ט"ו באב הוא יום שמח, אבל יש רבים שבעבורם הוא יום לא קל. היום הזה הוא עוד תזכורת כואבת מאוד בלוח השנה היהודי להיותם עדיין רווקים או רווקות. לחלקם ט"ו באב הוא גם הסימן האחרון לצורך לחשוב או להחליט כבר כעת איפה הם בחגים, כי להורים הם לא הולכים! וכמה נחמד בבית חב"ד בתאילנד, גם שם אפשר להתפלל ולשמוע קול שופר, ובעיקר לא לשמוע את הכאב של אמא ולא לחוש את הצער של אבא, בטח לא לעמוד מול המראה ולהרגיש לא בסדר.
אחינו הרווקים ואחיותינו הרווקות - אולי אתם רחוקים מהעין, אבל אינכם רחוקים מהלב. בשנים האחרונות מסחרו הממסחרים את ט"ו באב והפכו אותו לחג האהבה, אבל זה רחוק מאוד מעיצומו של יום. ט"ו באב איננו רק יום של שידוכים. זהו יום של מפנה, יום של קבלת אחריות הדדית, יום שלא משאירים בו אנשים או שבטים מאחור. זהו לא רק יום שבו רווקים באו לבחור מהנשים המחוללות בכרמים, אלא בעיקר יום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה.
בתחילת דרכו של עם ישראל היה על אדם לשאת אישה רק מאותו השבט, אך בט"ו באב כבר הותרו השבטים לשאת בנות זוג גם משבטים אחרים, אף שהנחלה תעבור ממטה למטה. ט"ו באב הוא גם היום שבו הותר שבט בנימין לבוא בקהל אחרי החטא הנורא של פילגש בגבעה, באמירה שלא יכול להיות שייכרת שבט מישראל, אף אחד לא נשאר בודד. עיצומו של יום ט"ו באב קשור מהותית לצורך לקבל אחריות ולשנות את המציאות.
לא די בתפילות
חלק ניכר מהפתרון של הכאב מצוי אצל כולנו. האילמות שאוחזת בנו כאשר אנו פוגשים חבר בן שלושים פלוס שהוא עדיין רווק, והצביטה בלב בערב ראש השנה כשאת נזכרת בחברה מהאולפנה שהיא בגילך, כבר בת 35 ועדיין רווקה - אין בהן די. חייבים לעבור מתחושות למעשים. כולנו צריכים לקחת חלק בשדכנות המונים. תפילות הן חשובות, אבל אנחנו נקראים לפעול עם א-ל - מה הוא רחום אף אתה רחום. כך - מה הוא שדכן, שהרי חז"ל במדרש אומרים שמאז בריאת העולם הקב"ה מזווג זיווגים, אף אני, את ואתה נהיה שדכנים. והלכת בדרכיו.
ישאל השואל, וכי שידוך הוא מצווה? התשובה היא חד־משמעית - כן. בכל שבת אנחנו שרים "מה ידידות", זמירה שבה אנו מונים מה מותר לעשות בשבת ומה אסור. הכלל הוא חפציך אסורים, אבל חפצי שמיים מותרים, ולכן מותר לשדך. הגמרא אומרת בפירוש (שבת דף קנ עמ' א) ששידוך הוא מצווה.
יתר על כן, הגמרא בשבת (דף לא עמ' א) מונה את השאלות שכל אחד מאיתנו יישאל אחרי מאה ועשרים בבית דין של מעלה. אחת השאלות היא: האם עסקת בפרייה ורבייה? מבארים החת"ם סופר ופרשנים נוספים שהביטוי "עסקת" מכוון לשאלה: האם שידכת?
ביטוי מפליא מצוי בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק בסוף התורה "ויקבור אותו בגי מול בית פעור" וגו'. נתרגם את לשונו השייך לעניין שלנו: "ברוך ה' בורא העולם שלימד אותנו ללכת בדרכים מתוקנות... לימד אותנו לשדך חתנים וכלות, מתוך כך שהוא דאג לזווג את חוה לאדם...".
אבל אין מדובר רק במצוות והלכת בדרכיו. ברור כי מציאת שידוך היא קיום של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", היא גם קיום של "לא תוהו בראה לשבת יצרה". אלו מקצת מן המצוות שהמשדך עושה. מלבד זאת, מצוות הכנסת כלה כידוע היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
ואם לא די בכך, ראו את דרשת הגמרא (כתובות דף סז עמוד ב) על הפסוק לתת לאדם הנזקק "די מחסורו אשר יחסר לו": "לו - זו אישה, וכן הוא אומר: אעשה לו עזר כנגדו".
