אומרים אהבה יש

והופ, אחרי תשעה ימים אפרוריים, עצורים, שפופים, פתאום ביום שישי בצהריים חוזרת הצבעוניות לחיים, וכולנו יוצאים מימים של מחנק לימים של נשימה, משקט ודיבורים נמוכי טון למוזיקה ונגינה, מנבואות חורבן לתקווה ונחמה, מעוצר של בילויים לחופשות, קרם הגנה והרבה ים, מימי אבל זיפים וחורבן לימי תספורת וגאולה. זה לא שמיד אחרי ששוחררנו מהאבלות אנחנו שוכחים, פשוט אי אפשר לחיות כך כל השנה. האבל על המקדש והגלות מוצא לו מקום משלו ביום־יום, ממוסגר בתוך שלושה שבועות, מוזכר בכל יום ובכל שמחה, כמו מלח שנותן טעם, שמזכיר לאן שואפים. אבל החיים עצמם ממשיכים בכל עוזם. כמה עוז? שבוע אחרי שיא העצב אנחנו חוגגים את ט"ו באב.

"אומרים אהבה יש בעולם", כתב ביאליק ותהה "מה זאת אהבה". ביאליק לא היה היחיד ששאל. סופרים, משוררים ויוצרים לא מפסיקים לעסוק בה, חוקרים ומומחי נפש לא מפסיקים לבחון את אחד הרגשות החזקים ביותר באנושות. אולי הרגש שמנהל את העולם.

כולנו גדלנו על זה ש"אהבה מהאגדות", זו שאוהבים להתרפק עליה, היא לא אמיתית. כלומר, סיפרו לנו על שלגיה היפהפייה שאכלה מהתפוח הלא נכון והתעלפה (או חצי מתה, זה לא ברור), התעוררה מהנשיקה של הנסיך ומיד התאהבה בו. סיפרו לנו גם על היפהפייה הנרדמת שנדקרה מהנול הלא נכון (אתם מזהים פה מוטיב חוזר, כן?) חיכתה מאה שנה לאביר על הסוס הלבן, וכשהוא הגיע ונשק לה גם היא מיד התאהבה בו. אז סיפרו לנו, והתענגנו על הסוף הטוב, אבל ההורים והמחנכים לא באמת נתנו לנו לחיות באושר ובעושר על הסיפורים האלה. בשלב מסוים, די מוקדם, הגיעה שיחת הניעור וההבהרה שזה לא באמת, שלא ככה מתאהבים, לא ככה מתחתנים, שלחיות באושר ובעושר זו עבודה יומיומית. שלא נבנה על אגדות וסרטי דיסני, החיים הרבה יותר מסובכים. כשתגיעו לרגע האמת ילדים, תבינו שלא קלה דרכנו.

אבל יש כאלה שהמושג אהבה מתגלגל להם בקלות על הלשון או המקלדת. לפני כמה חודשים ביקשתי לקבוע פגישה עם אישה עסוקה. התכתבתי עם המזכירה שלה ואחרי כמה מיילים ועוד שיחת טלפון היא שלחה לי הודעה עם הכותרת "אהובה". היי, לא קוראים לי אהובה, כמעט תיקנתי אותה, אבל אז קראתי שוב. היא לא התכוונה לקרוא לי בשמי, אלא לומר שאני אהובה עליה. מה? למה? את מכירה אותי? הייתה בינינו איזו שיחה משמעותית? נקשרנו זו לזו סביב אירוע מכונן? נאדה.

מכירים את ההודעות האלה שעוברות בווטסאפ, על שירות כזה או אחר שכדאי לכם לרכוש? לק ג'ל, מכירת מטפחות או הופעה. כמה פעמים ההודעה פותחת במושג "אהובות" (האמת? נראה לי שזה קיים רק בגרסה הנשית. נדמה לי שאין גבר, נגיד ספר, שמודיע על כך שהמספרה שלו מעניקה הנחות לכבוד הקיץ ויקרא לגברי הקהילה "אהובים". מעניין מה היה קורה לו אם היה מנסה). רגע, נחזור למזכירה הנחמדה ולנותנות השירות. בכל פעם שאני מכונה "אהובה" על ידי מי שלא מכירה אותי, והמושג הכל כך נפלא ומיוחד בעיניי הופך לכללי וסתמי, אני נלחמת עם עצמי שלא לתקן, לא להעיר. מה יש, אני גוערת בעצמי, שיקראו לך אהובה, מה כבר קרה. הן רק רוצות להיות נחמדות, מה זה בכלל מפריע לך?

