תורת הקבלה

בניגוד למצטייר כי הכנסת מתעסקת אך ורק ברפורמה המשפטית, במציאות מקדמת הקואליציה שורה ארוכה של נושאים ותחומים בימים אלה, במיוחד לפני נעילת המושב בשבוע הבא. הנושא הבולט ביותר, זה שגם מהווה שינוי אסטרטגי בשטח, הוא תיקון חוק האגודות השיתופיות.

בעבור רוב הציבור מדובר בחוק שנשמע סתמי למדי, אך קשה לתאר את השינוי שהוא יוביל בשטח. זאת גם הסיבה שהיה מורכב כל כך להעביר אותו למרות ניסיונות לא מעטים בשנים האחרונות. אלא שהשבוע הסתיימה העבודה עליו בוועדה למיזמים ציבוריים, שבראשה עומד חבר הכנסת אוהד טל, לקראת הצבעה בקריאה שנייה ושלישית. נכון לכתיבת שורות אלה טרם ברור אם החוק כבר נכנס לספר החוקים לאחר סגירת הגיליון, או שההצבעה עליו נדחתה לשבוע הבא.

הרבה מאוד לחצים הופעלו על מקדמי החקיקה לאורך השנים האחרונות. השרה סטרוק עובדת על העברתו כבר מהכנסת הקודמת, ורק ברגע האחרון, רגע לפני פיזורה, הצליחה להעביר את החוק בקריאה ראשונה, כך שתחול עליו הרציפות שאפשרה את המשך העבודה עליו בכנסת הנוכחית. בשלב זה הצטרף למאמצים חבר הכנסת אוהד טל, שהחליף את השרה סטרוק בקידום החוק בכנסת, והקדיש שעות ארוכות של דיונים במטרה למצוא את הנוסחה שתאפשר לחוק גם לעבור בכנסת, אבל גם לא להיות מותקף בבג"ץ ולהיפסל.

הסיבה למאמצים החריגים בהעברת החוק הזה היא העובדה שהוא קריטי למדי לשמירה על ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל, ובדגש על הגליל. מטרת החוק היא לאפשר ליישובים קהילתיים לנהל ועדות קבלה לא רק ביישובים שמאכלסים עד 400 משפחות, אלא גם יישובים שיש בהם 700 ואף אלף משפחות. מדובר למעשה בפוטנציאל הכפלה של ההתיישבות הכפרית היהודית באזורים שהיום ישראל הריבונית חווה קשיים לממש בה את ריבונותה.

"ההתיישבות הכפרית בישראל מיובשת כבר שנים על ידי המדינה", אומר אופיר שיק, סגן ראש המועצה האזורית גליל תחתון ויושב ראש ארגון לב בגליל. "יש בעיות תכנוניות, יש בעיות תקצוביות ויש בעיות של אפליית היהודים במרחב הזה. סוגיית ועדות הקבלה היא שילוב של כל הדברים גם יחד, ולכן היא צעד קריטי להחייאת האזור, שהוא אסטרטגי מאוד למדינת ישראל כיום".

לשם מה צריך בכלל ועדות קבלה ליישובים? למה לא לאפשר לכל מי שרוצה לגור בהם להגיע לשם, כמו בערים?

"צריך להכיר את המציאות ביישובים הקהילתיים ובאזור הגליל כולו, ולא רק בו. ללא ועדות הקבלה יקרו שני דברים, האחד - היישובים הקהילתיים עצמם יפסיקו להיות כאלה, ואז גורם המשיכה המרכזי למגורים ביישובים האלה ייעלם. השני - באזור הזה יש הרבה מאוד משפרי דיור מהחברה הערבית, שיבואו להתגורר ביישובים האלה, מבלי שיש דרך למנוע זאת, כי מכרזים פתוחים הם פתוחים לכולם. זה מה שקורה כל הזמן בנוף הגליל, בכרמיאל ובעוד מקומות. זה פשוט דוחק את רגליהם של התושבים היהודים החוצה מחבל הארץ הזה. יש לנו יישובים שכבר שנים ארוכות, לעיתים אפילו יותר מעשור, לא העזו לקבל ולו משפחה חדשה אחת, כי אז הם יאבדו את ההגדרה של יישוב קהילתי. זה הוביל למצב שהאוכלוסייה מזדקנת, וגנים נסגרים בהמון מקומות, פשוט כי אין ילדים חדשים".

