בימים הסוערים והמרירים שעוברים עלינו, ובמיוחד בזמן הזה, הקשה ביותר בשנה, קל ליפול למחשבות של תסכול, ייאוש ומרירות. הנה גם היום אנו רואים מחלוקת ופירוד ושנאת חינם, עדיין לא למדנו שום דבר. הנה עדיין חורבן מסביבנו, ויצר הרע נהנה להחליש ולהפיץ עוד ועוד מראות ואמירות של רע.
שמעתי פעם משל מאחד מגדולי החסידות על הזמן הזה שאנו חיים בו. בזמן הזה עם ישראל עובר בירור ממש כמו הקמח, שתהליך הטחינה שלו דורש הרבה מאוד ניפויים כדי להפריד את המוץ מהחיטה. הניפוי הסופי נעשה בנפה – אז הקמח נופל למטה דרך החורים של הנפה הישר לתוך הקערה, ואילו הפסולת שנותרת למעלה בנפה צוחקת עליו: תראה איך ירדת, תראה מי נמצא למעלה ומי למטה! אך למרות שנראה לרגע שהיא זו שניצחה – בעוד זמן קצר כל הפסולת הזאת תיזרק לפח ואילו הקמח יהפוך לחלה לשבת.
כך גם כוחות הרע שמנסים ולהחליש את עם ישראל וצוחקים עלינו עד כמה המצב שלנו ירוד – בקרוב ממש ייזרקו לפח. וכל הטוב, האור, היופי האמיתי של העולם - ישוב למקומו הנכון, ויוכיח שלמרות מה שנראה בחוץ - בשורש העם הזה הוא משהו אחר לגמרי! סיפור מדהים אחד, טרי ומרגש, ששמעתי מבעלת המעשה, מוכיח את האמת הפשוטה הזאת.
"תפילה? לא תודה"
"מצאנו את עצמנו בבית חולים עם בני הקטן. דלקת בתוספתן הפכה לניתוח, והוא נאלץ להתאשפז במחלקה להתאוששות. במיטה הסמוכה בחדר שכב תינוק קטן ומשפחה מודאגת מקיפה אותו מסביב לשעון.
ככל הנראה, המראה החסידי שלי ושל בני ושאר בני המשפחה שהגיעו לבקר לא כל כך מצא חן בעיני המשפחה השכנה, שלבושם העיד עליהם שאינם שומרים מצוות. הם שלחו אלינו מבטים זועפים פעם אחר פעם ולא הסתירו את מורת רוחם מהשכנים שקיבלו לחדר. למרבה הצער מצבו של בנם הפעוט נראה היה מורכב מאוד, ורוב הזמן הם היו טרודים בדאגה ובקשיים הכרוכים במחלה שלו. אך בכל אופן הם הצליחו להבהיר לנו מדי פעם את דעתם על ה'דוסים' שממול...
החלטתי להתעלם מכך ותיארתי לעצמי שהצער והמתח בגלל המצב שהם נמצאים בו, בנוסף להסתה הקשה שמתחוללת כעת בתקשורת, רק מעצימים את ההסתייגות שלהם מאיתנו. ניסיתי להציע עזרה, לקנות בשבילם משהו, לסייע בכל דבר שצריך, אך הם דחו אותה במורת רוח. 'אולי לפחות אוכל להתפלל על הבן שלכם? אני ממילא אומרת תהילים ואשמח להוסיף את שמו לתפילות'.
האמא הסתכלה עליי במבט מותש. 'אני לא מאמינה בזה, אז באמת אין צורך. תודה'.
משום מה החלטתי להתעקש, דבר שלא כל כך מתאים לי. 'מה אכפת לך? אם לא יועיל בוודאי לא יזיק, אני ממילא מתפללת על רשימה של אנשים חולים, אשמח להזכיר גם את השם של התינוק שלך'.
היא הביטה עליי שוב בתמיהה, ולבסוף אמרה בקול שמבהיר לי את דעתה על המשוגעת שהתנחלה לה בחדר: 'טוב, אם את כל כך מתעקשת, אז קוראים לו יניב מאור בן...'
'יניב מאור בן מיכאלה', השלמתי את השם לפני שהיא סיימה אותו.
'כן!!! נכון, איך ידעת?' הביטה בי האם המומה.
בלי מילים הגשתי לה את הרשימה של השמות שהצמדתי לסידור שלי ובה שמות של חולים לתפילה, בהם גם שמו של התינוק שלה. 'אני לא מבינה, אני לא מכירה אותך, לא ראיתי אותך בחיים! איך יכול להיות שאת מתפללת על הילד שלי?' האמת שגם אני הייתי בהלם. את השם הזה קיבלתי לפני שבוע, וממש הופתעתי איך בהשגחה פרטית הגעתי בדיוק לחדר של התינוק שעליו התפללתי.
