התחלה// לפני 47 שנים ברמת גן, הבכורה מארבעה ילדים. נקראה דיקלה על שם היישוב בימית.
אבא// יקי (יעקב), בן 72. היה חקלאי ומתווך דירות וכיום בגמלאות. "אבא אופטימי בלתי נלאה. גם אם הוא נופל, הוא תמיד קם על הרגליים. בן אדם מאוד חי".
אמא// ברכה, בת 72. במקצועה מורה לספורט ובגוש עבדה במועצה בקרן לפיתוח גוש קטיף. "פעילה מסורה במטה להשבת הבנים. מתפללת כל הזמן על עם ישראל ועל הילדים. יש לה עברית מושלמת. מאוד מוכשרת ואומנותית".
המעבר// בגיל ארבע עברה עם משפחתה למושב גני־טל שבגוש קטיף. "זוכרת איך יצאתי מהרכב וישר הלכתי לחפש חברים. הכול מסביב היה חול וחול. זה לגדול סמוך לחוף הים, מסביב חממות, סוסים, במשפחתיות מאוד גדולה".
שרה// כילדה אהבה לשיר ולרקוד. "גדלנו במושב מפרגן ומחבק ברמות אחרות. תמיד אהבתי לשיר ולהציג. בכל פעם שהגיעה אומנית מוכרת עליתי לשיר. כך יצא ששרתי גם עם רבקה זוהר וגם עם נורית הירש".
מעצבות// "למדתי באולפנת נווה דקלים ואחר כך באולפנת הרב בהר"ן. אלו היו שנים מדהימות של חסד וצמיחה. הכרתי חברות מקסימות. באולפנה גם היה אולפיזמון, במה לכישרונות צעירים נשיים. כל כך נהניתי לעלות לבמה ולהופיע. וגם, באולפנה הדת הפכה למשהו אחר, משהו שחושבים עליו, מתעמקים בו ובוחרים בו מרצון. הקב"ה נהיה פתאום קרוב ומושג".
המשבר// כשהייתה בת 19 הוריה פירקו את החבילה והתגרשו. באותה שנה יצאה לשירות לאומי כקומונרית בסניף בני עקיבא נווה צוף. "גרתי ביישוב וכמעט לא יצאתי בשבתות הביתה. המשפחות ביישוב מלאות אהבה. הייתה לי משפחה מאמצת, משפחת לוברמן, והם היו לי בית בשנה הלא פשוטה הזאת".
תיאטרון// בהמשך למדה במכללת אמונה בחוג לתיאטרון. "שמעתי מחברה על חוג חדש לתיאטרון לבנות דתיות שנפתח. זו הייתה מגמה פורצת דרך. עד אז לא הייתה הכשרה לתיאטרון נשי ורבקה מנוביץ', מייסדת החוג, החליטה לפתוח את העולם הזה של יצירה ובמה גם לבנות דתיות מוכשרות. זו הייתה ממש מהפכה".
מלמדת// "רוב בוגרות החוג הפכו בסיום הלימודים למורות לתיאטרון וגם אני נשאבתי לזה ולימדתי תיאטרון בבתי ספר. פיתחתי שיטה משלי להצגות סוף שנה מתוך היכרות אישית של התלמידים. אני עושה את זה המון שנים".
עיתונאית// מהוראת תיאטרון עברה לעולם העיתונות. "בזכות חברה שפתחה בפניי עולם חדש הפכתי למבקרת תיאטרון בעיתון מקור ראשון. בהמשך זה התרחב והייתי גם מבקרת מסעדות וכותבת כתבות. הייתי עיתונאית במשך 18 שנה. הבסיס שלי זה עולם התרבות והיצירה, אבל נגעתי בעוד המון תחומים".
רווקות מאוחרת// מבחינה מקצועית היא הלכה והתפתחה, אבל השנים חלפו ועדיין לא זכתה להכיר את החצי השני. "כל הזמן הייתי בחיפוש. זה היה לי מאוד חשוב, בטח אחרי שהבית של ההורים שלי התפרק. אמרתי לקב"ה שאני מנסה הכול ואני יוצאת בלב פתוח. ממש עשיתי את כל ההשתדלות. לאורך השנים היה כאב והייתה ציפייה למצוא את האחד, אבל למרות הקושי והאתגר הייתי אופטימית ובתודעת הודיה גדולה".