משפרי הדיור במגזר הערבי, כפי שמגדיר אותם שיק, נולדו בעקבות כמה בעיות תכנוניות במגזר הערבי עצמו, ובראשן היעדר תכנון הרחבתם של יישובים ערביים והשקעה בתשתיות בהם. "המציאות הזאת יצרה שני תהליכים שמתרחשים בו זמנית, ואף אחד מהם אינו חיובי", אומר שיק. "הראשון הוא הרחבות בנייה במגזר הערבי שאינן חוקיות. הם בונים על שטחים חקלאיים שאינם מיועדים לבנייה למגורים. מדינת ישראל מעלימה עין מהסוגיה הזאת, ומדי פעם נותנת הכשר בדיעבד לכל הפרות הבנייה האלה. מיותר לציין, כמובן, ששום דבר כזה לא מתאפשר בבנייה יהודית בגליל. צריך להבהיר, לא מדובר על השתלטות על אדמות מדינה כמו שאנחנו רואים ביהודה ושומרון. מדובר בשטחים חקלאיים, שנמצאים בבעלותם של התושבים הערבים האלה, אבל לא מיועדים לבניית מגורים. בכל מקום אחר בארץ לא מתאפשר להפוך שטחים כאלה לשטחי מגורים ללא אישור".

הבעיה השנייה, כפי שמסביר שיק, היא זאת שרלוונטית ליישובים הקהילתיים, ומסכנת את המשך קיומם. "החלק השני הוא שהם פשוט עוברים לערים וליישובים יהודיים. תנאי החיים ביישובים שלנו טובים הרבה יותר מאשר בכפרים הערביים, ואנשים רוצים לעצמם חיים טובים יותר. בדרך כלל מדובר במשפחות הפחות דתיות שעוזבות. כיום בכפר תבור יש 17 משפחות ערביות, באילניה יש שלוש משפחות. זאת תופעה שמשנה את הצביון של היישובים ולמעשה מובילה לכך שיהודים עוזבים או לא רוצים להגיע אליהם. ועדות הקבלה הן אחד הכלים העיקריים שהיו בידי היישובים לשמור על צביונם. אבל כשהמגבלה היא 400 משפחות, המשמעות היא שאי אפשר להגדיל אותם, וככה מרעיבים אותם. וזה לצד שורה של מגבלות אחרות שמוטלות על הבנייה היהודית כאן".

חוק הלאום – אות מתה

החשיבות בחיזוק ההתיישבות היהודית באזור הגליל הפכה לקריטית למדי בימי שומר החומות, כאשר דרכים מרכזיות נחסמו במהלך המהומות, ויישובים שלמים נותרו נצורים ימים ארוכים. לאחר שוך הפרעות אמר האלוף (מיל') איציק תורג'מן, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה היוצא בימים ההם, כי במערכה הבאה צה"ל לא יוכל לעבור דרך ואדי ערה בדרך למלחמה בלבנון, משום שהאוכלוסייה הערבית באזור לא תאפשר זאת. כשדברים כאלה נאמרו מפי קצין בכיר מכהן, הן הדליקו את כל נורות האזהרה בימין ובשמאל. גם גורמי שמאל קיצוניים יחסית, כמו יאיר גולן, דיברו על חשיבות החוק כבר בכנסת הקודמת.