'לא רק אני מתפללת עליו', אמרתי לאישה שעמדה מולי, 'גם בעלי ועוד אנשים רבים בבית הכנסת שלנו מזכירים את השם שלו. אחת מהנשים בקהילה שלנו היא אחות שעובדת כאן, בבית החולים הזה, והיא מעבירה לנו פעמים רבות שמות לתפילה, במיוחד של חולים שנראה שאין מי שיתפלל עליהם. לפני שבוע היא העבירה את השם של בנך ומאז כל הקהילה שלנו מתפללת עליו'.
'לפני שבוע?' מיכאלה הביטה בי המומה, לא מצליחה למצוא מה לומר. היא הסתובבה לעבר הילד שלה ושתקה במשך זמן רב. גם אני הייתי די נבוכה מהמצב ולכן חזרתי לשבת ליד בני, פתחתי את התהילים והמשכתי להתפלל.
פתאום התינוק התאושש
כעבור שעתיים מיכאלה התקרבה אליי, הציעה לי שתייה קרה ושאלה איך קוראים לי. 'שירה', חייכתי והודיתי לה, השתייה דווקא הייתה במקום. ראיתי שהיא מאוד נבוכה והצעתי לה לשבת לידי. 'כל כך קשה להיות כאן עם ילד חולה', אמרתי לה כדי לנסות לשבור את המתח. 'אין לך מושג עד כמה. המצב שלנו ממש לא פשוט ובהתחלה הרופאים רק ייאשו אותנו. אבל פתאום, בערך לפני שבוע, משהו השתנה והם התחילו לתת לנו תקווה'. 'איזה יופי! ברוך השם!' חייכתי.
'את לא מבינה מה עשית לי...' נאנחה מיכאלה. 'כשנכנסת לכאן עם השביס על הראש והפאות של הבן שלך ממש כעסתי. אני הולכת הרבה להפגנות לאחרונה, והדבר האחרון שהייתי צריכה מול העיניים זה אנשים כמוך, משתמטים, אוכלי חינם, פנאטים, חשוכים. ופתאום את באה ומספרת לי שכבר שבוע את מתפללת על תינוק שאת לא מכירה, את וכל האנשים בבית הכנסת שלך. ובדיוק לפני שבוע... הכול השתנה ליניבי שלנו. ועכשיו, עכשיו הכול השתנה לי...'
דמעות זלגו מעיניה של מיכאלה והיא לא הצליחה להמשיך לדבר. לחצתי את כף ידה, אמרתי לה שאני מבינה ושזה בסדר, היא לא צריכה להמשיך. אני שמחה שיניב מרגיש טוב יותר ובעזרת השם הוא יחזור הביתה במהרה, בריא ושלם. מיכאלה הביטה בי בעיניים מלאות דמעות ואמרה מילה אחת, לא הגיונית בכלל: 'אמן!'"
חטיף פצפוצים ואגוזים של נתן
בני נאלץ להפסיק לאכול ממתקים תעשייתיים. למזלנו הרב הממתק הזה אהוב עליו מאוד. יש לו מרקם נפלא וטעם ממש נהדר, ולמי שאוהב אגוזים זהו חטיף לא פחות ואולי גם קצת יותר טעים מזה שבחנות.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן קלייה:
5 דקות
זמן הקפאה:
שעה
כ־10 חטיפים
כוס פצפוצי אורז
כוס אגוזי לוז
חצי כוס אגוזי מלך
8 תמרים מזן מג'הול
2 כפות סילאן
2 כפות קרם קוקוס או שמנת מתוקה
כף שמן זית או שמן רגיל
לציפוי:
200 גרם שוקולד מריר איכותי
כף חמאה או שמן זית
מחממים תנור לחום של 180 מעלות. קולים את אגוזי הלוז במשך 6-5 דקות, עד שהקליפה שלהם סדוקה והם מזהיבים קלות. מוציאים ומצננים, ומשפשפים את האגוזים בתוך מגבת כדי לקלף אותם. מעבירים חצי מהאגוזים למעבד מזון וטוחנים אותם עד לקבלת ממרח אחיד. מוסיפים את התמרים, הסילאן, קרם הקוקוס והשמן וממשיכים לעבד לממרח אחיד. מוציאים ומעבירים לקערה. מוסיפים את הפצפוצים, קוצצים את יתרת אגוזי הלוז ואגוזי המלך ומוסיפים. מערבבים הכול יחד ומשטחים למלבן בעובי 2 סנטימטרים. מעבירים למקפיא לשעה.
מצפים את החטיף: בסיר קטן שמים את השוקולד כשהוא שבור לקוביות ומוסיפים חמאה או שמן. ממיסים על אש בינונית תוך כדי בחישה ומסירים מהאש. מוציאים את הפצפוצים מהמקפיא וחותכים לאצבעות ברוחב 2 סנטימטרים ובאורך 10 סנטימטרים. טובלים את האצבעות בשוקולד עד שהן מצופות לחלוטין ומניחים על רשת מעל צלחת כדי לאפשר לשוקולד לטפטף. מחזירים למקפיא וכעבור 5 דקות מוציאים, לוקחים כפית מהשוקולד המומס ומקשקשים פסים על החטיף כדי ליצור מראה נאה. שומרים במקפיא עד להגשה.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***