האמת היא שלא ציפיתי להצפה כזאת. שאלה אחת ששלחתי על גלי הפייסבוק ביקשה לחפש מרואיינים לכתבה שתקראו בשורות הבאות. רציתי לדעת אם מישהו מכיר אנשים ונשים ששינו את מסלול חייהם או בחרו ייעוד מסוים בעקבות העקירה מגוש קטיף. כמה כאלה כבר יש? חשבתי לעצמי. כמה אנשים שלא התגוררו בגוש קטיף או בצפון השומרון בזמן העקירה הושפעו כל כך מהאירוע הזה עד כדי כך שהוא לקח את ספינת חייהם למקום אחר? התגובות הרבות שקיבלתי, בכל הדרכים הדיגיטליות האפשריות, הפתיעו אותי.
מתברר שיש הרבה מאוד כאלה. אנשים שעברו דירה ונטעו את חייהם במקום אחר כי בחרו ייעוד חדש, חברתי או גאוגרפי; אנשים ששינו מקצוע או עיסוק כדי שבאמצעותו הם יתקנו את העוולות שנעשו; אנשים שבחרו להיכנס לזירה הציבורית והקימו ארגוני חברה אזרחית כי רק כך אפשר לשנות מדיניות ולהשפיע; אנשים ששינו את האידאולוגיה האמונית או את השיוך המגזרי שלהם; ואנשים שהחלטות קטנות ויומיומיות שלהם מושפעות עד היום מכל מה שהיה שם, במאבק בתקופה שלפני, בעקירה ובדרך הארוכה להתאוששות.
מכל אלה בחרנו לספר את סיפורם של חמישה גברים ונשים, שכל אחד לקח את המשבר שחווה לכיוון אחר. כולם מעוררים מחשבה על עומק השבר, וגם על היכולת לא לשקוע בו, לחפש מה אפשר לתקן ולעשות.
****************************************************************************
מאיר רובין, מנכ"ל פורום קהלת
השפעה לאומית שצמחה מהחורבות
אחרי שמאיר רובין ראה את ביתו בנווה דקלים נהרס בעודו נלחם במדי צה"ל הוא החליט להשפיע בזירה הלאומית. כיום הוא עומד בראש הפורום שניצב במרכז השיח המשפטי
אחרי שההורים של מאיר רובין, מנכ"ל פורום קהלת, נעקרו מימית, הם קבעו את ביתם החדש בנוה דקלים. שם הוא נולד וגדל עד גיל שש, אז נפרדו הוריו. גם בחמש השנים שאחר כך הוא בילה שם בחופשים ובכל שבת שנייה. זיכרונות ילדותו כרוכים בנופים, במרחבים, בבית ובחול. בעת העקירה מגוש קטיף רובין היה חייל בעורב גבעתי. אחותו, הללויה, התגוררה בבית ילדותם עם שני ילדים קטנים. הוא עצמו היה בפעולה בחאן יונס. "משם יכולתי לראות את הדחפורים עולים על הבית שלי, את העקירה של הגופות של חברים שלי ואת הערבים נכנסים לנווה דקלים".
רובין ראה ולא הפסיק להילחם למען המדינה שהורסת לו את הזיכרונות ושוברת את ליבו. "המשכתי במשימתי ועשיתי את המוטל עליי בצורה הטובה ביותר, כי ידעתי שאני מגן על אזרחים. מעולם לא חשבתי אפילו לשנייה לעשות משהו שהוא סירוב או פגיעה בפעילות של צה"ל. אחרי הפינוי הרשמי שחררו אותי לחצי יום לעזור לקרוב משפחה לארוז את הבית שלו. זה היה סוריאליסטי".
כחייל היה אסור לרובין להפגין אפילו על אזרחי. "לא יכולתי להביע את עמדתי. שם עבר עליי משהו מאוד עמוק. נשבר לי האמון בכך שהמדינה תיקח אחריות על מה שהיא עושה. הרי המדינה הקימה את היישוב. לא הייתה שם קריצה או מעשה בלתי חוקי. היו שם מגרשים מסודרים, הקצאות, הבית שלנו היה בית סוכנות ונשאר כזה עד שנהרס". והיה עוד משהו: אנשי הציבור והתקשורת. "הייתה הסתה מאוד קשה נגד התושבים. אני מכיר את האנשים, יודע מי הם ופשוט השחירו את פניהם. גם זה שבר לי את האמון".
