בחור טסקני בשם רד אדייר המציא טכניקת 'חניקה' לכיבוי שריפות קשות בבארות נפט, וזאת ע"י פיצוץ משמעותי של חומר נפץ באזור השריפה, באופן שחומר הנפץ בולע את כל החמצן בסביבה, וכך נחנקת אש השריפה בבאר.
זו גם הדרך לכיבוי שריפת המחאה דנן - העברת כל הרפורמה בחקיקה, על כל ארבעת מרכיביה כפי שהוכרזו מראש ע"י השר לוין. לאחר מכן יהיה אפשר ללכת להידברות רגועה, בבית הנשיא או בכל מקום אחר, ולהגיע להסכמות על ריכוך החקיקה, וזאת בתנאי שיפסיקו את האנרכיה בצבא וברחובות.
מה שהימין עושה לעצמו בחקיקת הרפורמה בחצי השנה האחרונה זה סבל ממושך וחסר תכלית. במקום להכריע ולחוקק את כל הרפורמה בבת אחת - בחדא מחתא - גזרה על עצמה הקואליציה חקיקה ממושכת ונמרחת, אשר מביאה עליה מחאה גדולה וממושכת. על כל סעיף וסעיף עוברים 'ויה דולורוזה', וכל תג ותג הופך להיות מחדש סכנה וקץ לדמוקרטיה.
הדבר מזכיר את האמירה, אשר שקספיר מייחס ליוליוס קיסר, לפיה "פחדן מת אלף פעם עד מותו, אך גיבור טועם רק פעם אחת את המוות". כך יוצא שייסורי החקיקה והפחד מהמחאה 'הורגים' את הח"כים הימניים פעם אחר פעם, וח"כים מתנדנדים כמו גלנט עוברים מטוטלת נפשית על כל סעיף וסעיף.
אין שום סיבה בעולם לא להעביר כבר כעת את החוק שמשנה את הרכב הועדה למינוי שופטים אשר מוכן לקריאה שנייה ושלישית, ולקדם במקביל את כל הרפורמה במהירות המירבית. מה עוד יכול לקרות שלא קרה?! ממה יש לפחד?! שבמקום אלף איש שחסמו את נתיבי איילון יהיו אלפיים?! במקום שתי מדורות יהיו חמש?!
המחאה ירתה כבר את כל התחמושת שלה. אדם יכול להתפטר רק פעם אחת לאות מחאה, וכך הטייסים ושאר הסרבנים לא יכולים לסרב שוב ושוב, וממילא מי שהסירוב היה מוצדק מבחינתו כבר עשה זאת לבלי שוב. לימון הסרבנות נסחט כנראה עד תום, והמחאה כבר הפיקה ממנו את מירב הלימונדה. גם בלכידות של צה"ל הצליחו המוחים והסרבנים לפגוע היטב, כך שהגענו לנקודת שפל שממנה אפשר רק לעלות. אפילו הנשיא ביידן כבר הבין שטענותיו שחוקות וחסרות ערך, שאין עילה אמיתית להתערבותו בענייני הפנים של מדינת ישראל, ושכבר לא באמת מתרגשים כאן מהמאמרים של תום פרידמן, וגם לא כל כך משנה אם הוא יזמין את נתניהו לבית הלבן או רק ידבר איתו בטלפון. נשלם את מחיר ה'השפלה' הכרוך בכך ונמשיך הלאה.
מאידך גיסא, חקיקת כל הרפורמה חשובה בכדי להבהיר לאליטות הישנות, שמסרבות לקבל את עמדת רוב עם ישראל וממאנות להיפרד ממוקדי ההשפעה שכבשו לאורך השנים, כי יש ממשלה בישראל אשר מייצגת את הרוב הדומם, וכי המיעוט לא יכתיב בכפייה את דרכה של מדינה זו, לטב ולמוטב.
לא יתכן שמנהיגים מתוסכלים בדימוס כמו אהוד ברק, דן חלוץ, בוגי יעלון ויאיר גולן, המסיתים כעת להפיכה צבאית, אשר העם פלט אותם החוצה מהמערכת הפוליטית ואשר לא מסוגלים לקושש קולות בשביל לעבור את אחוז החסימה, יעמדו בראש מחאה שתשרוף את המדינה בכל פעם שלא מוצא חן בעיניה משהו, וגם תצליח ותקבל את דרישותיה.
המשפטנים, ההייטקיסטים, ההסתדרות, התקשורת, הטייסים ואנשי 8200, אשר כנראה חושבים שהקול שלהם בקלפי שווה יותר משל האחרים, צריכים למצוא מולם ממשלה שאינה נכנעת לאיומים ולפרוטקשן. ממשלה נחושה ויציבה שמקיימת את ההבטחות לבוחריה.
הקואליציה צריכה לאזור עוז ותעצומות, ולהתעלם מקולות הרקע של התקשורת המגוייסת, ומהבוקה ומבולקה המלאכותיים שמייצרים משרדי פרסום ושאר תועמלני שמאל.
לאחר חקיקת הרפורמה, ראוי לנהוג באבירות של מנצחים, ולשבת עם הנהגת האופוזיציה כדי לנסות להגיע להסכמות לרוחב כל החקיקה.
גם מנהיגי האופוזיציה יהיו יותר משוחררים כאשר המחאה לא תרחף כחרב מעל ראשיהם, ואולי נשוב להיות מדינה נורמאלית שבה סדר היום לא נקבע ע"י מיעוט כוחני שמבעיר את הרחובות, תחנות הרכבת ושדות התעופה, ומפורר את הלכידות של צה"ל, ועוד מחציף פנים להאשים בכך את הממשלה. יש לומר בעוז לאנשי המחאה "הרצחתם וגם ירשתם?!".