סבתא שלי הגיעה לארץ לפני השואה, היא חשבה שהיא היחידה שנשארה וקראה לביתה הבכורה אימי, שריד. לאחר המלחמה סבתא לא איבדה את התקווה ומצאה אח ששרד.
אני נולדתי הרבה שנים אחרי, אבל הסיפור המשפחתי ליווה אותי בעצם מאז ומתמיד- האח ששרד בגרמניה הצהיר כי הוא היחיד שנשאר והעביר את כל הרכוש המשפחתי העצום שהיה בגרמניה על שמו. הרבה מאד נדל"ן. גם לאחר שגילה את אחותו הוא סרב לחלוק עימה את הרכוש.
סבתא אמרה אז ואני זוכרת אותה אומרת זאת שוב ושוב במהלך השנים: אם זכיתי לאח לאחר השואה שום דבר לא יפריד בינינו וציוותה על ילדיה שלהניח לעניין לעולמי עד. סבא וסבתא שלי היו פועלים, סוציאליסטים שבנו את הארץ בזעת אפם, היו עניים כמו כולם ולעולם אסור היה להתמרמר על הכסף שנגנב על ידי האח. אם זכיתי לאח, שום דבר לא יפריד בינינו, אני ממש זוכרת את סבתא שלי מניפה אצבע ובמבטא ייקי כבד אומרת זאת. סבתא הרוויחה אח, אימי הרוויחה דודים. היחסים היו קרובים. הם היו כל מה שנשאר להם בעולם. אבל בדור שלישי, אנחנו הנכדים לחלוטין לא בקשר. כי היה את הדבר הזה שריחף באוויר וכשסבתא והאח נפטרו הייתה ציפייה שמשהו יקרה וכשלא קרה, ניתק הקשר בזעם.
מבינה את סבתא שלי, היא רצתה אח, בכל מחיר. אבל בראיה רב דורית זה לא עבד. לא למדנו במשפחה שלנו לריב, לכעוס, לא שאלנו מה לעזאזל עבר לכם בראש ככה להתנהג ולא למדנו שאולי יש תשובה. גם אם לא נאהב או נקבל אותה. אני חושבת על העם הזה שלנו שסוחב מטעני נפץ בתוך המחנות מאז הקמת המדינה ועד היום שההתנתקות היה האחרון שבהם ולפני כן רצח רבין ומלחמת יום הכיפורים, ומחדלי הקליטה ואפליה בלתי נתפסת ועוד מכתשים מדממים בלב האומה העומדת דומם ושותקת. ולא באמת רבנו ולא באמת הקשבנו כי היינו בצרכי הישרדות, בתודעה של הישרדות, אז העיקר שנהיה פה ביחד והנה, בדור השלישי זה כבר לא עובד. כי כל כך התרחקנו ואנחנו לא מכירים את המורכבויות של המציאות רק את זווית הראיה שלנו.
כשזוג מתגרש , הילדים הם אלו שישלמו את המחיר גם אם אלו היו הגירושים הכי נחוצים בעולם, גם אם הייתה אלימות ואין ברירה, הילדים יצטרכו לעמול קשה מאד בכדי לשקם את הריסות נפשם ולבנות משפחה חדשה לעצמם. הילדים שלנו, ישלמו את מחיר הגירושים האלו. כל צד צודק לחלוטין כי כל צד מתבונן מזווית ראיה אחרת. אני מתבוננת על עילת הסבירות ומזווית אחת ורואה את פסקי הדין שהגנו על נשים, על דמוקרטיה ואני לא מומחית גדולה. ואני רואה את פסק הדין שאסר על צהל להרוס בתים בעזה, על הציר שממנו יצאו מחבלים ובעקבותיו נהרגה טלי חטואל וארבעת בנותיה הקטנות. ואני רואה את השופטים שמטופלי גברים ונשים פוגשים ובא לי לצרוח, לבכות מהשרירות וחוסר העקביות של ההחלטות.
האם שופטים הם מעל לכולנו? ככה הם מחליטים על חיינו ואין מערכת שבולמת ומאזנת גם אותם? הרי זו מהות הדמוקרטיה-שלושה מנגנונים שמאזנים זה את זה. אין לי הפגנה ללכת אליה היום. אני יושבת באמצע. במורכבות העצומה של הסיטואציה ועל ההבנה של מה עתיד הילדים שלנו אם לא נלמד לריב כמו שני אחים לאחר השואה. בשביל הילדים שלנו.
לפעמים באמת כולם צודקים ולפעמים כולם מנוכרים וטועים ובדרך כלל אנחנו גם וגם. אין מצב בעולם שרק צד אחת צודק לחלוטין וצד אחר טועה לחלוטין, צר לי, העולם שלי מורכב מזה. אז נראה לי שאין לנו ברירה רגע לשתוק ואחר כך להתחיל להקשיב. מאחר ומיליונים לא הולכים לעזוב את הארץ ומאחר ואף הורה לא יקבל או מסוגל להחזיק במשמורת מלאה על כל הצרכים גם על אלו שהוא לא מאמין בהם, בסוף נאלץ למצוא דרך למשא ומתן על הקיום המשותף שלנו כאן. אפשר לראות בזה ניצחון או הפסד זה תלוי בזווית הראיה. אני מציעה לנו לראות את זה מהזווית של הילדים שלנו ולהיות הורים אחראיים כלפי העתיד.