רובין היה אמור לצאת לקורס קצינים בתאריך המקורי של הגירוש. הוא ידע שהחניכים בקורס יהיו בקו הראשון של המפנים, כי צה"ל ייקח את מי שקשה לו לסרב מפני שיש לו מה להפסיד. אז הוא נמנע מלצאת לקורס. לאחר שתאריך העקירה נדחה הוא שוב הפסיד יציאה לקורס, ואז החליט לעשות פרסה. "החלום שלי היה להגיע עד דרגת מ"פ או מג"ד וללמוד אדריכלות. ויתרתי על הקצונה והשתחררתי. הלכתי ללמוד כלכלה ומשפטים באוניברסיטה העברית. בחרתי במקצועות האלה כי רציתי למקסם את היכולת שלי להשפיע בפעם הבאה שקורה משהו ברמה הלאומית".
כסטודנט, התנדב רובין אצל חבר הכנסת זאב אלקין, "שטיפל במסירות רבה במגורשי גוש קטיף כדי לצמצם מעט את הנזק שנגרם להם. אלקין הצליח להביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית לטיפול הרשויות במפונים והעביר עוד ארבעה חוקים לטובתם. על הדרך, הכרתי את ד"ר אביעד בקשי ואת משה קופל, שבאו לעבוד עם אלקין על חוקים". בהמשך עבר אלקין לליכוד ורובין הפך ליועץ החקיקה של המפלגה. אחרי תקופת ההתמחות בעריכת דין, בקשי וקופל הציעו לרובין להשתלב בהקמת פורום קהלת, ומהר מאוד הוא הפך למנכ"ל שלו.
רובין אינו היחיד שבחר להשתלב בעשייה הציבורית בעקבות העקירה. גם בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן, עמית הלוי, אסף מלאך, נדיה מטר ועוד שמות ידועים נוספים עשו כך. "אני חושב שהתחושה הכי זוועתית לבן אנוש היא חוסר אונים מול משהו שפוגע ביקר לו, והוא יעשה הכול כדי שזה לא יקרה. אז יש אנשים שבורחים למקום אחר ויש כאלה שדווקא נשארים ומנסים להשפיע".
יש היום הרבה יותר גופים ימניים שמשפיעים על הזירה הציבורית. האם אתה חושב שההתנתקות הייתה יכולה להתבצע היום?
"כן", הוא עונה בלי להסס, "זה שעשיתי הכול כדי שתהיה לי השפעה זה לא אומר שאצליח להשפיע. אני כן אצליח להשמיע את קולי בפני מקבלי ההחלטות". שלא תבינו אותו לא נכון, "לא הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת להחליט במקום הממשלה. זה לא דמוקרטי. אני עושה את שלי, אבל הכנסת היא זו שנבחרת והיא זו שמחליטה".
***************************************************************************
***************************************************************************
אסף פריד, מטה ארגוני המקדש
במקום עוד בית – אל הר הבית
כהייטקיסט ופעיל התיישבות, העקירה גרמה לאסף פריד להחליף דיסקט ולהבין שעיקר העשייה צריכה להתמקד בלב הפועם של הגאולה – חיבור למקום המקדש
אסף פריד, הייטקיסט, עלה בפעם הראשונה להר הבית בגיל 16. הצעד הזה היה מאוד לא מקובל אי אז, לפני 33 שנים, אבל הוא גם לא תפס הרבה נפח בעשייה היומיומית שלו. פריד המשיך לעלות בהתמדה אבל התמקד, אחרי ישיבה וצבא, דווקא בתחום אחר. "הוריי היו ממקימי נווה דניאל. חתמתי עוד שנה קבע, הייתי ביישוב נגוהות ועסקתי בקידום ההתיישבות שם".
