שומר גוי אחד שמור שארית עם אחד

תארו לעצמיכם, שהייתה קמה ממשלה במדינת ישראל, נגיד הממשלה העכשווית, ממשלה עם נציגות דתית חזקה שבין המובילים אותה ישנם אנשים רבים בעלי עולם מחשבה דתי.

ביום הראשון של הקמתה, היו מתיישבים שריה ויועציה ושולחים מכתבים ליהודי העולם: לקהילות היהודית בארה"ב; לקהילות באירופה; באוסטרליה ובשאר ריכוזים קטנים ונידחים של יהודי העולם, וגם היו שולחים מכתב או נציג חי ליהודי 'מערב הקו הירוק' – יהודי השפלה.

במכתב היה כתוב: "שלום, אחינו בני ישראל. אכפת לנו מכם, בואו נהיה בקשר. על החתום, מדינת ישראל".

אחרי המכתב (שנשמע פתטי) היו יושבים הקבינט וחושבים מה אפשר לעשות למען היהודים. ממנים ממונים – שרים למען יהודי המרכזים השונים, משקיעים משאבים ותקציבים בזרע ישראל המפוזר בגויים, חושבים מה דרוש תיקון בכדי שיהיה חיבור ומוכנים אפילו לרפורמות פנימיות. חסידים אומרים שבשבת חזון אפשר לחזות, לראות משהו מהגאולה, אז אפשר אפילו להזות ממשלה חלומית כזאת. אני בטוח שאם היתה קמה ממשלה כזאת היו מתאספים כל הרבנים, מלחינים ניגון "בואו שעריו בתודה" – רוקדים ושמחים.

בשנים האחרונות וגם ברגעים אלו אנו מאבדים יהודים רבים. יהודי ארה"ב מתבוללים בהמוניהם, יהודי רוסיה התבוללו רובם, יהודי אירופה מתבוללים וגם יהודים רבים בארץ מתבוללים בגויים. מתבוללים, כי התבוללות מתרחשת כאשר עם מאבד את זהותו העצמית וחלקים לא-קטנים בארץ מאבדים את הקשר שלהם ליהדות. בנוסף, בשנים האחרונות יש זרם לא קטן של גולה מארץ ישראל – לארה"ב, לגרמניה ולאחרונה לפורטוגל.

עיני יהודי העולם נשואות למתרחש במדינת ישראל, ורבים (גם בארץ) שואלים את עצמם את השאלה האם אני עדיין קשור למדינת ישראל. מדינת ישראל היא קרש הצלה עבור יהודי העולם, לא רק פיזי אלא גם רוחני. דוגמה קטנה: מחקרים סטטיסטיים של 'תגלית' מראים שיהודים שביקרו בארץ נשארים קשורים יותר ליהדות גם כאשר הם חוזרים לנכר. לכן מעשים שנעשים בארץ, אמירות של פוליטיקאים, רבנים ואישי ציבור בארץ – נשמעים ונקראים בקצוות תבל ומשפיעים באופן ישיר ועקיף על יהודים רבים בשאלה האם הם קשורים ליהדות.

אז קמה לה הממשלה הנוכחית ואחד הדברים הכי דחופים מבחינתה היה לעשות מהפכה. בעיניי סעיפי הרפורמה הם סוגיה זניחה במחלוקת. הויכוח הוא על שליטה, אצל מי הכוח נתון, כאשר כל צד פועל למען האינטרסים שלו.

צד אחד אומר: 'הייתי זמן רב בעמדת מיעוט, כעת אני שלטון הרוב במדינה, לכן אני יכול סוף סוף להעביר את מוקד הכוח אליי ולדאוג לזכויותיי; לכם לא נוח עם מה שאני עושה, אבל אתם לא שאלתם אותי כשהכוח היה בידכם – עכשיו אני לא שואל אתכם'. צד אחר אומר: 'כאשר שלטתי דאגתי לזכויותיי, כעת אני מפחד שעם נטילת הכוח – אאבד גם מזכויותיי'.

