"בשבילי הגירוש מגוש קטיף הוא קופסה שחורה", אמר לי שכן בארוחת שבת משותפת לפני שנים. "הייתי שותף למאבק, קיוויתי שזה ייגמר אחרת, אבל מרגע שזה קרה אני לא מסוגל לעסוק בעקירה. יותר מזה, אני לא מבין את מי שכותב ומדבר על הנושא".
הלכתי עם המילים החריפות האלה במשך תקופה, עד שהרב קובי בורנשטיין, מנכ"ל התוכן במרכז מורשת גוש קטיף, אמר לי שהשכן הזה לא לבד. הרב בורנשטיין, שמחזיק את מדד הדמעות של המבקרים במרכז המורשת, הסביר לי שמגורשי הגוש, אלה שעברו על גופם וביתם את העקירה ונאלצו להתמודד עם תוצאותיה יום יום שעה שעה, עיבדו את כל מה שקרה שם וגיבשו מחדש את מערכת היחסים שלהם עם מדינת ישראל. לכן הביקור במרכז גוש קטיף מעורר בהם נוסטלגיה, שאולי מעורב בה כאב, אבל הוא אינו פותח את הפצעים מחדש.
לעומת זאת, חלק מהמפגינים הכתומים, אלה שהתגייסו לפעול נגד העקירה, שעברו מדלת לדלת, שעמדו בשרשרת ארוכה בחום, שהסתננו לגוש כמה ימים לפני הגירוש או צפו בדחפורים מהטלוויזיה בסלון הבית, הכניסו את כל התחושות והרגשות הקשים והמשבריים מול המדינה לקופסה חתומה - ודחפו אותה עמוק לבוידעם של הנשמה. כשאלה מגיעים למרכז מורשת גוש קטיף ונזכרים בחבל הארץ הפורח, בחקלאות שהצליחה נגד כל הסיכויים, בעמידה האיתנה נגד הטרור ובסוף המר, הם פורצים בבכי בלתי נשלט. זה פשוט מתפוצץ. כשמדחיקים את הכאב והעלבון והכעס, הם לא נעלמים, הם מחכים. מתקתקים כמו פצצה מושהית וכשהאדמה נסדקת מעט, בזמן לא צפוי, מתפרצים כל הרגשות כמו גייזר חם ממעבה האדמה, מאיימים לשטוף את הכול.
"מה הקטע שלכם עם ההתנתקות?"
"תסבירי לי, אני חייב להבין מה הקטע שלכם עם ההתנתקות", אמר לי אחד מהמשתתפים במעגל שיח שאני חברה בו. "בכל פעם שאני מתחיל לדבר על המהפכה המשטרית - פתאום צץ ועולה גוש קטיף. מדברים איתי על ההפגנות, על ההתגייסות של הפרקליטות ועל בתי המשפט. אני לא מבין מאיפה אתם מביאים את זה, הרי חלפו כמעט 18 שנה. איך יש לכם זיכרון כזה ארוך, למה זה רלוונטי לעכשיו, ובעיקר - איך אתם כועסים כאילו זה קרה אתמול?"
ניסיתי לשתף בתחושות של קבוצה גדולה של אנשים שרואים בעיניים כלות איך המדינה אינה נותנת סעד ואיך אושיות השלטון אינן עושות את המוטל עליהן. הזכרתי דברים שנשכחו: איך הפרקליטות הפסיקה לחקור ראש ממשלה חשוד כי הוא עשה פניית פרסה אידאולוגית ועכשיו הוא בסדר, איך המשטרה בלמה כל חסימת כביש, ולפעמים סתם הפגנה. סיפרתי על מעצרים שהוארכו עד תום ההליכים, על סרבנות שנמצאה בקצה המחנה וטופלה לגמרי אחרת. הזכרתי את ההשחרה השיטתית, חסרת הרסן, של המתיישבים והמפגינים בידי התקשורת ולא שכחתי גם את המאמר הנקמני של יאיר לפיד. ניסיתי להסביר שהמוני אנשים הפגינו אז נגד מה שהיה בשבילם נסיגה מהעקרונות של המדינה היהודית והדמוקרטית שהוקמה פה. עקרונות של התיישבות והפרחת השממה ועמידה מול הטרור, ואיש לא שרף את המדינה. הרוב בכלל רצו לנצח באהבה ובחיבור, ומי שבכל זאת ביקש להבעיר את המדינה נבלם מיד. בן שיחי לא הסכים איתי. הוא לא כל כך זכר כמה זה היה בנפשנו. הוא לא זכר כמה אנשים נעקרו מבתיהם ומה היה המחיר. הוא דווקא תמך בנסיגה ההיא. מבחינתו היא הייתה הכרחית.