העקירה תפסה אותו בתקופה שבה היה עצמאי בתחום המחשוב. "נתתי את העסק לחבר, שיחזיק לי אותו לחודש, ואמרתי לו: אני הולך להיאבק, בטח אשב בכלא. התכוונתי להילחם על גוש קטיף בכל הכוח וידעתי שיהיה לזה מחיר, אבל אז גיליתי שבכלל לא היה מאבק". אחר כך הוא הגיע לחמ"ל של חומש, אבל חודש אב תשס"ה נגמר אצלו במפח נפש ובשבר גדול מאוד. "התחושה הייתה שכולם בגדו בנו, גם ההנהגה שבחוץ וגם ההנהגה הפנימית".
"לאשתי יש קרוב משפחה שהתגורר באחד היישובים בגוש קטיף. כמה שבועות אחרי העקירה פגשתי אותו בנווה דניאל, יישוב שיש בו וילות גדולות. הוא אמר לי: תראה, בית שאתה בונה אותו חמישים שנה אפשר להרוס בחמש דקות. בית בונים בהשקעה גדולה, פיזית, מנטלית ובירוקרטית. אני זוכר כמה השקעתי כדי להביא לנגוהות עוד שירותים ניידים ועוד מבנה קטן, ואז מגיע פתאום אריאל שרון אחד וזהו. הבנתי שאנחנו בקרב הלא נכון".
פריד מסביר שזה לא רק עניין פרקטי, "זה מתחבר גם לנושא האמוני. חזרנו לארץ ישראל בשביל מה, בשביל עוד יישוב ועוד בית? אתה רואה שזה לא עובד, שנסוגים מסיני ומיריחו ומגוש קטיף. אתה מכין עוגה והיא יוצאת לא מוצלחת ושוב לא מוצלחת ושוב, אז אולי אתה טועה. כתוב שכשייסורים באים על האדם הוא צריך לפשפש במעשיו, ואנחנו קיבלנו בומבה רצינית. גדלנו על זה שיש לנו ייעוד, ואתה שואל את עצמך: בשביל מה אני כאן? אנחנו מצפים לגאולה, מה היא הגאולה? השראת שכינה ובניית מקדש".
זה לא קרה בבת אחת ופריד גם לא נטש לגמרי את שדה ההתיישבות. הוא עדיין שם, אבל כמה שנים אחרי כן אירע הרצח של יצחק וטליה איימס הי"ד והוא קיבע סופית את שינוי הכיוון. "הכרתי אותם, הם היו שכנים שלי. האובדן של יצחק גרם לי להפנות את כל הכוח שלי לפעילות של קידום העלייה להר הבית".
בני הזוג איימס נרצחו לפני 13 שנים. יצחק פעל רבות למען הר הבית. "הייתה לו קבוצה של דוברי רוסית, אנשים שהוא הכניס תחת כנפי השכינה. הם היו עולים פעם בשבוע, והרבה פעמים היו היחידים על ההר. כשהוא נרצח נכנסתי לקבוצה ואז זה כבר התחיל להתגלגל. היו דיונים על דברים שצריך לתקן והתעורר צורך לשפר את המצב במישור הפוליטי וגם המעשי מול המשטרה, ושם התחלתי לפעול. זה עבד. פעם השוטרים היו עוינים, אבל אחרי הרבה מאמץ דברים השתנו והם הפסיקו לראות בנו אויבים. היום המפקד בהר הבית מבקש 'תתפלל גם עליי'".
פריד רואה ברכה בעמלו ובעמל חבריו. מקומץ של עולים לפני 12 שנה, העלייה להר הפכה לכמעט קונצנזוס בתוך הציונות הדתית ומעוררת סקרנות גם מחוצה לה. "יש תהליך חיובי ורואים את זה בעיניים". בשנה האחרונה הוא מעביר את מרכז הפעילות שלו מהתחום הפוליטי־מנהלי הקשור בעלייה להר אל התודעה וההסברה הציבורית. "אני מעביר שיחות למי שמוכן לשמוע. בחצי השנה האחרונה הייתי ב־15 אירועים וכנסים כאלה. אנשים צמאים לשמוע, צמאים לדעת".
