בשבע בבוקר התייצב אדון ישראלי על סף ביתי במבט עצבני ומפוחד. "השכנים מלמעלה שוב חסמו את היציאה מהבניין", הוא בישר לי.
"ניסית לצאת מהדלת האחורית?"
"הם מבעירים שם פחי אשפה", הוא אמר, "כל מי שמנסה לצאת חוטף מהם מוט של דגל בראש".
"תתקשר למשטרה".
"התקשרתי".
"מה אמרו?"
"שהם יודעים".
"ו...?"
"מה עוד הם יכולים לעשות?"
אולי כבר שמעתם על הבניין שלנו ברחוב הרצל, הבית השלישי מתחילת הרחוב. אנחנו גרים פה כבר די הרבה זמן, 75 שנה בערך, אם כי התושבים מהבניין ממול עדיין טוענים שזה השטח שלהם ושאין לנו זכות לגור פה. השכנים שלנו מלמעלה די מסכימים איתם, וגם ניסו כמה פעמים לתת להם את האגף המזרחי של הבניין, אבל זה לא כל כך עבד כי האלה מהבניין ממול מתעקשים על פינוי־בינוי ומחיקה מוחלטת מהטאבו.
במשך כמה עשרות שנים הסתדרנו לא רע בבניין, אנחנו והשכנים מלמעלה. הייתה בינינו חלוקת עבודה: הם ניהלו את הבניין, אנחנו השתדלנו לשמור על השקט בין שתיים לארבע ולנגב היטב את הנעליים בכניסה. אבל אז שאר הדיירים החליטו בחוצפתם שגם הם רוצים להיות שותפים בבית השלישי מתחילת הרחוב, ובחוסר אחריות משווע בחרו לוועד הבית אנשים שבגלל שהם גרים בקומות התחתונות לא זורם להם מספיק חמצן למוח. זה יצר מתחים וחיכוכים לא פשוטים, עד שלפני 30 שנה נמצא פתרון לבעיה: פרופסור רעם הגיע לבניין שלנו.
חרון, עברה ורעם
פרופסור אהרן רעם, אינטלקטואל מבריק בעל רעמת שיער כסופה ושפה עשירה כחרוזי רעל, הציג בפנינו את צדדי הבעיה בחריפות שכלו הידועה. מצד אחד, לוועד הבית יש סמכות סטטוטורית על ניהול הבניין כי הוא נבחר על ידי רוב הדיירים. מצד שני רוב הדיירים אינפנטילים ואי אפשר לסמוך על שיקול הדעת המוטעה שלהם. לכן קבע פרופסור רעם פשרה מאזנת, שלפיה ועד הבית יוכל להחליט באופן שוטף כיצד לנהל את הבית השלישי מתחילת הרחוב, אבל לדייר שגר בקומה הגבוהה ביותר תהיה סמכות בלעדית לשנות את ההחלטות מתי ואיך שבא לו.
איכשהו, ממש במקרה, יצא שמי שהתגורר בדירת הגג העליונה היה פרופסור רעם.
שאלנו איפה פה הפשרה אם בסוף הוא זה שמחליט לבד על הכול, אבל פרופסור רעם פסק שלפי התקנון שהוא קבע הוא לא חייב לענות לנו וניגש מיד אל המלאכה: קודם כול הוא דחה את כל השאלות שלנו על הסף. אחר כך הוא פסל את החלטת הוועד להתקין תאורת לד חדשה, בנימוק שזה פוגע בזכות הקונסטיטוציונית של הקאסטה הקונסטרוקטיבית או משהו כזה. אחרי כמה חודשים הוא קיבל את עתירתם של דיירי הקומות העליונות לפטור אותם מתשלום על גינון, כי הם נהנים מהצמחייה הרבה פחות ממי שגר בקומות הנמוכות של הבניין. בתגובה אמרו הדיירים מלמטה שאם ככה גם הם צריכים לשלם פחות על תחזוקת המעלית כי הם בקושי משתמשים בה, אבל הפרופסור דחה את עתירתם מכיוון שלא ייתכן שלא יהיה שוויון בנטל בקרב הדיירים. הוא גם קבע שמותר לוועד להציב מחסום בכניסה לחניית הבניין, אבל המחסום הזה חייב להיות פתוח כל הזמן אחרת זה נוגד את חוק יסוד כבוד האדם וחרטוטו. או סבירותו. או מידתיותו. או משהו.
"זה לא הוגן", זעמו הדיירים מהקומות התחתונות, "לא רק שזרים תופסים לנו את החניות, הם גם רומסים לנו את הגינה ועושים המון רעש מתחת לחלון!"