ושוב מה שהתגלה הוא הפער העצום. יש בעם קבוצה שאנשיה הולכים עם כאב לב ופצע מדמם שלא נרפא. יש מגזר שבתי הספר שלו, ורק שלו, מזכירים את גוש קטיף בכל ט"ו בשבט, ואולי הגיע הזמן לשאול למה ואיך זה קורה. רק ציבור מסוים מאוד מתאבל בכל שנה גם על בית המקדש וגם על גוש קטיף. בשביל האנשים הללו, כל סבב לחימה בעזה מזכיר את האזהרות על מה שיקרה כאן אם תהיה נסיגה - והם רואים בעיניהם את התגשמות חלום הבלהות.
אבל חלק אחר, גדול יותר, בעם, פשוט שכח או מעולם לא הכיר את האירוע לעומק. בשבילו זו הערת שוליים בתולדות מדינת ישראל. בשבילו ההתנתקות בכלל חיסלה את הפיגועים התכופים שהיו שם, את מטעני הגחון והפצמ"רים והרג החיילים. התוכנית של שרון אומנם הביאה עלינו את חמאסטן, אבל זהו. החלק הזה בעם לא מכיר את התסיסה הבלתי נראית אך הקיימת בליבו של כל מי שהיה שם וראה, ולא האמין איך מדינה שלמה מתגייסת נגד אזרחיה.
אפשר לעסוק בקשר בין העקירה ובין הצורך הישיר או העקיף לתיקונים במערכת המשפט. אבל אני מבקשת ללכת דווקא לאזורי הרגש. ככל שעובר הזמן נראה שעיסוק בסעיף כזה או אחר הוא רק תירוץ, אמתלה לשיח על המתחים והשברים שנמצאים עמוק יותר בתוך החברה הישראלית. ואם נפנה רגע את הזרקור לפצע העקירה, נראה שיש כאן כאב שמעולם לא מצא מקום והכרה אמיתיים בחברה הישראלית. כן, נעשו סרטים דוקומנטריים, יש עשייה תרבותית סביב הנושא ובכל שנה מתקיימים סביב ימי הגירוש כנסים וטקסים מרתקים. אבל הסיפור הזה לא מצליח לפרוץ לכלל החברה הישראלית, הוא פשוט נעדר ממנה. התסיסה הרוחשת עכשיו סביב הרפורמה מעוררת את מה שהיה שם. סוף סוף אחרי כמעט שני עשורים העוולות מתחילות להיות מדוברות מעט, מבליחות אל השיח הישראלי, אבל זה לא מספיק. חשבון נפש של ממש עוד לא נעשה כאן. להפך, שופטים שהאריכו אז את המעצרים בצורה פרועה ובלי כל רסן עדיין עומדים על שלהם. אבל כבר למדנו שמהם לא תגיע הישועה. נראה שרק הצפה של מה שהיה שם והכרה בעוולות הרבות יאפשרו להניח לנושא וללמוד לחיות איתו.
הפערים בין מי שכואב ובין מי שלא מכיר מעוררים בי את השאלה אילו עוד מגזרים במדינה הזאת טמנו עמוק בלב עוול משווע שאני לא מכירה ולא רואה. מה עוד רוחש מתחת לשטיח שנקרא ישראליות, ובעיקר, האם נוכל להתחיל לתת זה לזה מקום והכרה כדי לאפשר לקיים פה שיח כן בגובה העיניים.
כל זה מוביל אותנו ישירות להיום. לשלט הגדול והמהבהב שמזהיר את שני הצדדים היריבים מכיפוף ידיים ופוליטיקה של הכנעה. כן, אפשר לנצח. אבל כל מהלך כזה ייצור תסיסה בצד השני. כל ניצחון כזה יתברר כניצחון פירוס. המפסידים רק יאגרו כעס וכאב שלא ייעלמו.
ממתק של אחדות
יש מי שפוגש פוסטרים כועסים, מאיימים, ומזדהה. יש מי שרואה אותם ומתכווץ, ויש מי שמחליט לענות להם בקונטרה של אהבה. השבוע פרסמה אמילי עמרוסי שהמעצבת אמונה כרמל לקחה את בתה מהיישוב אפרת לפתח תקווה כדי לתרום מח עצם. בדרך הן נתקלו בשלטים אלימים של אגרופים קמוצים. כרמל החליטה לעצב פוסטרים אחרים. בעיניי היפה שבהם הוא "תתחברו", ובו ידיים שיוצרות לב ומשפט של יהודה עמיחי: "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות".
לתגובות: [email protected]
***