***************************************************************************
***************************************************************************
מענית רבינוביץ', בעלת צימר ביישוב קידה
תיירות במחיר היכרות
ההחלטה להקים צימר דווקא ביישוב הקטן בבנימין נבעה מההבנה שרוב העם פשוט לא מכיר את ההתיישבות וזה מה שאיפשר את העקירה. מענית ומשה רבינוביץ' מארחים היום בצימר גם אורחים מתל אביב
מענית רבינוביץ' ובעלה משה השתתפו בהפגנות נגד העקירה וגם ירדו לכפר מימון עם שני ילדים קטנים. לגוש עצמו הם לא יכלו ללכת. "היישוב שלנו, קידה, היה בשנותיו הראשונות. היינו אז 15-10 משפחות ואתה לא הולך ככה סתם. אם נלך לא יהיה מניין, השמירות ייפלו על אנשים אחרים, אבל עקבנו מרחוק וחרדנו. היו לנו גם קרובים שגרו בגוש וגם כאלה שעברו לגור שם לפני העקירה".
הגירוש הותיר אותם בתחושת מחנק ועם מחשבה שגם היישוב שלהם, הממוקם בגוש שילה שבבנימין, בר חלוף. כמה קל להניף עליו ועל כל יישוב את גרזן הכורת. "הרגשנו שחלק ממה שאיפשר את המהלך של הגירוש זה הניתוק הציבורי מהיישובים. אם אתה לא מכיר אתה יכול להגיד שאפשר לעקור יישובים ואנשים, אם אתה מכיר - לפחות תעבור לך בראש מחשבה נוספת". חוויה שנצרבה אצלה מהימים שלפני הייתה מפגשי ה'פנים אל פנים'. זוגות או שלישיות שהלכו לבתים של מתפקדי הליכוד, דפקו אצלם בדלת וביקשו לשכנע אותם שצריך להתנגד העקירה. זו הייתה חוויה קשה בשבילה. "אנשים לא בדיוק רצו לשמוע, באנו בצורה נעימה אבל בסוף הפרענו לשגרת החיים שלהם. הרגשתי כמו קבצנית של תשומת לב. אני לא רוצה להיות במקום הקבצן, אני רוצה להיות במקום השמח. חוץ מזה הבנתי שמפגשי פנים אל פנים לא צריכים להתרחש בבתים של האנשים אלא פה".
חצי שנה אחרי העקירה יצאו בני הזוג לחופשה קצרה בצימר. משה, שעסק בבנייה, הביט בכתלים ובתקרה ואמר: "אני יכול לבנות דבר כזה". האמירה הזאת התגלגלה מהר מאוד למעשה. המחשבה שעמדה מאחורי שני הצימרים שקרמו עד מהרה רצפה וקירות הייתה שאנשים יגיעו, ייהנו וכך יכירו את קידה ואת האנשים שגרים בה. "כשבנינו את הצימרים לא עשינו תוכנית עסקית, לא בדקנו מה יהפוך אותם לכדאיים כלכלית. ידענו שהצימרים יפים, יש לנו נוף יפה ומי שירצה מוזמן גם לבוא ולדבר איתנו, אנחנו פה".
קהל המתעניינים שאל את רבינוביץ' מה יש לעשות בסביבה, אבל אז התיירות באזור לא הייתה מפותחת. "באותה תקופה למדתי יצירה בזכוכית חמה. אמרתי לאנשים: יש לי סטודיו קטן ואתם מוזמנים לבוא ולעבוד איתי בזכוכית. כך נולדו הסדנאות, ואם כבר יוצרים ביחד אז גם מדברים". רבינוביץ' מספרת על שיחות מעמיקות ולא תמיד פשוטות. שאלו אותה ברשותו של מי היא נמצאת שם, האם היא עושה קניות בכפר הסמוך, האם היא ישנה עם אקדח מתחת לכרית וגם מה החזון שלה למקום ולמדינה. "מרקם החיים פה מאוד מסקרן".
