ראובן טרופ היה בן 13 בימי ההפגנות טרם העקירה מגוש קטיף. גם איתו שוחחנו כדי לבחון אם אכן האכיפה מול המפגינים וחוסמי הדרכים כיום לעומת הימים ההם.
"בער בי הנושא של הגירוש מגוש קטיף", הוא מספר וחוזר לאותם ימים בהם השתתף בניסיונות לחסימת כבישים, ניסיונות שסוכלו ביד תקיפה של המשטרה. האירוע הראשון בו השתתף ראובן היה בצומת בר אילן, אך "כולם ברחו אחרי כמה דקות כשהגיעו יס"מניקים על אופנועים".
כחודש לאחר מכן תוכננה חסימת הכניסה לירושלים, כאשר הכוונה הייתה לרדת לכביש כשהרמזור ירוק ולהשתהות שם גם כאשר הרמזור מתחלף לאדום, אך מהר מאוד "מי שניסה לרדת לכביש מהר מאוד קפצו עליו שוטרים", ובתוך זמן קצר נאסרה הירידה לכביש גם באור ירוק. "לא נתנו לעשות את המשחק הזה. הם לא היו פראיירים. לא נתנו להתקרב לכביש ובשלב מסוים גם לא נתנו לרדת לכביש גם בירוק".
המפגינים נותרו על המדרכה ומישהו הציע לראובן ולעוד מספר מפגינים לבוא איתו דרך הבתים של שכונת גבעת שאול ולהגיע לנקודה אחרת בכביש. כשלושים בני גילאים שונים יצאו לדרך והגיעו אל הגינה בכניסה לעיר בה הכתובת 'ברוכים הבאים לירושלים'.
המשטרה לא הייתה ערוכה להתמודדות עם סימה בנקודה זו וכך במשך כרבע שעה עלה בידי המשטרה להגיע למקום עם ניידת גדולה ומספר שוטרים שהגיעו רגלית ואיתם עוד מספר שוטרים סמויים בביגוד אזרחי שמי פתחו בפינוי ברוטאלי של המפגינים, בבעיטות ובאגרופים, בעוד המפגינים ישובים על הכביש "כמו שק תפוח אדמה", מזכיר ראובן את המונח שרווח אז בקרב המוחים.
"החזקנו ידיים כדי שלא יוכלו לפנות אותנו. חשבנו שיהיה מאבק, יפתחו את הידיים ויגררו אותנו אבל מיד התחילו עם בעיטות ובוקסים. הייתה שם ניידת גדולה, מעין רכב מסחרי שנועד להסיע הרבה עצורים. הרימו אנשים מהכביש והכניסו לתוך הנייד. היה מקום לשניים או שלושה אבל הם המשיכו לדחוף פנימה, תופסים מישהו עם כמה בוקסים ומכניסים פנימה. הייתי כבר בפנים בבגאז'. שמו אנשים בשכיבה כמו סרדינים, אנשים אמרו 'אני לא מצליח לנשום', 'אין מקום' וכל מי שניסה להגיד משהו צעקו לו 'סתום ת'פה' ונתנו לו בוקס. היה לידי מישהו ששוטר ישב עליו עם הברך תוך כדי שהוא צועק על אחרים 'סתמו ת'פה' ונותן בוקסים לפנים לכל מי שהעז להתנגד טיפה. אמרתי לו שיעזוב אותו, שהוא לא נושם. זה היה שוטר סמוי בלי מדים של שוטר, והוא אמר 'למה מה תעשה לי'. אמרתי לו 'אני לא יודע, אבל הוא לא נושם'. הוא אמר לי 'סתום ת'פה' והוריד לי נגיחה עם המצח שלו לתוך האף. כבר קודם קיבלתי כמה בוקסים אבל הנגיחה הזו גרמה להרגיש שעוד רגע אתעלף. התחילו לרדת לי כמויות של דם מהאף, התנפחה לי השפה. המשיכו לדחוף וניידת שמיועדת לשמונה אנשים התמלאה בעשרה עצורים ועוד שלושה שוטרי מג"ב והשוטרים הסמויים".
הניידת ובה העצורים נלקחה למגרש הרוסים. "אני ילד, אין לי מושג מה זה מגרש הרוסים, לאן לוקחים אותי
למגרש הרוסים. הייתי ילד, לא ידעתי לאן לוקחים אותי ומה קורה שם. הייתי שם חצי שעה. מפקד התחנה הגיע למקום, דיבר עם השוטרים ואחרי חמש דקות הוא הגיע אליי ואמר לי שאני יכול ללכת".
ראובן הוצא מהתחנה במגרש הרוסים. הימים היו ימים ללא טלפון סלולארי בכל כיס, ומכאן הוא החל לחפש את דרכו הביתה. "שאלתי אנשים איפה יש אוטובוס, איפה יש טרמפים, ובסוף הלכתי ברגל עד שהגעתי איכשהו הביתה", הוא מספר ומציין את התחושה הבלתי נעימה לחפש את דרכו הביתה כשהוא מדמם ופצוע.
על האופן בו מתנהלת המשטרה מול המוחים וחוסמי הכבישים כיום לעומת מה שחווה אז בהיותו רק בן 13, אומר ראובן: "יחס אחר לגמרי. אפשר לתת אלף תירוצים למה, אבל אין מה להשוות. לא העזתי להתחיל להתווכח עם שוטר ובוודאי שלא לזרוק דברים על שוטרים כמו שאני רואה. הייתה חסימה אחרת שבה הייתי בצומת בר אילן, הגיעו יס"מניקים עם אופנועים וכמעט כל האנשים בורחים לכל עבר כי היה פחד מהם. אף אחד לא העז לעמוד מולם. היה ברור שמי שעומד מולם יפרקו לו את הצורה".