"תלמדו לקבל את האחר, גזענים", הגנו יושבי הקומות העליונות ההומניסטיים על המסתננים, שגם ניקו להם את הדירות במחירים נמוכים וגם זרקו את הזבל רק בקומות הנמוכות.
חברי הוועד ניסו למצוא פתרונות מוסכמים, אבל הם תמיד נפסלו על ידי הפרופסור מהפנטהאוז בשלל נימוקים יצירתיים. מהר מאוד נבחנה כל הצעה חדשה על פי שאלה אחת בלבד: האם היא תאושר על ידי פרופסור רעם, או שהוא ישלח בהם חרון עברה וזעם.
צבא ארצות הברית יכבוש את הבניין
עד שיום אחד קם אדון לוי מדירה 10 והודיע שככה זה לא יכול להימשך. "אנחנו נבחרנו על ידי הדיירים בבחירות דמוקרטיות", הוא אמר, "באיזו דמוקרטיה המיעוט מכתיב לרוב מה לעשות?"
מיד הלכו חברי הוועד לבשר לפרופסור רעם שהוחלט לשנות את התקנון, אבל לא הצליחו לצאת מביתו של היו"ר כי דיירי הקומות העליונות חסמו מבחוץ את הדלת עם שמלות אדומות וזמבורות. "בדמוקרטיה רק דייר הפנטהאוז קובע!" הם צרחו, עלו לגג, שברו את דודי השמש וסידרו אותם בצורת SOS כדי שלוויינים של נאס"א יקלטו את המסר וצבא ארצות הברית יבוא לכבוש את הבניין.
"השתגעתם? אתם הורסים את כל מה שבנינו יחד!" נחרדו דיירי הקומות התחתונות.
"אל"ף, רק אנחנו בנינו. בי"ת, לעולם לא נסלח לכם על זה שגרמתם לנו להחריב את הבית השלישי", נשבעו העליונים והודיעו שמרגע זה והלאה הם מסרבים להשתתף באחזקה השוטפת של הבניין ולא יגידו שלום לאף שכן מלמטה גם אם במקרה הם ייתקעו איתו במעלית.
הגשתי כוס מים לאדון ישראלי שרעד בכל גופו. מהקומה שמעלינו ירד אדון טהרנוביץ', ליטף את זקנו ונעץ בנו מבט של תוכחה.
"אני מאוד מודאג", הוא אמר, "מאוד מאוד מודאג".
אדון טהרנוביץ' הוא המבוגר האחראי של הבניין מטעם עצמו, אוהב שלום ודורש שלום, אבל תמיד רק מאיתנו. כשפעם תכננו לעלות אל פרופסור רעם ולדרוש ממנו להפסיק להתערב לנו בחיים, אדון טהרנוביץ' אמר שלא מנומס לדבר ככה אל יהודי מבוגר ושהוא כבר ישוחח איתו. והוא אכן עלה אליו עם זר פרחים ועוגת חנק וחזר ואמר שהושגה פשרה שלפיה הפרופסור יתערב רק במקרים ממש קיצוניים או מתי שיתחשק לו. שאלנו איפה פה הפשרה, אבל אדון טהרנוביץ' הוכיח אותנו שאנחנו שורפי אסמים ושצריך להרגיע. אחר כך, כשהשכנים מלמעלה פנו לעירייה בדרישה לחשב מחדש את הארנונה של הקומות התחתונות, הוא הסביר שזה אולי לא יפה אבל צריך להבין שהם עושים את זה רק בגלל שאכפת להם ושאנחנו צריכים לנשום עמוק ולא לשרוף אסמים. הוא מאוד אוהב להגיד "שורפי אסמים". הוא ממש מכור לזה, כמו לסמים.
"אנחנו מוכנים להגיע לפשרה", נאנח אדון ישראלי, "אבל הם רוצים שנוותר על הכול".
"כי אתם שורפי אסמים", אמר אדון טהרנוביץ', פילס את דרכו מבעד למדורות שהבעירו יושבי הקומות העליונות והלך לארגן איתם שרשרת אנושית ותפילה נגד שורפי האסמים. כזה הוא אדון טהרנוביץ', למען השלום הוא מוכן להקריב הכול, אפילו אותנו. זה הרי כל כך פשוט להגיע להסכמה לאומית. כל מה שצריך לעשות זה להפסיק לשרוף אסמים ולחזור לימים היפים של פעם, שבהם דיירי הקומות העליונות ניהלו את הבניין ביד רמה ואנחנו הקפדנו לנגב היטב את הנעליים בכניסה בהכנעה. אם נתנהג ממש יפה, אולי אפילו נזכה לשיתוף פעולה של ממש – אנחנו נשכב בכניסה לבניין, והם ינגבו בנו את הנעליים.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***