תכל'ס, לא מגיעים אלייך רק ימנים ודתיים? רק משוכנעים?
"לא", היא מפתיעה, "מגיעים אלינו הרבה תל אביבים דרך Airbnb. הם מחפשים מקום שהם עוד לא היו בו, עד שעה נסיעה מתל אביב, וזה מתאים". יש גם מישהו שעושה סיורים סביב קו ההפרדה ומכיר לקבוצות המטיילים את שני הצדדים. בשבילם היא מייצגת את צד ימין.
"אני פה. אני לא דוברת של המועצה, אני מייצגת את עצמי. אבל כן נוצר שיח, כי מי שמגיע לכאן, גם קבוצות, כבר עשו את הצעד, הם מגיעים לכאן עם אנטנה פתוחה. אני לא באה לשנות עמדות, אני באה לספר במה אני מאמינה". אגב, בעקבות האירוח היא הרוויחה גם שכנים חדשים: ישנם מבקרים שהתאהבו במקום בעקבות השהות בצימר ועברו לקידה.
מה למדת מהשיחות האלה?
"התחדדה אצלי התחושה שעקירה יכולה לקרות כתוצאה מניתוק, והעבודה שלנו היא למצוא את נקודות החיבור. בסוף אנחנו שכנים ואחים. למדתי במהלך השנים גם לדבר בשפה שהיא לא פנימית אלא במילים ובמושגים שמדברים אל כולם ובונים נרטיב של נורמליות. למשל לא 'גוש שילה' שזה מושג מלחמתי אלא 'עמק שילה', לא 'ציר 60' אלא 'כביש 60'. זה לא רק מה אני אומרת אלא איך אני מדברת".
רבינוביץ' מעריכה את אלה שמגיעים אליה למרות שהם משתייכים לחברה שההתיישבות היא לא כוס התה שלה. "אני תמיד מביעה את ההערכה שלי על כך שהם עושים את הצעד. הם אמיצים מספיק כדי להבין שיש כאן מה לברר. זה לא אומר שהם משתכנעים, אבל הם מקשיבים. הם לא מנותקים וזה בכלל לא מובן מאליו".
****************************************************************************
****************************************************************************
פרופסור יוסי כץ, מגורים בקהילה חילונית
מההר אל העם
יוסי ורותי כץ, תושבי אפרת, החליטו בעקבות הגירוש להתחבר לקהילה חילונית והשתקעו בכפר תבור. אחרי 12 שנות שליחות הם הותירו אחריהם מהפך חברתי של ממש
פרופסור יוסי כץ, היסטוריון וגאוגרף, חתן פרס ישראל ואיש רב־פעלים, הגיע ליישוב אפרת יחד עם רעייתו שנה אחרי שהיישוב הוקם. 25 שנה הם התגוררו במקום, שם גם עברו עליהם ימי העקירה. כץ לא ישב בשקט, לא הוא ולא חבריו מהאקדמיה, שחלקם היו בעד התוכנית של שרון. "אחרי שהבנו שמנוי וגמור שתהיה התנתקות חשבנו: את העקירה תכננתם, האם תכננתם את היישוב מחדש?" התברר שלא. "נפגשנו עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן ועם גורמים ממשרד השיכון. הם אמרו לנו: תסבירו לנו מה היא קהילה ומה היא התיישבות קהילתית. מה שבשבילנו היה אלף בית, לאנשי משרד השיכון בכלל לא היה מוכר". באותה תקופה, נזכיר, מנהלת סל"ע, שהייתה אחראית על הגירוש, שכרה דירות למפונים בלי הכרה ובלי לשאול אותם מה הם מבקשים. כץ פרסם באחד העיתונים הגדולים מאמר תחת הכותרת "ניפוץ הקהילות" שעסק בדיוק בזה, בצורך הדחוף לשמר את המרקם וההתיישבות הקהילתית.