מי שהתגייסה לטיפול בסוגיה הייתה השרה סטרוק, אז חברת אופוזיציה. את השינוי העיקרי, זה שאיפשר את העברתו של החוק, קידמה כבר בהיותה שרה בחודשים האחרונים, בדמות שינוי מפת אזורי העדיפות הלאומית, שינוי שמאפשר יותר חופש חקיקתי בסוגיות מעין אלה. את השינוי הזה ביצעה לצד העבודה של חבר הכנסת טל בוועדה להכנת החוק.

"מבין כל הגורמים, שינוי מפת העדיפות הלאומית היה הגורם העיקרי שבזכותו הצלחנו לגבש את החוק הזה", אומרת השרה סטרוק ל'בשבע'. "המשפטנים הבינו את הרציונל של החוק הזה הרבה בזכות הסיפור של מפת העדיפות הלאומית. הם הבינו שהמדינה לא יכולה להקים יישובים, לשלוח לשם אנשים, ואחרי עשרים שנה להגיד להם עשיתם את שלכם, עכשיו תלכו. זה לא אנושי להתנהג בצורה הזאת. התגבשה הבנה שאי אפשר להסתכל רק על האדם שמגיע להתקבל ליישוב, אלא גם על אלה שגרים בו. הקמת יישוב - תן לו להמשיך להתקיים. וברגע שהמדינה מגדירה מקום מסוים כמקום שבו יש לה אינטרס שהיישוב ימשיך להתקיים, זה הופך להצדקה מהותית לחוק. זה הוביל לכך שאפילו הייעוץ המשפטי נתן אישור לחוק".

עד אז הם ניסו למסמס אותו?

"הם בעיקר ניסו לטעון שהחוק אינו חוקתי, מה שאומר שהוא יבוטל בבג"ץ. הם טענו שהחוק הקודם של חבר הכנסת דודו רותם ז"ל עבר בבג"ץ על הקשקש, וכל ניסיון מתיחה שלו לא יעמוד במבחן בג"ץ. אין ספק שבתחילת הדרך הם היו מבחינתם מגדירים אותו כלא חוקתי".

ומה השתנה במהלך הדרך?

"עשו איתם המון דיונים, גם בוועדה וגם מחוצה לה, במטרה למצוא את הנוסחה שתהיה מקובלת עליהם. הבאנו שורה של ראשי מועצות, מימין ומשמאל, כדי שיסבירו איך מתנהלים החיים בנגב ובגליל ומה המשמעות של היישובים הקהילתיים למקום. הבאנו חוות דעת סוציולוגיות ועוד שלל דברים שהבהירו להם כמה החוק חשוב וקריטי. היה שלב מסוים שבו אמרו לי לוותר על הניסיון להגיע להסכמה עם היועצים המשפטיים, כי זה אבוד מראש, וכשבג"ץ יפסול את החוק נקבל עוד הוכחה לחשיבות של הרפורמה המשפטית. אני לא הייתי מוכנה להקריב את החוק בצורה כזאת, כי הוא חשוב מדי".

זאת הסיבה שבסוגיה הזאת כמעט לא ניסיתם להיעזר במענה המשפטי שחוק יסוד: הלאום נועד לספק?

"בדיוק. חוק הלאום לא תרם כלל בגיבוש החוק. שאלתי באחת מישיבות הממשלה את המשנה ליועצת המשפטית, גיל לימון, אם על בסיס חוק הלאום אפשר לחוקק חוק שעניינו קידום התיישבות יהודית, והוא אמר שוודאי שכן. אלא שכשהגענו לוועדה וראינו את השיח של היועצים המשפטיים, הבנתי ישר שאם נלך על הקו הזה לא נגיע רחוק. נאלצנו להכריע בין הליכה על הקו העקרוני־לאומי, גם במחיר שהחוק לא יקבל את תמיכת הייעוץ המשפטי ואז הוא ייפסל בבג"ץ, לבין הליכה על רובד נמוך יותר, רובד חברתי יותר ופחות לאומי, ווידוא שהחוק יחזיק מעמד. בחרתי באופציה השנייה, אף שהראשונה היא ההידבקות באמת. גורלו של חבל ארץ שלם תלוי בחוק הזה".

