אתה לא יודע אם אתה שומע נבואה עתיקה של ישעיהו או טור אקטואלי מהעיתון. כל שנה אתה אומר את זה".
"רק שבשנה שעברה זה היה נכון", ממולל בידיו אחד המתפללים את הציציות של הטלית, "אבל מאז התחלפה הממשלה וברוך השם כל השקרנים עפו".
"איך אתה מדבר?" מתרגז אחד שאוחז סוכרייה על מקל שהוא בדיוק פילח מהבן שלו, "זאת הסתה!"
"ולהגיד על הממשלה הנוכחית שכולם בה גנבים זאת לא הסתה?"
"ששש!" מבקש מישהו מהספסל האחורי, "ששששש!!!"
"אתם יודעים שישעיהו היה שמאלני, נכון?" מעיר מישהו, "את כל האשמה הוא מטיל על הממשלה ואין לו אף מילת ביקורת על השופטים".
"זה לא נכון", קופץ מולו מישהו אחר, "'ואשיבה שופטייך כבראשונה'! הוא אומר את זה ממש בסוף ההפטרה".
"נו, עוד לא הגעתי לשם! למה לעשות ספוילר?"
"כל הנביאים דיברו על צדק", אומר הממולל, "אילו ישעיהו היה פה היום הוא היה נעמד מול בית המשפט העליון ומודיע להם שהעם דורש רפורמה משפטית".
"בדיוק להפך", מוחה זה עם הסוכרייה, "ישעיהו היה רודף צדק אנטי ממסדי. אילו הוא היה פה היום הוא היה מוביל את המחאה נגד הממשלה הקיצונית הזאת".
"מה נראה לך, שהוא היה חוסם את איילון וצועק 'ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה!'?"
"שששש!!!" גוערים בהם המתפללים האחרים, "שששששש!!!!!"
"די להשתיק אותנו", אומרים החבר'ה וחוסמים את היציאה מבית הכנסת, "זו לא דיקטטורה פה, עדיין".
"ישעיהו היה מתבייש בכם ובממשלה שלכם", שופך בעל הסוכרייה שמן למדורה, "דיקטטורים! פלגנים! מחרחרי ריב ומדון! סיקריקים!"
"שכחת שורפי אסמים".
"נכון. תודה".
"כן, אתה והחברים השמאלנים שלך תמיד תאשימו אותנו ותעוותו את המציאות. הוי האומרים לטוב רע ולרע טוב, שמים חושך לאור ואור לחושך, דמוקרטיה לדיקטטורה ודיקטטורה לדמוקרטיה".
"מי אמר את זה? יריב לוין?"
"ישעיהו. פרק ה'".
"ירד במיקוד. זה לא בחומר של ההפטרה".
דמוקרטיה או דאורייתא
בינתיים הקורא מסיים את ההפטרה וקורא בהטעמה את הברכות. השאלה שגורלית המנסרת באוויר היא האם הוא ימשיך למוסף, או שיש סיכוי לצאת מפה לפני השעה 11.
"שיקצר, האוכל יישרף לי על הפלטה".
"שיאריך, שכחתי לכוון את השעון של המזגן".
"תגידו, מה יהיה עם מזג האוויר הזה?"
"בטח השמאלנים אומרים שגם החום זה בגלל הרפורמה".
"ברור, אפילו ישעיהו אמר את זה: ארצכם שממה, עריכם שרופות אש".
"בגלל שאתם החלטתם לשרוף את המדינה".
"אתם אלה ששורפים את הבית השלישי".
"לא יהיה בית שלישי אם לא יהיה פה צדק".
"לא יהיה צדק אם תהיה פה דיקטטו..."
"ששששש!!!!!"
"מה ששששש, מה? המדינה נשרפת לנו על הפלטה ואתם משתיקים אותנו כמו מזגן ששכחו לכוון לו את השעון־שבת?!"
"רק שתדעו", אומר זה שבקי בתנ"ך, "הנביאים לא דיברו רק על צדק, ישעיהו כל הזמן מוכיח את העם על זה שהם עזבו את התורה".
"לכן הוא היה עומד באיילון וצועק 'ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה!'"
"יותר הגיוני שהוא היה צועק 'ד־א־ו־ר־י־י־ת־א'".
"ששששש!!!!!"
החזן מגיע לתפילה לשלום המדינה. המתפללים מחכים במתח לשמוע האם הוא יגיד "שלח אורך לראשיה, שריה ויועציה" או שיסתפק רק ב"שופטיה", ואם ב"מי שבירך" לחיילי צה"ל הוא יברך גם את הטייסים.
"מה זה 'חדש ימינו כקדם'?" שואל מישהו כשמחזירים את ספר התורה לארון, "לאיזו תקופה בדיוק אנחנו מתגעגעים?"
"לימים שהיינו מאוחדים, בלי פלגנים ובלי סרבנים".
"כן, בלי בריונים שורפי אסמים".
"מתי זה בדיוק היה? בדור המדבר? בפיצול בין ישראל ליהודה? בגולה? באלטלנה? מתי היינו מאוחדים?"
"הייתי עונה לך, אבל אשתי מסתכלת עליי מלמעלה", מביט אחד המתפללים בעצבנות בעזרת הנשים ומצמצם טווחים אל המקום שלו, כדי לצמצם את עילת הסבירות שאשתו תגיד שאם הוא לא מתפלל לפחות שייקח אחריות על הילדים.
"גם היועצת המשפטית לממשלה מסתכלת עלינו מלמעלה", אומר מישהו במרירות.
"עם אשתך לפחות אתה יכול לדבר", עונה לו מתפלל אחר, "ליועמ"שית אפילו גט אי אפשר לתת".
"אמן יהא שמיה רבא מברך", עונים המתפללים ונעמדים לתפילת מוסף. בבית הכנסת משתרר שקט נעים, שמופר רק על ידי המזגנים המזמזמים באוושה "בושה, בושה, בושה, בושה, בושה". זאת אומרת הם סתם מזמזמים, זה רק אני שכל דבר נשמע לי כמו סופה של המדינה. בגלל החום, כנראה. אל תשכחו להקשיב להפטרה, גם לפרשה מומלץ. או כמו שאומרים הדרשנים – קחו עמכם דברים. הנה, אתם רואים, אפילו הבדיחות שלי מותאמות לתשעה באב.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***