טוב, זה כנראה קשור למחיר הזול של המילים באופן כללי. הרי גם המושגים "מהמם" ו"מושלם" שרחוקים מלמלא את התפקיד האמיתי שלהם בשפה שלנו מבצבצים לנו בכל שיחה, שלא לדבר על המילים השליליות שנזרקות לחלל האוויר בקלות רבה מדי בלי שנקדיש להן מחשבה. אז "אהובה" ו"אהובות" הן רק חלק מכל זה, אבל הן הכי מקפיצות אותי. אולי כי אהבה היא מושג ששייך להיכל אחר של מילים.

אין אהבה בחינם

המילה אהבה נעלה יותר, נאצלת יותר, היא מחברת אותנו למקומות גבוהים בנפש, לפעמים משחקת לנו בנשמה. לא סתם היא חמקמקה. האהבה נולדת אצלנו באופן טבעי לאנשים שאנחנו מקבלים מהם - להורים, לסבים ולסבתות, לאחים ולאחיות. האהבה הטבעית הזאת מגיעה עם הכרת הטוב עמוקה. את מי שאנחנו לא מכירים אנחנו לא יכולים לאהוב סתם כך. אנחנו צריכים לחוות אותו, לעמוד על מידותיו, להעריך תכונות שקיימות בו, לעשות למענו, לפעול יחד איתו או להתכוונן איתו למטרה משותפת, ואז נוצר קשר. על גבי כל זה יכולה להתפתח אהבה.

התחום היחיד שבו אולי אפשר "לאהוב על ריק" זה עם ישראל. לאהוב בחינם בלי תמורה, אבל גם בלי היכרות מוקדמת. אהבה מכוח הקשר הלאומי, ומכוח איזה קשר מולד שלא בחרנו בו. ויודעים מה? אולי אפילו זה לא מדויק. מי שבאמת אוהב את עם ישראל מכיר בכוחה של כל קבוצה בתוכו, יודע שהיא מביאה בשורה, או תכונה, או מידה שאין לו, ובזכות זה הוא מעריך אותה וכן, אפילו אוהב.

חג הקניות שיגיע אלינו בשבוע הבא, זה הנקרא בשמו העממי חג האהבה, נולד במסכת תענית. הריקודים בכרמים, לבישת הלבן, החטיפה של הנערות כדי להינשא איתן, כל אלה נולדו משום שעם ישראל, או ליתר דיוק אחד עשר שבטים מתוכו, התחרטו על השבועה שגזרו על עצמם. זו הייתה דרך עקיפה להפר את הנדר שבני בנימין לא יוכלו להינשא עם בנות השבטים האחרים. מועצת השבטים של עם ישראל תפסה את עצמה רגע לפני שנכחד מתוכה שבט, והבינה שהיא לא רוצה שהבשורה שעם ישראל מביא לעולם תהיה חסרה את הגוון של שבט בנימין. היא לא רצתה שהאור הייחודי שלו ייעלם, ובדרך מעט מפותלת, נאמר את האמת, היא מצאה את הערוץ להחזיר אותו פנימה. זו הייתה החלטה מכוננת כל כך, שלא היו ימים טובים לישראל כמו הימים ההם. ימים של אהבה, אהבה של עם ישראל שכבר עבר מלחמת אחים, כדי ללמד את השבט הבלתי־מוסרי לקח, אבל אז הבין שאי אפשר בלעדיו.

אז בשבוע הבא, כשתקנו או תקבלו פרחים, או קרם פנים או שוקולד מושקע, כי בכל זאת, אי אפשר בלי (דיר באלק), תזכרו שחג האהבה הוא לא רק חג שיווקי שהסוחרים חוגגים בו עלינו בכיף. זה באמת חג של אהבה, כנה ואמיתית, רק אולי לא ממש אהבה רומנטית, או לפחות לא רק רומנטית. גם אהבה אחרת, אהבת עם ישראל מתוך אחריות, אהבה שאנחנו זקוקים לה כל כך.

לתגובות:ofralax@gmail.com

***