תמיכה מקיר אל קיר

כאמור, ההבנה בצורך של התיקון לחוק לא החלה היום, והיא אינה נחלתו של הימין בלבד. "זה היה שיתוף פעולה נרחב של כל סיעות הבית. כבר בכנסת הקודמת ראיתי את ההתגייסות של חברי אופוזיציה רבים לטובת החוק, אבל הם לא היו יכולים להעביר אותו בגלל ההרכב הקואליציוני שלהם שלא אפשר זאת. במובנים מסוימים, זאת אחת הסיבות הטובות להבין מדוע הממשלה הקודמת הייתה רעה כל כך ולמה הממשלה הנוכחית חשובה כל כך. בסוף הדיונים בכנסת הקודמת, רגע לפני ההתפזרות, חברי הקואליציה נרתמו כדי שהחוק יעבור בקריאה ראשונה, במטרה שתחול עליו הרציפות. רם בן־ברק דיבר השבוע בוועדה על מידת החשיבות של החוק הזה, והוא מיש עתיד בכלל. חברות הכנסת לשעבר ענבר בזק ויעל רון בן־משה דחפו מאוד לחוק הזה בפעם הקודמת, כמו גם יאיר גולן ממרצ. כשהצבענו על החוק בקריאה ראשונה בוועדה, יעל נכנסה ואמרה לחבריה לקואליציה שלא ינצלו את זמן הדיבור שלהם, אלא פשוט יצביעו עליו. יש הבנה מקצה לקצה שמדובר בחוק קריטי", מסכמת סטרוק.

אף שמדובר בחוק קריטי למדי להמשך ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל, שיק מסביר כי מדובר רק בצעד הראשון, משמעותי ככל שיהיה, לפתרון הבעיה. "יש עוד כל כך הרבה בעיות שקשורות לפיתוח ההתיישבות היהודית בגליל, כך שגם אחרי שהחוק ייכנס לתוקף, ולצד השינוי המשמעותי מאוד שהוא יעשה, תהיה עוד הרבה עבודה. יצטרכו לעבוד על תוכניות פיתוח נרחבות, ויצטרכו לטפל בבעיות עמוקות יותר, שלחלק ניכר מהן גורמת רמ"י (רשות מקרקעי ישראל, א"מ)", הוא אומר.

כיצד פוגעת רמ"י בפיתוח הגליל?

"הדוגמה הבולטת ביותר היא מחירי הקרקעות. אנחנו נמצאים במצב שבו מחיר הקרקע ביישוב יהודי יכול להגיע לפי חמישה או שישה מביישוב שנמצא 500 מטר ממנו, אבל הוא יישוב ערבי. רמ"י מתמחרת את הקרקעות כביכול לפי הביקוש, אבל כאן, מכיוון שיש כל כך הרבה מגבלות על הבנייה שלנו, זה מקפיץ מלאכותית את הסכומים. כך נוצר מצב שיש יישובים יהודיים בגליל שחצי דונם עולה בהם 700 אלף שקל, ואותו שטח בדיוק 500 מטר משם עולה 50 אלף שקל. לזה מצטרפות עוד שלל מגבלות תכנון, שדורשות שנתכנן פיתוח כמו עיר ולא כמו יישוב כפרי, והנחות והטבות כלכליות שמקבלים מהמדינה, ונוצר מצב שבו יש מדיניות אפליה נגד יהודים בכל הקשור לבנייה בגליל".

"אנשים לא מבינים כמה דרמטי האירוע הזה", אומר ערן רולס, יושב ראש מרכז הבנייה הישראלי. "יש הבדל עצום בין משכנתה על 150 אלף ש"ח לבין משכנתה על מיליון ש"ח. אלה הפערים שצריכים יהודים לשלם לעומת ערבים בגליל. זה עוד חמשת אלפים שקל בחודש למשך שלושים שנה לכל בית. מי יכול לעמוד בדבר כזה?".