הפיגוע// ערב אחד, בספטמבר שנת 2003, ישבה בקפה הלל בירושלים. מחבל מתאבד נכנס למקום ופוצץ עצמו. בפיגוע נרצחו שבעה ישראלים ו־57 נפצעו. "התיישבנו והתחלנו לדבר בנחת, ופתאום בום אדיר ואז דממה למשך עשר שניות, שהתחלפה בצעקות של כאב, בלגן וריח חריף של שרוף".
הטראומה// "בזמן הפיגוע ישבתי עם הגב לכניסה והמשענת של הכיסא ממש הגנה עליי". היא נפגעה בכתף והובהלה לבית החולים שערי צדק. "אני זוכרת שהצוות במיון בכה על ד"ר דוד אפלבום, מנהל חדר המיון, ובתו נאוה, שעמדה להתחתן למחרת, שנהרגו בפיגוע. אני הייתי בטראומה ענקית, חלשה וכואבת. במשך שבוע קיבלתי אורחים כמו בשבעה".
קמה// "הייתי בפוסט־טראומה. לא הצלחתי לישון כמו שצריך. עברתי שיקום לא קל של שנה. בתוך הקושי ראיתי איך הקב"ה שולח בדרך אנשים־מלאכים שדואגים לי. כולם עטפו אותי. היום אני מעבירה שיחות מחזקות על זה".
הנני// שנה אחרי הפיגוע הוצע לה להצטרף למסע בהולנד מטעם עמותת 'הנני' למען נפגעי פעולות איבה. "טסנו עשרים חבר'ה, כולם שורדי טרור. פתאום הייתי בקבוצת השווים. יכולתי לדבר על מה שאני מרגישה וזה היה משחרר ומרפא".
לא יהיה// כמי שגדלה וחיה בגוש קטיף, המאבק שלפני הגירוש היה בשבילה סוחף ומטלטל, ועד הרגע האחרון היא לא האמינה שזה אכן יקרה. "זה היה נראה לי הזוי שכזה מפעל מפואר וחשוב ייהרס ככה סתם. יחד עם זאת, בתקופה שלפני הגירוש הסתובבתי ברחבי הגוש, בים, בין הבתים, בשבילים, והשתדלתי לשאוף לקרבי כל פיסת זיכרון".
הגירוש// "יום הגירוש היה נוראי. זה היה י"ב באב. חיילים בשחור נכנסו אלינו הביתה והודיעו שעלינו לעזוב. הסתובבנו סהרוריים. את תפילת מנחה התפללנו כל המושב יחד בבית הכנסת. אלו היו שעתיים קשות של בכי תמרורים, תפילות מעומק הלב ועצב גדול. אבל אז הרב של המושב, הרב גבי קדוש, נעמד ואמר: אנחנו אוהבים את גוש קטיף, אבל אין ברירה וצריכים לעזוב".
חורבן// "כל המושב עבר לחפץ חיים, ואני חזרתי לדירה השכורה שלי בירושלים. זו הייתה תקופה עצובה מאוד של אבל על חורבן של הבסיס. אין יותר בית ואין לאן לחזור. לאט לאט התאוששתי".
מכירה// כל אותה העת המסע לחיפוש האחד לא פסק. "אמרתי מה יהיה, אני בת 31 ובא לי כבר להקים בית. יום אחד הציעו לי לצאת עם בחור ליטאי. זה היה נשמע לי מופרך ולא קשור, אבל יצאתי. בפגישה הראשונה הסברתי לו למה אנחנו לא מתאימים, אבל הוא בעדינות הוציא את כל הקוצים. באותו ערב ידעתי שמצאתי אותו".
מקימה בית// הם החלו לצאת בראש חודש תמוז וחודש וחצי אחר כך, בתאריך י"ב באב, התארסו. "משה אמר 'ביום שמסמל בשבילך את חורבן הבית - אני רוצה להציע לך שנקים יחד בית נאמן בישראל'. אי אפשר להסביר את ההתרגשות שהייתה".