משהו בחוסר ההיכרות הזה, באטימות הזאת, ביחד עם העקירה עצמה, טלטלו את פרופ' כץ ורעייתו רותי. "הרגשנו שלא הצלחנו להתחבר לעם, להסביר למה ההתיישבות בגוש קטיף חשובה. רוב העם לא היה איתנו. לא מחובר להתיישבות בגוש קטיף וליהודה ושומרון בכלל, לא ידענו מה יהיה הלאה". הם החליט לעבור לגור במקום שאין בו כמעט אנשים דתיים.
אחרי שיטוט באזור הצפון הם הגיעו די במקרה לכפר תבור. כמה מקרה? עצירה אקראית בטיול משפחתי. "ביום ראשון, בטיול, ראינו את הבית, ביום רביעי סגרנו שאנחנו קונים אותו. היינו כל כך להוטים לעשות מעשה ולהתחבר לעם". הבית היה זקוק לשיפוצים נרחבים, וגם את המהמורה הזאת הם עברו והגיעו ליישוב. "הגענו בשבת לבית הכנסת, ראינו שיש מעט מאוד דתיים והחלטנו לבנות קהילה שהרעיון שלה הוא קהילת בית הכנסת ולא הקהילה הדתית. מקום שבו כל אחד מרגיש חלק".
לאט לאט נבנתה קהילה מגוונת. בהמשך תושבים לא דתיים מהיישוב ביקשו שהוא יביא להם מרצה אורח, אז הוא חיבר אליהם את הרב שלמה רוזנפלד משדמות מחולה. כץ יצר חיבור עם הישיבה גם סביב יום ירושלים, שנחגג פתאום בכפר תבור, וגם לקראת שמחת תורה. "ואז גילינו שכפר תבור לא נמצא על מפת הציונות הדתית, והתחלנו לדבר עם אנשים ולארח אותם לשבת כדי להכיר להם את המקום. היום יש חבר'ה דתיים שעוברים לגור בכפר מכל מיני סיבות ויש חיבור בין ילדים חילונים ודתיים ויש גם בני עקיבא".
לפני שלוש שנים וחצי, אחרי שנים ארוכות בכפר תבור, עברו בני הזוג כץ לירושלים. את שרביט העשייה הם העבירו לצעירים, "אלה שבאו הגיעו חדורי רצון להתערות בקהילה". הבניין שבו הם גרים היום ברחביה הוא ברובו לא דתי, "אבל היחסים נהדרים". גם היום הוא חושב שצריך לגור ולפעול עם כולם, "זה בדיוק הדבר, לחזור אל העם".
***************************************************************************
***************************************************************************
נגה כץ־רפפורט, דוברת תנועת אמונה, לשעבר דוברת בכנסת
דוברת מחברת
היא הייתה סטודנטית לתקשורת מגבעתיים שנחשפה לראשונה למשפחות העקורים ברגעיהן הכואבים ביותר. ההחלטה לעבוד כדוברת דווקא בכנסת ביקשה לגשר על הפער שגילתה אז בין הנבחרים ובין הציבור
"אני גדלתי בעיר, במרכז הארץ. הגבעות היחידות שהכרתי הן גבעתיים, של העיר שלי", מספרת בחיוך נגה כץ־רפפורט, כיום דוברת תנועת אמונה. המאבק על גוש קטיף תפס אותה כסטודנטית לתקשורת באוניברסיטה וכדוברת אגודת הסטודנטים. הכיוון לעתיד היה תקשורת, אבל הכול היה פתוח. "ואז הגיעו אליי חברים מתא כתום באוניברסיטה (תא שפעל נגד תוכנית ההתנתקות, ע"ל) ואמרו לי שלא מאפשרים להם לחלק באוניברסיטה את הפליירים שלהם. הלכתי לרקטור ולנשיא, שהיו אנשים מאוד חביבים ואוהדים, והתברר שבר אילן שבויה עדיין בפוסט־טראומה של סיפור יגאל עמיר. היא הייתה נתונה לחסדי המל"ג, ובעוד באוניברסיטת תל אביב חילקו חופשי דפי הסברה של שלום עכשיו, בבר אילן לא הייתה אפשרות להתבטא נגד הממשלה". האירוע השני שנחרת בתודעתה היה משאל מתפקדי הליכוד. "אני זוכרת את המרכז שבחר והצביע נגד ההתנתקות ואת אריאל שרון ששם על זה פס. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים רוצים משהו אחד והוא עושה משהו הפוך. החוויה השלישית הייתה ההתנתקות עצמה".