אולם, הצגת הדברים כך, אינה מסבירה את היקף המחאה נגד הרפורמה. כעת אינני מדבר על הרדיקלים, אני מדבר על עשרות-ומאות אלפי יהודים 'חילונים' שצעדו לירושלים, מדבר על המסה הגדולה של המפגינים, מדבר על חבורה של זקנים מקיבוץ/ מושב בגליל שחלפתי על פניהם בעמדם ביום גשום בכיכר נידחה עם דגלי ישראל, מדבר על חבר'ה שפגשתי במילואים – עשו ויעשו מילואים - ומפגינים כנגד.

השאלה שמניע אותם היא שאלה של זהות. האם מדינת ישראל ממשיכה להיות קשורה אליהם? האם הם ממשיכים להיות קשורים למדינה? (כאשר כמובן המסקנה לשאלה הזאת משליכה גם לקשר ליהדות, לקדוש ברוך הוא). אי התייצבות למילואים – מעבר להיותו נשק יום הדין – הוא אמירה פשוטה וכואבת: 'לא קשור לזה, לא מוכן להילחם למען זה'. הדרמטיות שבשאלה הזו קשורה לאנשים חזקים מהצד המתנגד שפועלים ללא לאות להעצים את תחושת האפוקליפסה. אולם היא גם קשורה לאמירות מנתקות ומנותקות מפוליטיקאים בצד שבעד הרפורמה.

למען האמת, הדרמה המתחוללת איננה אלא הצפה על פני השטח של הקיים: נתק, קרע בעם היושב בציון. נתק בין בני-ברק לתל אביב, בין כפר-סבא לאלון מורה, בין רחוב עזה בירושלים לרחוב מאה שערים בעיר. אלו לא מתעניינים בהם, לא חושבים עליהם, לא אכפת מהם ולאלו לא אכפת מהם.

אני משער שבדומה לי, לרבים מקוראי שורות אלו – צפו בחודשים האחרונים זיכרונות קיץ 2005: הדרך האטומה שבה בוצע הפינוי; השאלה לאן נעלמה ההומאניות-השמאלנית כשמדובר במתנחלים? וההשוואה לאכיפה כלפי חסימות הכבישים היום ואז. אולם לנקודת ההשוואה בין המאורעות יש צד נוסף: אחד הדברים שהמחאה נגד ההתנתקות הבליטה הוא שיש חומה עצומה בין חלקים בעם. באותם הימים היה קמפיין יפה - 'פנים אל פנים'; יהודים מיישובי יו"ש עברו בית-בית במרכז הארץ, דפקו בדלתות דיברו עם אנשים, התקרבו, נגעו. אחת השאלות שנשאלה במפגשים היתה: "אתם יודעים איפה היא גוש קטיף? כמה אנשים גרים בגוש קטיף?" ל'הפתעתם', התברר שציבור רחב לא יודע כלום. כשלא מכירים ולא אכפת - לא כ"כ קשה לפנות, להרוס, ולכל הפחות להיות אדישים כשזה קורה.

הקרע ביהודי הארץ לא התחיל בהתנתקות הוא קדם להתנתקות בכמה עשרות שנים. ההתנתקות הייתה אמורה להיות עוד תמרור אזהרה עבורנו לאיזה תהום של ריחוק אנחנו מתדרדרים. עד כמה שידוע לי, לא נעשו מעשים משמעותיים כדי לאחות את הקרע במרוצת 18 השנה שחלפו, להיפך: השסע הולך ומתרחב עד לכריתה גמורה, חלילה.

אינני אומר שהדתיים צריכים להיות פראיירים ולהגיש את הלחי השנייה, אלא בעיקר מנסה לצעוק: יש חורבן בעולם היהודי ואנחנו עסוקים בשאלות קטנות ביחס. אז אולי במקום המטרה: לנצח אותם סוף סוף, בואו נעסוק בשאלת היהודים עצמם: איך להציל כמה נפשות יהודיות מהתבוללות? איך נתקרב זה לזה? איך נהיה יחד? איך נבנה עוד ועוד גשרים שיחברו את העצמות היבשות והיו אחד? אם זאת תהיה המטרה – לא יהיה כאן ויתור – אלא חזרה לעיסוק בנושאים החשובים באמת.

הרב ידידיה אבינר עורך במכון שטיינזלץ ומלמד בישיבת תקוע