החלטת הממשלה להקצות סכום של 120 מיליון שקלים לטיפול באתרים הארכיאולוגיים ביהודה ובשומרון, כולל תקצוב לחינוך והסברה, היא גם היסטורית וגם מרגשת.
במלחמת ששת הימים שבנו אל נחלת אבותינו, אל המקום שבו הילכו מלכינו ונביאינו. אל המקום שבו התרחשו מאורעות מרכזיים שנכנסו לתנ"ך, סיפורו של עם ישראל שהפך גם לסיפורה של האנושות. אל ממלכתו של העם העברי שלימד את העולם כולו שהערובה היחידה לשגשוג ולהצלחה היא עוצמתו הרוחנית והמוסרית. שככל שהוא חי בשלמות – בינו ובין עצמו ומתוך הבנת שליחותו האלוקית, כך הוא מתעצם. וכשחלילה הוא יורד מן הדרך - הוא מאבד את זכותו על הארץ, וזו הופכת לשממה.
השיבה לארץ שחררה אנחת רווחה גדולה. הפחד המשתק ערב מלחמה, שהתפוגג והפך לאופוריה של ממש אחרי הניסים הגלויים במלחמה, העמיק את תחושת הוודאות שבקיום היהודי בארץ. אבל בחלוף הזמן נותרנו להתבונן בנחלת אבותינו ולשאול בכנות – האם אנחנו מבינים את משמעותה של השיבה הזאת?
בריאיון לאחר מלחמת ששת הימים אמר אלוף עוזי נרקיס ז"ל, שמאז מלחמת הקנאים של בר גיורא ויוחנן מגוש חלב "לא נלחמה 'חרב יהודית' על הר הבית". ההבדל הוא שאז הייתה זו מלחמת התגוננות נואשת שבסופה נכחדו כולם, "הפעם זוהי מלחמת שחרור, הפותחת את כל התקוות שאפשר לפתוח בפני העם היהודי ובפני מדינת ישראל".
מה הן כל התקוות שעליהן הצביע אלוף נרקיס? האם הן התגשמו? האם שילמנו את חובנו לדור שכבש את שטחי המולדת מיד האויב? אנחנו נוגעים בהיסוס בליבת הסיפור שלנו. דור תש"ח ביקש להקים לעצמו חיים בלא משקולת הגלות. חיים לאומיים בראשיתיים, שנוטלים מן העבר רק מה שמחזק את הקיום החומרי וגם המוסרי - מוסר הנביאים.
יש סיבה לכך שהרצל בספרו 'מדינת היהודים' אמר שאת הרבנים "נדע להחזיק במקדשיהם". יש מקדשים, אבל הם לא החיים עצמם. את החיים ננהל אנחנו – הריאל־פוליטיים, המתבוננים אל המציאות ללא חת ומכניעים אותה תחת מחרשתנו. אבל מתברר שזו אשליה. אדם אינו יכול להינתק ממורשתו, על אחת כמה וכמה עם בן אלפי שנים שמורשתו מסנוורת בעוצמתה את העולם כולו.
אחרי מלחמת ששת הימים כתב בספרו 'ציונות של ציון' חתן פרס ישראל פרופ' הראל פיש: "הניצחון המופלא של אותם שישה ימים, שכה מיהר לבוא לאחר שלושה שבועות של איום קודם, יצר מה שבובר מכנה 'ההשתוממות שאינה ניתנת להיבטל'... תוצאת המלחמה העמידה בסימן שאלה לא רק את קווי שביתת הנשק שנקבעו ב־1949 בין שטחי החלוקה של ארץ ישראל; היא גם קראה תיגר על קווי החלוקה של עם ישראל מבפנים, הקווים שהפרידו בין העבר היהודי לבין הקיום בן זמננו במאה העשרים".
מאז אנחנו מתקוטטים על קווי החלוקה האלו. מי אנחנו? מאין באנו? מה אנחנו מבקשים כאן? האם אנחנו ממשיכים את מה שהופסק כאן בחורבן או מתחילים מההתחלה?
קריאת התיגר העצומה של מלחמת ששת הימים הכריחה את העם היהודי להתבונן אל תוכו פנימה. קו חלוקה חדש הלך ונמתח בין אלו המבקשים לאמץ באהבה את המסורת שלהם, ובאהבה רבה קיבלו את הנס, את האמון בהשגחה האלוקית על ישראל - ובין אלו שסירבו לבשורה.
בריאיון שנערך עם חתן פרס ישראל פרופ' אליעזר שביד בשנת 94' הוא אמר: "באיזשהו מקום הנתק הרוחני [של הציונות החילונית מן המורשת, ע"א] הפך את הדור הזה לדור נכה מבחינה רוחנית, לדור שאין לו הורים... הוא לא מסוגל להמחיש מורשת".
באיזשהו מקום אנחנו עונים היום לתקוותם של לוחמי ששת הימים שלא רק שחררו שטחים, אלא את מלוא קומת הזהות היהודית אחרי אלפיים שנות גלות.
זוהי המשימה שלנו - להכיר לעם ישראל את ה"הורים" שלו. לאפשר לו להתקרב אליהם. לחוש גאווה בהם. להכיר בכך שיש להם מורשת אדירה. כי המורשת שלנו היא גם החוסן שלנו.
הכותב הוא שר המורשת
***