כץ־רפפורט לא הייתה מורגלת בהפגנות כלל, אבל כאן היא לא יכלה לעמוד מנגד. היא הסתננה לגוש עם אנשי קיבוץ שנכנסו באמתלה של פינוי החממות של עצמונה והגיעה לסייע לתושבים, שם היא סייעה לאנשים לארוז את ביתם. "התושבים לא עשו כלום מבחינת אריזה, לא היו להם טלוויזיות, הם לא ידעו מה קורה מסביב וגם לא רצו לדעת". ובכל זאת היא ארזה שני בתים, אחד מהם היה ביתם של זוג שנסע ללדת. "הפשטות של הבית הייתה מרשימה. זה היה משהו שלא הכרתי".
אחר כך היא עשתה עם חברה קייטנה לילדי היישוב. "כשאיפרנו את הבנות מישהי ביקשה איפור של פצע מקליע ואחרת ביקשה איפור של דקירה. אמרתי לעצמי: לא יכול להיות שאלה הילדים פה. איך הם גדלו ככה? התחושה העמוקה שלי הייתה שיש פער גדול מאוד בין הכנסת ובין השטח. שאם חברי הכנסת היו מכירים את האנשים ומי הם, אם הם היו מגיעים לביקור, הם לא היו מחליטים להוציא אותם מביתם ולהרוס את היישובים". וכן, היא הכירה את המחיר הכבד ששילמו חיילי צה"ל בציר פילדלפי, "ועדיין, היה נראה לי לא הגיוני שאין פתרון אחר".
ואז נבטה בכץ־רפפורט ההחלטה. "רציתי להגיע לכנסת ולממשלה ושם אדאג לא להיות מנותקת ולהביא את הקול של השטח אל חדרי הדיונים". ואכן, כך היא עשתה במשך כמה שנים שבהן הייתה דוברת סיעת הליכוד, דוברת ועדת הכלכלה ודוברת של חבר הכנסת זאב אלקין. בכל התקופה הזאת היא השתדלה להביא את השטח אל הפרלמנט. "לפני כמה שנים כשהיה מס בצורת התקשר אליי אדם זקן מרמת הגולן ואמר לי: המס הזה יהרוג את אשתי, שהיא ניצולת שואה. אנחנו נאלצים לייבש את הגינה שלנו וזה מה שמחייה אותה. מה שלא עשה היטלר יעשה המס הזה. ניסיתי להסביר לו שהמס מוטל על כולם וזו התגייסות למען הכלל, אבל הוא לא יכול היה לשמוע. הסברתי לו שזה לא בתחום של ועדת הכלכלה אבל אני אנסה לעזור לו".
כץ־רפפורט יצאה מדלת החדר ופגשה במסדרון את העוזר של יושב ראש ועדת הכספים, משה גפני. הם מצאו יחד סעיף שמחריג ניצולי שואה מהיטלים, החילו אותו גם במקרה הזה, וכך נגמר המשבר המאוד אישי והמאוד קיומי של הזוג ההוא. "אני חושבת שעדיין האתגר הגדול של הכנסת, גם היום, הוא להיות מחוברים לשטח. אז לא היו קבוצות ווטסאפ ולא פייסבוק, וניסיתי להיות כמה שיותר מחוברת למה שקורה".
האם לדעתך במצב התקשורת, הרשתות ומעבר המידע שיש היום, ההתנתקות הייתה יכולה להתרחש?
"תראי, היום מתקיימות הרבה מאוד חסימות כבישים ועדיין המחאה לא עוצרת את הכנסת. אז אני חושבת שגם מחאה כתומה לא הייתה עובדת היום. המחאות שכן עבדו, כמו למשל ארבע אימהות, הצליחו רק משום שהן התקיימו במקביל לגורמים נוספים".
***************************************************************************
***************************************************************************