החצי השני// משה דיקשטיין, בן 52, במקצועו מנהל רכש. "הוא אתגר והוא מראָה. הוא הדבר הכי יציב שיש לנו בבית. קרקע בטוחה ואי של יציבות ורוחניות בעולם שלי".
הנחת// ארבעה. גבריאל־יהושע בן 15, אסנת־גיטל בת 13, יהודה בן תשע ומרים בת שמונה, "מתנות קטנות ושיעור מתמיד בשבילי".
מגורים// אחרי שנים של מגורים בירושלים עברה משפחת דיקשטיין הצעירה לגני־טל החדשה, עם שני ילדים ועוד שניים שנולדו שם. "ללכת בשבילים ולהכיר את כולם זה קסם שחזרתי אליו אחרי שנים. כיף לגדל ככה את ילדיי".
מוזיקה// "באיזשהו שלב הרגשתי שמשהו חסר בחיי. כשהבנתי שהמוזיקה, שאני כל כך אוהבת, היא המרכיב החסר, נרשמתי ללימודים בבית הספר מזמור. שם, כמו רבי עקיבא בשעתו, למדתי מההתחלה לנגן על פסנתר, לקרוא תווים, אקורדים, קצב, עמידה על במה ופיתוח קול".
לחזור// "אחרי שנה שבה למדתי עם דין דין אביב וחמי רודנר, התחלתי ללמוד כתיבה והלחנה אצל מיקה קרני. היא הוציאה ממני לחנים שבכלל לא ידעתי שקיימים בי. באחד השיעורים נולד השיר 'לחזור', שכתבה יעל הרמתי, והוא שיר געגועים לגני־טל ולגוש קטיף. בעצם ממנו נולד המופע שלי".
המופע// 'צומחת מן החולות' הוא מופע יחיד מוזיקלי מרגש שבו היא משתפת בסיפור חייה ובגעגוע לבית ילדותה שבגוש קטיף, לנופים ולריחות. היא כתבה, ביימה, משחקת ושרה, מופיעה ברחבי הארץ ובאולפנות. "זו שליחות וזכות בשבילי להחיות את זכר גוש קטיף, ואני שמחה לראות את הקהל מתרגש איתי".
געגוע חי// "12 שנה אחרי הגירוש ביקשו ממני להעביר שיחה בתור בת הגוש. בזמן שלמדתי במזמור. השיחה הפכה למופע מוזיקלי שמספר את סיפורו של גוש קטיף על היופי שלו, החיים המלאים והתוססים שלו והתובנות. המופע מרגש וכואב, אבל הוא גם מופע של צמיחה ותקווה".
אם זה לא היה המסלול// "הייתי שמחה לעבוד עם תיירים או עולים חדשים".
במגרש הביתי:
הבוקר שלי// קמה בשעה 6:20, פילאטיס מזרון או קפיצה בדלגית, שולחת ילדים למסגרות, מתפללת, "יש לי רשימה ארוכה של רווקים ורווקות שאני מכירה ומתפללת עליהם. אחר כך מתחיל הבלגן. כל יום שונה מקודמו: חזרות, לימודים, שיווק, פגישות".
פלייליסט// "אוהבת את שנות ה־90-70. הרבה ישראלי: דני רובס, ריטה, יהודית רביץ. חולה על ג'אז".
השבת שלי// "מתנה. משפחה, מנוחה, תפילה, מטעמים, שיחות נפש וספרים".
דמות מופת// תמר שוקרון, המחנכת שלה בכיתות ב'-ג'. "ההוראה היא מקצוע נשגב מבחינתי. תמר ראתה בי ובחברותיי רק את הטוב והעצימה והגדילה אותו. היא נטעה בי כוחות ואמונה לשנים ארוכות".
מפחיד אותי// "מה שקורה עכשיו במדינה. שנאת חינם והחלשה של העם, והאויבים שלנו שמביטים עלינו. אני מפחדת ממה שהם זוממים לעשות לנו בחולשתנו".
משאלה// גאולה. "לא פשוט לחיות בדור המשיח. אני רוצה בהירות ולהרגיש את טובו של הקב"ה".
כשאהיה גדולה// "אני רוצה לקום כל בוקר ולהרגיש שאני עושה את השליחות שלי בעולם".
לתגובות: rivki@besheva.co.il
***