מאז התחלנו בארגון 'באים בטוב' ללמוד לעומק את נושא הרווקות המאוחרת בציבור הדתי־לאומי, אנחנו חושבים כיצד ניתן לפתור את הכאב. הכאב הזה שקיים כמעט בכל משפחה ובכל תת־מגזר בין חובשי הכיפה הסרוגה לכל גווניה. ברור לנו כי אין להטיל את האחריות על כתפיהם השחות של הרווקים והרווקות, אלא האחריות לשינוי המציאות מוטלת על כולנו.
השורות הבאות אינן רק משאלת לב או מחשבות בעלמא, הן מבוססות על מחקר שערכנו בקרב רווקים ורווקות עם פרופסור כץ ממכון מאגר מוחות. מתברר כי מחד גיסא רוב הרווקות והרווקים משוועים להצעות דווקא מהחברים שלהם, אלו אשר מכירים אותם טוב יותר מכולם. אך מאידך גיסא דווקא החברים בני גילם אומרים לעצמם: מה, אני שדכן? אני לא יודע איך לגשת ואיך להתאים. ואנחנו אומרים - כן! כל אחת היא שדכנית וכל אחד הוא שדכן.
עוברים לשדכנות המונים
שדכנות המונים אין כוונתה להתרגש ולהתלהב, ולהתחיל לצלצל לאנשי הקשר בלי היגיון. שדכנות המונים היא בראש ובראשונה תנועה נפשית שאומרת – יש לנו אחריות. כשם שברור לנו שיש לנו חובה לתמוך בישיבה שאנו קשורים אליה, כשם שחובה עלינו לתמוך בעניי עירנו כי אם אין אני לי מי לי, כך חובה עלינו להציע הצעות שידוכים לחברים שלנו. התנועה הנפשית הזאת אין בה די כדי לחולל שינוי. חייבים לעבור ממחשבה למעשה, וממעשה לטלפון, ואנחנו יודעים מהמחקר שלנו כמה הטלפונים הללו חשובים. הציבור איננו יכול להתנער מהבעיה. הפיל נמצא בחדר, מסתובב ומכאיב, ויש כאלה שעדיין מבכרים להתעלם ממנו ולחיות כאילו אין שום בעיה.
באחד הערבים שערכנו, הסבירה אחת הבחורות את הכאב הנורא של הרווקות. אחד הדברים שלא מש מזיכרוני הוא התיאור שלה איך כל שלוש שנים היא מחליפה בעל כורחה מעגל חברתי. החברות מהתיכון התחתנו, אחרי כן החברות מהמדרשה, אחרי כן אלו שלמדו איתה לתואר, וכך היא מנותקת בעל כורחה מהמעגלים שדווקא אוהבים אותה ומתפללים להצלחתה, אבל בפועל מתחילה אט אט תהום להיפער ביניהם. התהום הזאת מאיימת על היציבות הדתית, היא מרחיקה עוד יותר את ההצעות, והיא גורמת לרווק או לרווקה להרגיש לא רצויים. תארו לעצמכם כמה היא תשמח לדעת שאתם חושבים עליה.
אז מה עושים? עושים. הופכים סימני שאלה לסימני קריאה, חושבים, משדכים, מצלצלים, שומרים על קשר, ומתחילים מפנה. אתם מרגישים שאין לכם אומץ? אז תצטרפו לאחד מערבי השידוכים הקהילתיים שלנו, ערבי מאצ'־אפ, ותתחילו לשדך. הרצון שלנו הוא ליצור תנועה ציבורית רחבה של קבלת אחריות, עד שיהיה ברור שראוי ורצוי לפגוש חברה בספרייה ולשוחח על שידוך, לפגוש חבר במילואים ולחשוב על העובדה שהוא עדיין לבד, ולא למצמץ כאשר מציעים לו הצעה.
ט"ו באב הוא יום של קבלת אחריות. בכוחנו לשנות את המציאות, לסייע לבנות בתים בישראל. אז קדימה - החלש יאמר גיבור אני, וכל אחד יהיה קל כנשר, ויחד נשנה את המציאות.
הרב יצחק נריה הוא יושב ראש ומייסד ארגון באים בטוב, יושב ראש קרן אחד לאחד וראש ישיבת תורה בציון
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***