אז בתקופה האחרונה, לאור הרפורמה המשפטית והמחאה המתפשטת, הולכת ותופסת תאוצה היוזמה, יש מי שיאמר האיום, לפלג את העם לשתי מדינות - מדינת ישראל ומדינת יהודה. מדינת ישראל תכלול את הציבור השמאלני־ליברלי־חילוני ואילו מדינת יהודה תכלול את הציבור הימני־שמרני־דתי. ואני יודע שלשמוע על יוזמה כזאת דווקא בימים אלו, שבהם אנחנו מציינים את חורבן הבית על רקע שנאת חינם, זה מעציב מאוד. אבל באותה נשימה אני אומר: בואו נהיה תכליתיים. הבה נניח את הרגש בצד ונבדוק את ההיתכנות של ההצעה הזאת. הרי להתכסח כבר ניסינו.
ראשית, יש לבחון את העניין הגאוגרפי. איך תיראה מפת החלוקה. מישור החוף מסתמא ילך למדינת ישראל יחד עם בירתה תל אביב. שומרון ובנימין למדינת יהודה. זה לכאורה פשוט. על הצפון והדרום אפשר להתווכח, אבל אף אחד לא ספר את הפריפריה כשהיינו מאוחדים, אז כשנפרדים על אחת כמה וכמה. השאלה העיקרית היא מה יעשה מי שגר במישור החוף והוריו גרים בשומרון? התשובה היא כמובן - יודה על מזלו הטוב. הרי מה יותר בריא למשפחה מאשר מדינה שלמה שתחצוץ בין האישה ובין החמות? מהבחינה הזאת אנחנו כבר רואים ברכה בחלוקה.
העניין השני שיש לדון בו הוא הדגל. מי מקבל את הדגל? מצד אחד המחאה ניכסה לעצמה את דגל המדינה כסימבול. מצד שני הדגל עצמו הרי מורכב ממגן דוד שתחום בפסי טלית מעליו ומתחתיו, ויהיה זה אך טבעי שדגל שמעוטר בסממנים דתיים ילך למדינת יהודה.
בנוסף לכך, אם דגל ישראל הנוכחי ילך למדינת ישראל החדשה, זה אומר שמדינת יהודה צריכה לעצב דגל שיהיה יותר דתי ממנו! שזו משימה קשה גם בלי להתחשב בעובדה שכל המעצבים הגרפיים נמצאים במדינה הליברלית. בסוף, כמו שאני מכיר את מדינת יהודה, נמצא את עצמנו תקועים עם דגל של פטר חמור עומד לצד פרה אדומה ומשני צידיהם מתוחים גרטלים שחורים. לא משהו להתגאות בו, לפחות מבחינה עיצובית. אולי הפתרון הטוב ביותר יהיה לחלק את דגל המקור, הליברלים יקבלו את המגן־דוד והשמרנים את הפסים הכחולים. כבר אנחנו מתקדמים. הלאה.
מה עושים עם הפלשתינים? לאן הם הולכים בכל הסיפור הזה? צריך לומר, בלי קשר, שהתוכנית הזאת אכזרית במיוחד כלפי שאיפות העצמאות הערביות. הם הרי שנים מחכים שנתקפל וניתן להם חצי מדינה והנה, עד שאנחנו מעניקים - אנחנו מעניקים אותו לעצמנו. אקט אכזרי שאני יכול להבין איך הוא מגיע מהצד הימני של המפה, אבל על הליברלים אני מתפלא. בכל אופן, עכשיו שנפרדים צריך לעדכן את הפלשתינים עם מי הם צריכים לעשות את השלום המיוחל. מצד אחד הערבים בחלקם הגדול דתיים, יש מי שיאמר קיצונים, כך שהם ימצאו את עצמם דווקא במדינת יהודה החשוכה. מצד שני אני לא חושב שזה יהיה אחראי מצד מדינת ישראל הנאורה להפקיר את הציבור הערבי לחסדי הימין, שרק מחכה להזדמנות להתעלל במיעוט הערבי החלש. גם כאן נצטרך להגיע לפשרה. מדינת יהודה תיקח אליה את הערבים שמבקשים לכבוש אותה חזרה בגלל שאיפות דתיות, ואילו מדינת ישראל תיקח אליה את הערבים שמבקשים לכבוש אותה חזרה בגלל שאיפות לאומיות. פייר זה פייר.
אבל הערבים זה החלק הקל. מה לכל הרוחות עושים עם הציבור הדתי־לאומי? לאן אנחנו הולכים? מצד אחד מתבקש שנלך עם מדינת יהודה. סוף סוף אנחנו דתיים. אלא מאי, זה לא מה שהחרדים חושבים. אני חושד שהחרדים לא באמת מאמינים שאנחנו כאלה דוסים. יותר חילונים מעלי אקספרס.
ואילו החילונים של מדינת ישראל, מאידך, לא באמת מבדילים בין סרוגים לחרדים. כיפה זו כיפה זו כיפה. אז לאן נוליך את עצמנו? יתרה מזו צריך לומר, שהציבור הדתי־לאומי תמיד הגדיר את עצמו כמקף שמחבר בין הישראלי ליהודי. והנה, מסתבר שלא צריך מקף. או שמא המקף לא מיקף כמו שצריך, עובדה שנפרדים, ומי צריך מקף במצב כזה?
אבל השאלה היותר גדולה היא האם באמת ההיפרדות הזאת תביא עלינו את השלום המיוחל? הרי אם יש משהו שלמדנו מניסיונות השלום האחרונים הוא שהאויב לא מסתפק במה שאתה מוכן לתת לו. יעידו על כך הבלגן בעוטף עזה או הפרעות בערים המעורבות. כך שגם יום אחרי ההיפרדות - אף אחד לא יוכל לישון בשקט בלילה. הרי ברור שמרגע שניסוג זה משטח רעהו יתחילו תוכניות הכיבוש. פלוגות של חב"דניקים יחפרו מנהרות תת־קרקעיות כדי לפרוץ לשטחי מדינת ישראל ולהניח בה תפילין לאזרחים תמימים, הטרור הלהט"בי ישגר טילים חמושים בתעמולה ליברלית היישר אל ריכוזי האוכלוסייה במדינת יהודה, ומסתננים דתיים לאומיים יבריחו את הגבול משני צידיו הלוך ושוב, עד שנחליט לאן לכל הרוחות אנחנו שייכים.
כי האמת היא שגם אם נפתור את העניינים הטכניים, לא באמת נוכל לעזוב זה את זה במנוחה. תמיד נבקר, תמיד נשפוט ותמיד נעלה זה לזה על העצבים, כי זה מה שאנחנו טובים בו וזה מה שמשפחה עושה. גם אם זה ממרחק מדינה או שתיים.
אז אולי עדיף להישאר ולהמשיך להתכסח מקרוב. הרבה יותר קל לעשות את זה בלי לעבור ביקורת דרכונים.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***