כבכל קיץ, גם השנה אשתי הפצירה בי לשלוח את הילדים לחוג שחייה כדי שילמדו, לא תאמינו, לשחות. וכמדי שנה, גם השנה אני מנסה לחמוק מהעניין באמתלה שמדובר בהוצאה כספית שלא נעמוד בה. זאת כמובן עוד לפני שבכלל שמעתי כמה הדבר הזה אמור לעלות. או אז אשתי, שאומנם אינה בת של רב אבל גם איננה בת של פריץ, שולפת את הגמרא בקידושין שאומרת שחובה על אדם ללמד את בנו שחייה. ללמדכם שבידיים הלא נכונות גם תורתנו הקדושה נעשית קרדום. מיד אני מחזיר לה אוקימתא של מישהו שהוא דווקא כן בן של רב. שהרי הדעה המדוברת לא נפסקה להלכה לא על ידי הרי"ף ולא על ידי הרא"ש. וגם בסברה פשוטה מדובר בפסיקה שאולי הייתה נכונה לשעתה, תקופה שבה האדם הממוצע היה שט באוניות תדיר ולכן היה ראוי שידע כיצד לחלץ עצמו מאירועים מצערים כאלה ואחרים. אבל בעידן המודרני שבו הניוד למרחק מתרחש ברובו במטוסים היה נכון, אם כבר, ללמד את הילד לעוף.
בשלב הזה אשתי בדרך כלל מרימה ידיים. ואז מניפה אותן קדימה שוב ושוב, כדי להדגים את שחיית הפרפר שאותה הייתה רוצה שהילדים ילמדו. כאילו לומר: "כמה מסובך זה כבר יכול להיות". ובכן, מניסיוני האישי - מאוד מסובך.
הרתיעה שלי מבריכה וממים בכלל התחילה אי אז בגיל ארבע. בגיל ארבע, תאמינו או לא, אני עוד הייתי ילד. וכדרכם של ילדים הלכתי קיץ אחד לבריכה עם המשפחה. האגדה מספרת שבדרך לא דרך מצאתי את עצמי בעמוקים שוקע כמו עופרת במים אדירים. יעקביני האב שלף אותי מן המים בדקה התשעים והדרמה נגמרה בכי טוב. ולמרות שאת האירוע הנ"ל אינני זוכר בכלל, בעיניי מדובר בקו פרשת המים (סליחה על זה) המהווה מקור לפחד המצמית שלי מבריכות, ים וכיוצא בהם.
הפעם הבאה שבה נאלצתי להתעמת עם ההידרופוביה שלי הייתה בכיתה ה', שבה כידוע נשלחים מטעם בתי הספר ללימודי שחייה. ביום הראשון בבריכה המדריכים בחנו את רמת הידע של כל תלמיד כדי לשבץ אותנו בקבוצות. כל ילד היה צריך לשחות לרוחב הבריכה בצד של הרדודים. חיכיתי בסבלנות לתורי וניסיתי לחשוב כיצד לצלוח את השחייה בלי להביך את עצמי. כשהגיע תורי נכנסתי למים והתחלתי לעשות תנועות חתירה מרשימות בפלג גופי העליון, בזמן שפלג הגוף התחתון מתקדם בהליכה על רצפת הבריכה. התעלול הנ"ל עשה רעש גדול במים וגם רושם עצום על המדריכים ששמו אותי בקבוצת מתקדמים א', במקום בקבוצה הראויה לי - חסרי תקווה ג'.
כמובן שלא חשבתי עד הסוף על התכסיס המדובר, כי עכשיו מצאתי את עצמי עם קבוצה של שחיינים מדופלמים בצד של העמוקים.
איכשהו הצלחתי בעורמתי הרבה להתל במדריך ובשאר התלמידים. כשהתבקשנו לצלול אני פשוט נשארתי למעלה ואז השפרצתי לכל עבר כשכולם עלו מהמים כדי לתת אשליה של צלילה משותפת.
לבסוף היינו צריכים לעבור מבחן כדי לקבל תעודה המאשרת שאכן למדנו לשחות. אז מאחר שאת הראש למים לא הייתי מסוגל להכניס בשום פנים ואופן, הצלחתי לצלוח משהו כמו חצי בריכה בשחיית חזה עם הראש מחוץ למים, במשהו שהיה יותר דומה לכלב במצוקה מאשר ילד שעבר קורס של חודשיים במים. המדריכים הנבוכים שאלו את עצמם איך יכול להיות שילד שכל כך הרשים במבחנים הצליח להידרדר ככה בחודשיים, ואני די בטוח שהמדריך שלי פוטר על אתר.
הפעם הבאה שבה התעמתי עם הפחד שלי ממים הייתה בתקופת ההסדר בקריית שמונה. יום שישי אחד הלכנו כל החברים מהשיעור לירדן, וכל החברים חצו בשחייה את הירדן מן הצד האחד לצד האחר. ניסיתי לחשוב מה לעשות. נשאתי עיניי ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראיתי בעיניי שלא אעבור את הירדן הזה. אבל לחץ חברתי הוא כלי שאין לזלזל בו והחלטתי שאסור לפרוש מן הציבור. אז ניגשתי לירדן כדי לשחות את שחיית הכלב המפורסמת שלי, לא לפני שביקשתי ממיטב חבריי להקיף אותי מכל צדדיי כדי לשמור עליי למקרה שאשקע בים כמו אבן או קש, תלוי במצבי הרוחני.
וכך נכנסתי לירדן, מלפניי עמית טנא, מאחוריי שלפין, מצדדיי גלסנר ומעל ראשי שכינת א־ל. רק בן גיגי, שאף פעם לא מאוד חיבב אותי, ישב על הגדה בתקווה לומר שירה על מעשה ידיו שטובעים בים. מפה לשם הגעתי אל הצד השני בבטחה להפתעת כולם ולאכזבת אותו בן גיגי.
עוד כמה שנים חלפו, וכשגרתי בירושלים לפני 15 שנה החלטתי שהגיע הזמן להתגבר על הפחד, והתחלתי ללכת עם אותו שלפין לבריכת שחייה מדי יום חמישי כדי ללמוד את האומנות. למרות מיטב מאמציו ולמרות שהצלחתי לשבור את המחסום המנטלי ולהכניס את הראש למים, לשחות חזה באופן רציף לא הצלחתי. אבל בטוויסט מפתיע גיליתי שבציפה על הגב אני מומחה גדול. דווקא תנועת הבטלה שברביצה על הגוף והרפייתו היא זו שהובילה לפריצת הדרך. לא מפתיע, סוף סוף התאמנתי שנים על בטלה כזו בדיוק, רק על ספה. משם הדרך לשחייה על הגב הייתה קצרה. אומנם הפחד שלי ממים לא הולך לשום מקום, אבל אני כן מרגיש קצת פחות חסר אונים, ולא עלינו אני לפעמים אפילו נהנה במים.
"יופי לך", אשתי מסכמת אחרי פיהוק ארוך, "אבל מה לגבי הילדים?"
"נפתח להם את הבריכה הקטנה בחצר כמו כל שנה", אני מציע את הפשרה הקבועה, "קודם שילמדו לצוף, אחרי זה נדבר".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***