רולס מפנה אצבע מאשימה כלפי רשות מקרקעי ישראל לא רק בעניין ההתיישבות היהודית בגליל, אלא בכל משבר הדיור הישראלי. הדברים שהוא אומר בשורות הבאות צריכים להטריד את כל מקבלי ההחלטות בישראל, שכן הם אינם מבוססים על הפחדות, אלא על מציאות שהעולם ראה לפני 15 שנה בדיוק.

"ישראל עומדת היום לפני משבר סאבפריים משלנו. בדיוק כמו שבארצות הברית היה משבר משכנתאות לפני 15 שנה, כך גם אנחנו צועדים בדרך הישרה לשם. אנשים עומדים לאבד את הבתים שלהם במחירי הפסד. משפחות עומדות לקרוס כלכלית. אנחנו בדרך לאסון", הוא מזהיר.

איך הגענו למצב הזה?

"שילוב של שתי בעיות שמזינות זו את זו. הראשונה היא שיווק נמוך מאוד של קרקעות לבנייה, כשבמספרים אנחנו מדברים על חמישים אחוז ממה שהגידול הטבעי בישראל מצריך. השנייה היא תמחור גבוה מאוד של הקרקעות, שיוצר מצב שמראש מחירי הדירות כאן גבוהים, ללא שום הצדקה. עד היום לאף אחד לא היה אכפת, כי זה הכניס עשרות מיליונים למדינה. מקבלי ההחלטות לא התעניינו בכלל בעובדה שההתנהלות הזאת גרמה לכך שדור שלם יקרוס ולא יוכל להרשות לעצמו לקנות דירה. גם אלה שכבר קונים דירה, הם למעשה קונים חובות, ולא דירות, לעשרות שנים. זה אסון חברתי מהמעלה הראשונה".

איך המנגנון פועל?

"בצורה פשוטה מאוד. ברגע שמחיר הקרקע מתחיל ב־400 אלף שקל לדירה, זה אומר שזה המחיר ההתחלתי שלה. הקבלן, גם אם הוא ממש רוצה, לא יכול למכור בפחות. אל זה מצטרפת עוד שורה של גורמים שרק מעלים את מחירי הדיור עוד ועוד. אבל אם מחיר הקרקע היה רבע ממה שגובים היום, גם מחירי הדיור היו יורדים בהתאם. הבעיה היא שזה לא מעניין את אנשי האוצר, שפשוט רואים את הכסף שזורם לקופת המדינה, ומתעלמים מאלה שקורסים כדי לספק אותו. הגענו למצב שבו רק אם אתה בן של עשירים אתה יכול להרשות לעצמך לקנות דירה".

בתקופה של אינפלציה גדולה מאוד אפשר בכלל לנקוט צעדים להורדת מחירי הקרקע? הרי רק לאחרונה זה הקריס כלכלות בעולם, כמו שראינו בבריטניה. אולי אין מנוס אלא לחכות עד שהמצב יתייצב?

"ומה יהיה עד אז? עוד אנשים יקרסו כלכלית? זה לא פתרון. נכון שהמצב הכלכלי כיום בעייתי, אבל במשך כל כך הרבה שנים הזנחנו את הבעיה הזאת, ועכשיו חובה לטפל בה. אם למדינה יש בעיות כלכליות, היא צריכה לצמצם בשומנים התקציביים שלה, ויש המונים כאלה, ולא להפיל את זה על הציבור".

אם זה לא מעניין את מקבלי ההחלטות ופקידי האוצר, כמו שאמרת, איך אפשר להוביל לשינוי במדיניות הזאת?

"לצאת ולהפגין. על זה צריך להפגין, לא על השטויות שאנשים יוצאים עליהן לרחובות כיום, ועל כן ביבי לא ביבי. זה לא מעניין. אנשים חייבים להבין בפני מה אנחנו עומדים, כדי שעוד נוכל לעצור לפני שנגיע לאסון ממש. כולנו נפגעים מהמדיניות הזאת, לא רק ימנים או שמאלנים".

***